התמונה שפורסמה היום בידיעות אחרונות, של מפגין שובר שמשת בנק, החזירה אותי בדיוק 13 שנה אחורה, לסיפור עם מוסר השכל. זה לא שיש לי זמן לכתוב, אבל הסיפור הזה דורש להישמע, והוא לא נכנס בציוץ.

 

יוני 1999,  לונדון. הפגנה נגד כינוס G8 באחת מבירות אירופה. שלושה חודשים לפני מאורעות סיאטל המפורסמים שנחשבים יריית הפתיחה ה"רשמית" של התנועה שכונתה אז "אנטי-גלובליזציה" ומאז נמצאו לה שמות אחרים, מדויקים יותר.

הגעתי להפגנה הזאת חמוש בקביים של ליצן וציוד ג'אגלינג, בהתאם לערכי אומת הטראנס דאז. בנקודת המפגש התחלקנו לקבוצות, והקבוצה שלי הגיעה לאיזה צומת איפשהו בסיטי, בלב מרכז העסקים. טרקטור ביים תאונה עצמית כדי לחסום את הצומת. הדלת האחורית של ואן שנעצר מאחוריו נפתחה וחשפה סאונד-סיסטם אימתנית. יאללה מסיבה. Reclaim The Streets.

רקדנו שם שעה או שעתיים, לעיניהם המשתאות של החליפות שהציצו מחלונות המשרדים. באיזשהו שלב המסיבה התקפלה ויצאנו בתהלוכה רועשת לכיוון כיכר טרפלגר. בדרך, מעל גבי הקביים, נופפתי בעליצות למאבטחים ושוטרים, וכל חיוך שסחטתי מהם נרשם כניצחון אישי.

בכיכר טרפלגר האווירה היתה אחרת בתכלית. פלנגה של שוטרים עם קסדות, מגינים ואלות עמדה מול פלנגה של מפגינים רעולי פנים. באוויר עמד ריח של אלכוהול, אדרנלין ופחד. קללות התעופפו, אולי פה ושם גם בקבוק.

פגשתי שם ידידה מהקולג'. "לא ממש נעים כאן…" מלמלתי. "למה אתה חושב שזה צריך להיות נעים?" היא גערה בי. כעבור זמן קצר חתכתי הביתה.

למחרת, בדוכן עיתונים, ראיתי את העמוד הראשי של הסאן. היתה בו תמונה גדולה של מפגין מנפץ חלון ראווה בבעיטה. בניגוד לתל-אביבי, המפגין הזה היה רעול פנים, עם נעלי עבודה כבדות במקום סנדלים. קולטורה.

הרגשתי נבגד. עלבון אישי. החוליגן הזה, בשיתוף פעולה עם הסאן, הפך את המחאה השמחה והמבוססת שבה השתתפתי לעוד מפגן של אלימות שרירותית.

במהרה הסתבר לי שחילוקי הדעות שלי עם הידידה ההיא שיקפו ויכוח ארוך וותיק באקטיביזם האנגלי, בין ה-spikies (דוקרניים) ל-Fluffies (צמריריים?). הבעיה עם הוויכוח הזה הוא שהסיקור התקשורתי מוטה מראש לטובת הדוקרניים. גם אם יבואו 1000 מפגינים בלתי-אלימים, מספיק אחד שיבעט בחלון ראווה כדי לקבוע את הכותרת ביום המחרת, ולהכתיב את השיח הציבורי בעקבותיה. ממש כמו שקורה היום.

(בינתיים, בבריטניה, הדוקרניים ניצחו. לפחות לפי הטור הזה שנכתב ב-2001. אני לא יודע מה המצב ויחסי הכוחות שם היום. רק זוכר שבמהומות טוטנהם בקיץ שעבר, הרושם [מרחוק] היה שהאידיאולוגיה נשכחה מזמן לטובת פורקן אלימות הדוניסטי טהור.)

היום, הדוקרניים בהפגנות G8 ידועים לתהילה או לשמצה בשם The Black Bloc. היום ידוע גם על מקרים מתועדים של דוקרניים שהתגלו כשוטרים סמויים (דגימה, ראו גם סרטונים קשורים), סוכנים פרובוקטורים. וזה השלב שבו צריך לתהות: אם המשטרע משקיעה כאלה מאמצים בהתססת ונדליזם ואלימות בהפגנות, יכול להיות שיש לה סיבה טובה? יכול להיות שהיא יודעת שהאלימות הזאת – ויותר מכך, האימג'ים שהיא מנפיקה – מתגמלת בסופו של דבר את ההון-שלטון-עיתון, עוזרת לו להציג את המפגינים כגורם מאיים ומסוכן?

בקיץ שעבר, וביתר שאת אחרי המעצר שלי בסופו, השמעתי בבלוג הרבה קריאות בזכות רדיקליות של המאבק. היו שטעו לחשוב שאני קורא למיליטנטיות. זאת אולי הזדמנות להסביר את ההבדל: רדיקליות, לתפיסתי, היא הבנה של ההקשר הרחב והעמוק יותר שעומד מאחורי ומסביב האישיוז שעליהם נאבקים. רדיקליות היא עניין של תפיסה, מיליטנטיות היא אמצעי. אני עדיין חושב שמיליטנטיות היא טעות – טקטית, לפחות, גם אם לא נכנסים לענייני מוסר וערכים. הסלמה אלימה משחקת ליד המשטר, שכזכור "לא כל כך יודע להסתדר עם גנדהי".  ואם יגידו המתנגדים שאלימות לפחות משיגה כותרות, אומר רק שלא בטוח שאלה הכותרות הנכונות.

כי אם באוגוסט כתבתי (ארכיון! אוף) שהמפגינים בצומת סביון נראו לי כמו חיות שקלטו שהן תקועות במלכודת והחלו להתרוצץ בתזזית, הרי שעכשיו אפשר להמשיך את הדימוי ולהגיד שהתקדמנו לשלב שבו החיה הלכודה מנסה לכרסם את סורגי הכלוב. וגם זה, חייבים להודות, לא כל כך יעיל.

לשם הבהרה: אין באמור לעיל כדי לרמוז שהאלימות המשטרתית היתה מוצדקת באיזושהי צורה. אבל הרי גם בספטמבר, בהפגנה מול העירייה שבה נעצרתי, תנ"צ אוחיון דקלם את השקרים שלו על אלימות קשה וקו אדום שנחצה ואבנים שנזרקו על שוטרים. וגם אז הידיעה שהמשטרה משקרת היתה חדשות ישנות למי שטרח לעקוב אחרי הנעשה בשטחים. נקודת האור, כאמור: מעודד לראות שה"בילעיניזציה של רוטשילד" – הזליגה של פרקטיקות דיכוי מכפרים פלסטיניים למרכז תל אביב – מאלצת עוד ועוד אנשים מהצד ה"נורמטיבי" של המפה הפוליטית לפקוח עיניים למציאות שבה הדיכוי הוא אותו דיכוי, האלימות אותה אלימות והיד המכוונת אותה יד.

כן, אני יודע. יצא 600 מילים של התנשאות סמולנית מזוקקת, ועוד מצד מישהו שיושב ביציע. יצא גם קצת יותר נחרץ משהתכוונתי. (הגיגים באותה רוח, רק בנימה יותר מהורהרת ומאופקת, אפשר לקרוא אצל אורי.) וכדי להוסיף חטא על פשע, אני מפרסם על בליינד. שיחגגו המגיבים. והנה מרחפת באוויר השאלה: אז מה אתה מציע?

אז, כן, ככה:

שוב ושוב ושוב, עד שהאבסורד הזועק יגיע לאוזניים האטומות ביותר. כי אחרת, יישארו רק פחד ושנאה שמזינים עוד פחד ושנאה.

אה, מדווחים לי באוזנייה שמחאה לא-אלימה לא מביאה תוצאות. אוקיי, אז מחאה אלימה אולי מביאה תוצאות יותר מהירות ומוחשיות. אבל שוב, האם אלה התוצאות שאנחנו רוצים? ואורן בטוויטר השווה את המצקצקים על שבירת החלונות למצקצקים על כיבוש הבסטיליה. הוא רק שוכח לציין שכיבוש הבסטיליה הביא את שלטון הטרור והגיליוטינה של רוביספייר, ואחרי זה את הריאקציה של נפוליאון. כי זה מה שמהפכות עושות – הן מחליפות את היושבים בראש מנגנון הכוח, בלי לשנות מהותית את מנגנון הכוח עצמו.

(ובסוף זה חוזר לפוסט השלישי שכתבת אי פעם, ואתה תוהה: מה הטעם? בשביל מה לכתוב את זה שוב ושוב? כי זה חשוב, זה למה. כי כבר היינו – אנחנו, האנושות – בסרט הזה יותר מדי פעמים.)