Smells Like Teen Angst (תחנות בזמן #4)
שיחה עם המרמיטה שלחה אותי עמוק ורחוק, להתחלה.
התחלתי לכתוב יומן בגיל 12, ויום אחד אולי אאזור עוז לצטט כאן גם קטעים מהשנים המביכות ההן.
כרגע אני מסוגל להתמודד רק עם גיל 17, וגם זה בקושי.
.
24/3/87
.
אוהב להיות נאהב.
כולם בעצם, לא?
זה לא אותו דבר.
אני לא אוהב, יש לי תקופות שאני מתאהב בכל העולם, יש תקופות שאני שונא את כל מה שזז, אבל תמיד אני חייב שהן יאהבו אותי, הן יכולות להיות בכל גיל, מכיתה ה' ועד לשנים יותר מבוגרות ממני, העיקר שיאהבו אותי, כשאני בתקופות שנאה אני בז להן, כשאני בתקופות אהבה נדמה לי שאני מתאהב בהן, ואז הן מתעודדות, והעניין מתחמם, ומגיע האסון, פשוט מכור לאהבה, לתשומת לב, לחום, אבל זה כבר לא מקורי, אני לא מסוגל לתת, פעם הייתי נותן את כולי לכל דבר, את כל האהבה שיכולתי לתת, עד שנדפקתי פעם ופעמיים, ומשהו מת בי, היכולת לאהוב באמת, לאורך זמן, לתת חום לאורך זמן, עכשיו יש לי מאגרים מוגבלים שנשרפים מהר, אני לא מסוגל לחיים משותפים עם מישהי הרבה זמן, אני נעשה קנאי, עצבני ובלתי נסבל, פשוט חבל עליהן, אז זהו.
כבר אמר דילן
It aint me babe !
.
ורק הפסיכואנליסט שבי יושב ומגחך, רואה ריקנות מבפנים, רואה בנות, כמו גלים שמסתערים על צוק ונשברים אחד אחרי השני, אולי בסוף הצוק יישבר?
ואז מה יקרה? אני לא רואה את עצמי עם חברה אף פעם, לא נתפס בכלל.
.
I and I!
.
.
7/5/87
.
זה יהיה המכתב האחרון:
.
.
די, נמאס, זהו.
.
איזה חיים משעממים וטפשיים: עוד זיון, ועוד בקבוק בירה, ועוד סיגריה, ועוד פעולה, ועוד ישיבה, ועוד החלטה, וקייצת, וחג מעלות, ופורימון, ומבחן, ועוד אחד, ועוד…
.
אז די, נמאס לי, זה משעמם, כבר עברתי הכל, אין לחיים האלה שום דבר יותר להציע לי, אני מרגיש כמו זקן בן 60, רק הגוף הטיפש שלי מתעקש להיות צעיר, ואין לי יותר כח לחיות, פשוט אין!
.
אם הראש שלי היה מחשב, הוא היה מוציא לכם כל הזמן שגיאת MAX SIZE EXCEEDED (אין יותר מקום בזיכרון), די, מתפוצץ לי הראש, אני רוצה לנוח, ולא יכול, יש רק דרך אחת, סופית
I'm Gonna Blow My Mind Away !
.
עכשיו מגיע תורכם לשמוח: אני איננו, מישהו יצטער? יהיו כמה, היו כמה אנשים שאהבו אותי, אבל הם התמעטו עם הזמן. צריך למצוא יו"ר חדש למועצת מחוז, ומדריך לכלו"מ [הקבוצה שהדרכתי], ו… ו…
.
תשמחו, תשמחו קצת: רינה ק. [מורה לתנ"ך], קרן ב. [אהבה נכזבת סדרתית], שירי כ. [פנטזיה של אהבה נכזבת], יש עוד כמה שאני לא זוכר עכשיו, המפלצות בחיי.
.
אני רוצה להקבר בקיבוץ, בלי דוסים מסביב לקבר, אם אפשר קצת פינק פלויד ברקע, או עדיף YES , כמעט לא הספקתי לשמוע אותם
.
צ'או!
.
.
זה יכל להיות הסוף, אבל אני אפס, שנאמר:
.
I DIDNT HAVE THE NERVE TO DO THE FINAL CUT .
.
.
28/6/87
0:10
.
I have become cofforbly numb
מוסיקה, כל כך מתאים לחיים שלי
.
לפעמים אני מתאהב (יום, יומיים..) ואז זה ביטלס
I love her eyes [a love like ours…]
CLOSE YOUR EYES AND I'LL KISS YOU
לפעמים אני בבלוז
ואז זה נשבר, יאוש, במקרים יותר מסובכים געגועים (כמו עכשיו, לקרן) ואז המון טום וויטס
AND I'LL BE SAVING ALL MY LOVE FOR YOU
עם המון סיגריות ואלכוהול.
ואז זה נשבר, ולו ריד שר "ברלין" יחד עם מחשבות ההתאבדות שלי
CARLOINE SAYS
נוסעים ל[הופעה של] סנטנה, קצב לטיני ברגליים והרבה ג'ים מוריסון בראש…
.
אבל תמיד, תמיד, אני מגיע בסוף לפינק פלויד
ל MOTHER
.
ל RUN TO THE BEDRROM
IN THE SUITCASE AT THE LEFT
YOULL FIND MY FAVORITE AXE
.
ל I DON’T NEED NO ARMS AROUND ME
.
ל WILL YOU SEND ME PACKING
OR WILL YOU TAKE ME HOME
.
ל THE FINAL CUT
.
ועוד הרבה.
.
אבל למה אין לי את האומץ להתאבד כבר, כמו עכבר, או איזה רמש, נאחז בחיים האלה כמו אדיוט
.
אני רוצה למות!
מה כבר יקרה בחופש הזה?
ועידה, קייצת, טיול חניכים, שיעורי נהיגה, מחנה עבודה, עצרת הגשמה, [הופעה של] בוב דילן
זה חופש? זה כלא!! כלא של חיים מוגבלים ומסריחים, למות!
GOODBYE CRUEL WORLD
I'M LEAVING YOU TODAY
GOODBYE
GOODBYE
GOODBYE
GOODBYE ALL YOUR PEOPLE
THERE'S NOTHING YOU CAN SAY
TO MAKE ME CHANGE MY MIND
GOODBYE
למה אני לא מת?
קרן, אם יש תקווה היא קרן, אני חייב לפגוש אותך
בעצם מה יצא לי מזה
.
לאמא שלי: תמימה (עיוורת?) מכדי לראות את האמת –
אני לא בן 17, אני בן 60+, העובדה שנולדתי לפני 17 שנה היא פרט טכני מטעה לחלוטין
I WANNA CRY ואני לא יכול.
.
3.7.87
1:28
אשמור לך את כל אהבתי
טום וויטס, תרגום: אני
.
מי שהשיר מוקדש לה – כבר יודעת.
.
עוד מוקדם מדי לקרקס
כבר מאוחר בשביל הבארים
וכולם ישנים חוץ ממחלקי העיתונים
ואין שום רעש במקום הזה
חוץ מזה של הכלבים, החלבנים, ואני.
.
כל הנשים פה נראות כמו מפלסטיק
ואף אחד לא אוהב פה זרים
הייתי חוזר הביתה אבל אני מפחד שלא
תקבלי אותי.
אבל אני אתן הכל כדי להיות אתך!
אני יודע שאני חסר אחריות, שהנימוסים שלי מתחת לכל ביקורת, ומה שאני נוגע בו מִדְבָר, וגם בטח יעצרו אותי כשאהיה בקבר, אבל אשמור לך את כל אהבתי.
.
אז נסעתי לאיפושהוא ומצאתי חפוז,
עם יותר מדי איפור ונעל שבורה
אבל יכולתי לראות בעיניה
שזה פשוט לא היה זה
זה יכל ללכת יופי
היא היתה נורא בעד
אבל אני אשמור לך את כל אהבתי.
.
אל תקשיבי לשמועות
שמספרים לך עלי
אני לא כל כך נורא
אולי אני מופרע, אבל תראי בעצמך
אני אשמור לך את כל אהבתי.
.
.
תרגום זוועה, אבל זה בדיוק מה שאני מרגיש עכשיו, קרן, אז בחייך, תעשי משהו
למה אני תמיד מתאהב בכאלה שבכלל לא אוהבות אותי? משהו פה דפוק!
I'LL BE SAVING ALL MY LOVE FOR YOU
.
כן, אז התאהבתי, זה קורה לטובים שבנו, התאהבתי קשה, כמו שאני לא יודע, במישהי שלא רוצה להחזיר לי אהבה, כמו שאני לא יודע, לא ידעתי לסגת בזמן כמו שאני יודע, ואני לא מצליח לבכות כבר שבועות, די. בבקשה, קרן, איפה את?
.
.
3/8/87
0:40
.
ילדה אחת אמרה לא מזמן, שלדור ההוא היה הרבה יותר קל: היו להם כאלה כמו הביטלס, ובמה אנחנו ניתלה, בסמנטה פוקס?
אז הבנתי את הטעות במה שהיא אומרת: היא חיפשה את הלהיטים, נכון שאז הביטלס היו במצעד הפזמונים, והדלתות היו גם ידועים, אבל גם אז אנשים כמו פינק פלויד, לו ריד, וכו' היו אוואנגרד ומחתרת, גם היום יש אנשים גדולים להתלות בהם, ונכון שכמעט את כולם צריך לחפש במחתרת: זאפה, רוג'ר ווטרס, טום וויטס, אבל סוזן וגה היא לא להיט?
.
.
נגמרה הקייצת! ואנחנו חיים, בקרוב אני נוסע עם קרן לאילת, יהיה מחנה עבודה לגרעין. ועוד כל מני דברים, יהיה טוב בסוף.
גיליתי משהו זוועתי על עצמי: אני לא מחפש שהן יעברו איתי לילה אחד, אני צריך שהן יתאהבו בי, ואני אשבור את ליבן, אחרת זה לא נחשב, אלוהים, אני נעשה ט.ח. (לא כותב את השם המלא!)
.
.
יש בסוף קצת הפתעות בחופש הזה:
אני לא לומד נהיגה, לעומת זאת אני לומד לגלוש, אני אסע לאילת ואני קצת פחות רוצה להתאבד, צריך להחליט כבר
.
היום שמרתי במשאז
היה לי כבר רובה ביד
לחיי האיומים
יכולתי קץ לשים
אך אני אדם אופטימי (?)
או סתם רמש מיוחם
ועוד לא התאהבתי טעות (פרוידנית?) היה צריך להיות כתוב שם "התאבדתי"
אולי אעשה זאת פעם.
.
.
[רציתי יותר לשים את
אבל קפה דה-מאעכר הסנוב לא נותן לאמבד,
אז שיהיה לינק, ותודה לריקרדו.]
.
אורה בעבודה ב-21 אוג' 2008 בשעה 8:34 #
הוא נשמע מאוד מפוזר. המרמיט הצעיר.
בַּיִם ב-21 אוג' 2008 בשעה 9:12 #
אחח, איזה גיל מבולבל.
תנו לי שוב את הגיל עם יותר תבונה ופחות הורמונים משתוללים…
בובה בלי חוט ב-21 אוג' 2008 בשעה 10:24 #
הפוסט הזה הוא מעין סידור נפש כזה..
אהבתי
מזה זה מפוזר…
all over the place
שמת לב לשימוש האקראי בפסיקים ונקודות?
עם יותר תבונה ופחות הורמונים, זה לא היה אותו הגיל.
ומזל שלא היה אז אינטרנט, כי אם הייתי מפרסם את זה בזמן אמיתי בבלוג היו שולחים את http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576124">סיירת סה"ר שתפרוץ לי הביתה…
לגמרי סידור נפש.
http://israblog.nana10.co.il/moodicons/smile.gif">
כל הסדרה הזאת היא מין חשבון נפש מבחינתי. מפגשים עם האדם שהייתי פעם…
שמח שאהבת. תודה
אורה בעבודה ב-21 אוג' 2008 בשעה 11:13 #
וכשאתה כותב היום, בכתב יד, אתה עושה שימוש יותר מושכל בפסיקים ונקודות?
בובה בלי חוט ב-21 אוג' 2008 בשעה 11:30 #
בכיף..ומוזמן
לי ב-21 אוג' 2008 בשעה 12:29 #
אוי, זה נפלא. כל כך אמיתי. ומדהים איך הרגשנו אז שהחיים הם במקום אחר (כמו שכתבת, "אני בן 60 פלוס") אבל עכשיו נדמה (לי לפחות) שבסערות הנפש האלה של גיל 17 היה משהו מאוד חי ומעורר געגוע.
גם לי יש המון יומנים ישנים, הקריאה בהם עושה לי כל מיני דברים, בדרך כלל שילוב של התאהבות בעצמי עם השתאות שהשתניתי פחות ממה שחשבתי ואחר כך לפעמים בלבול ודאון.
יכול להיות מאוד מעניין באמת להקליד לפעמים קטעי יומן ולשים בבלוג כמו שאתה עושה… תודה על ההשראה ועל השיתוף.
היום אני כמעט לא כותב בכתב-יד…
אבל בכל מקרה, השימוש שלי בפיסוק תקני הרבה יותר. אפשר לראות את זה כבר בקטעים המאוחרים יותר שפרסמתי.
כבר הזמנתי את עצמי
בן כמה הילד שלך?
אורה בעבודה ב-21 אוג' 2008 בשעה 13:08 #
אני עדיין כותבת את היומן שלי במחברת. למרות שיש לי לפ טופ. זה לא מרגיש לי אותו דבר. ואז כל השימוש בפיסוק תקני נהיה הרבה פחות ברור כשאין מקש בקספייס וכאלה. לא?
שמח שקיבלת השראה. שנרים פרויקט?

הרגשה שהחיים הם במקום אחר, ובעת ובעונה אחת תחושת מיצוי שהיתה כל כך מופרכת בהתחשב בעובדה שבקושי יצאתי מעיירת הולדתי עד אז…
אני בד"כ מרגיש כמה הרבה השתניתי, אם כי יש דברים שחוזרים גם היום. וההוכחה הזאת ליכולת להשתנות גורמת לי הרבה נחת.
המרמיטה, כצופה מהצד, אומרת דווקא שהיא מזהה בטקסטים האלה הרבה קווי אופי נוכחיים
לי ב-21 אוג' 2008 בשעה 13:11 #
כן! פרויקט!
בדרך כלל אני מרגישה וחושבת שהשתניתי מאוד, אבל הקריאה ביומנים הרבה פעמים מראה לי שכל האלמנטים שאני מכירה מעצמי היום כבר היו, וזה גם משמח וגם מבלבל.
מרגוליס ב-21 אוג' 2008 בשעה 14:40 #
אוף, כמה טוב לא להיות בן 17 יותר.
מעניין. אני לא כותב במחברת כבר שנים.
עולם הולך ונעלם.
וכתיבה ביד באה קומפלט עם מחיקות ושינויים.
לגמרי.
"קצפת ודובדבנים" עלק…
בַּיִם ב-21 אוג' 2008 בשעה 17:30 #
מותר לפנטז …לא?
ההורמונים מככבים בסיפור שלך בצורה יוצאת דופן
הסיפור יכול להיות כר דשא לדוקטורט של חוקר הורמונים.
חבל שלא היה אז בלוגים כי היית מתקשר את הרגשות האלו יותר עם אחרים
והיית מקבל פרופורציות אחרות כשהיית רואה שאתה לא כל כך לבד בתוך הסערות האלו…
כאילו עשית קופי פייסט מיומני הילדות שלי. בהבדל אחד: אני לטענתי נולדתי בת 800.
בגיל 20 זרקתי את כל מה שכתבתי עד אז לפח. בצדק לא מבוטל אבל בכל זאת קצת חבל.
גיאורג ליסטינג ב-21 אוג' 2008 בשעה 18:16 #
!!
בחורצ’יק, אתה מתחיל להגזים קשות.
אם אתה רוצה לשכנע אנשים להיכנס לבלוג שלך, מה שאתה עושה לא עוזר. להפך.
כדי שאנשים ירצו לקרוא מה שיש לך להגיד, אתה צריך להראות שאתה יודע לכתוב. תכתוב תגובות עם תוכן. תתייחס למה שכותבים הבלוגרים שאתה מגיב אצלם.
לשים סימני קריאה גם שימפנזה יודעת, וזה די דומה ללהיכנס לבית של מישהו ולקשקש לו על הקירות – לא משהו שמעורר חשק להכיר אותך.
איזה דבר מופלא זה יומנים. אותו כתב יד לך ולמרמיט הילד, שלא לדבר על הציטטות המוסיקליות – עכשיו ברור לגמרי איפה זה נולד.
התעצבתי לקרא על משאלות המוות שלך כנער (כמו גם על הלב הדואב). גורם לך לתהות אילו חיבוטי נפש וסערות גדולות מנשוא יש בגיל הזה. ומי יחבק את הילדים האלה ויגיד להם שהכל יהיה בסדר? (הבטח לעצמך לזכור את כל אלה כשהילדה שלך תגדל)
(אה. ומאוד משעשעת התגובה שלך מעלי. לילה טוב)
בובה בלי חוט ב-22 אוג' 2008 בשעה 6:57 #
שנתיים וחצי
זה גם נכון (לגבי הבלוגים).
אני זוכר שדמטריוס פנה אלי לראשונה באימייל, אחרי שהוא קרא בבלוג שלי. וחשבתי לי איזה יופי זה שילד בן 17 מבאר-שבע יכול למצוא חבר’ה בכל הארץ עם מחשבות ותחומי התעניינות דומים. זה באמת קשה, ההרגשה הזאת שאף אחד לא יכול להבין מה שעובר לך בראש.
ולגבי ההורמונים – נו, אני מזל אש.
אז ילדת בגיל 20 בערך…
אני בגיל 20 לא יכולתי אפילו לדמיין את עצמי בתור הורה. בקושי בתור בן-זוג, כמו שהפוסט הזה מראה.
איכשהו הדימיון לא מפתיע אותי
אין סיכוי שהייתי זורק את היומנים באיזשהו רגע. זאת היתה פסגת היצירה ותמצית הזהות שלי.
בגיל הזה, אם מישהו היה שולח יד לחבק אותי הייתי נושך לו אותה.
זה צריך להתחיל הרבה יותר מוקדם. אני רואה את זוזו מחלקת חיבוקים ונשיקות, והלב שלי נמס. ככה, גם אם (וכאשר…) בגיל 17 היא תבעט ותנשך, לפחות אני אדע שהיא יודעת מה זאת אהבה.
בַּיִם ב-22 אוג' 2008 בשעה 16:05 #
ואתההרגשה הזו ביטאת ללא ספק היטב בפוסט הזה.
הייתי נותן לכמה נערים לקרוא.
אני חושב שאין נער כמעט שמחשבות כאלו לא חולפות בראשו…
וטוב לדבר על הדברים
בַּיִם ב-22 אוג' 2008 בשעה 16:07 #
חבל על ההשקעה מרמיט
זו נערה או שתיים וכל עניינן הוא להכנס לרשימת הפעילים כעוד בלוג של ’טוקיו הוטל’
יותר ממחיקת התגובה יהיה רק ביזבוז אנרגיה
תודה. להבא אכן אמחוק.
אני רוצה להתנצל על התגובה הקודמת.
בקריאה חוזרת היא נראית לי נורא חסרת טקט, מה גם שיכולתי לנחש שהפכת לאמא בגיל צעיר.
להגנתי אני יכול לומר רק שזה באמת מפליא אותי. במובן מסוים, אנחנו חיים בעולמות שונים לגמרי. רוב האנשים ב"חוג החברתי" שלי לא ילדו לפני גיל 30.
לדוגמה, בגרעין שלי בנח"ל הזוג הראשון התחתן בגיל 21, והילד הראשון שלהם נולד בסביבות גיל 24, למיטב זכרוני. צירוף מקרים – זה היה גם לוח הזמנים של אבא שלי.
עכשיו אני אשתוק ואלך לקרוא אצלך יותר לעומק.
סקס שקרים ומדיטציה ב-23 אוג' 2008 בשעה 12:52 #
וואו ..!
איזה כיף זה יומנים ישנים.
אני לא מבינה למה דווקא בגיל שאתה צעיר והכי בתחילת הדרך רק חושבים על התאבדות כל הזמן. אני אף פעם לא אשכח שישבתי עם חברה בפריקיאדה במקדונלדס, הסנטר . הסתכלנו מהחלון וכל מה שיכולנו לדבר עליו זה לקפוץ…
גיל 17 הוא כזה מבולבל וקשה. לא היה לך קשה לפתוח את היומן הזה, לקרוא ולהקליד את המילים שפעם קרעו לך את הלב?
בובה בלי חוט ב-23 אוג' 2008 בשעה 21:10 #
דווקא תגובתך לא היתה נראית בעיני חסרת טקט כמו שאמרת
באמת אנחנו חיים בעולמות שונים לגמרי
ואתה יודע מה,
להתחתן מוקדם,בעיני כיום זה לא כל כך טוב
וורצל ב-24 אוג' 2008 בשעה 0:43 #
הורמונים זו מילה מזעזעת כמעט כמו טיפשעשרה.
בַּיִם ב-24 אוג' 2008 בשעה 7:40 #
וורצל
ולאחר הזעזוע הקשה, אתה מוזמן להתייחס ענינית לדברים שכתבתי.
שבוע טוב.
זאת לא הפעם הראשונה שאני פותח את היומנים האלה.
כבר עשיתי לעצמי כמה וכמה "רטרוספקטיבות", זאת פשוט הפעם הראשונה שזה לא רק ביני לביני.
חוץ מזה, זה לא ששכחתי איך הייתי אז. יחד עם זה, אני מרגיש אדם אחר לגמרי היום. רוב הזמן אני מרגיש שזה כמו זיכרונות מגלגולים קודמים…
הורמונים?
שאריות של ברירה טבעית אצל פריקים ו"חריגים"? (אני לא מהבכירים בלהקה, אז הקיום שלי מיותר…)
לא יודע, אבל בטח יש אי-אילו מחקרים בשאלה הזאת.
ואם גם את אוהבת יומנים ישנים – הצטרפי לפרויקט!
סקס שקרים ומדיטציה ב-24 אוג' 2008 בשעה 14:57 #
בתור מי שגדלה בפ"ת תן לי לספר לך שגם לערסים בגיל ההתבגרות יש דיכאונות.
מה ללכת לחפור בבוידם..?
בדיוק ככה אני מרגישה. כמו המשפט האחרון שכתבת…
שזאת הרגשה בריאה מאוד, לדעתי.
כי היא מקבלת את זה שאנחנו work in process, משתנים כל הזמן. והיא מאפשרת לנו להתנער מקליפות/כבלי העבר ולהגדיר את עצמנו מחדש.
מסתבר שההערה שלי בכל זאת שינתה משהו.


עכשיו הן משאירות תגובות כמו "איזה יופי" ו"זה הפוסט הכי מדהים שקראתי בחיי"
אבל מדי פעם מתפלקת להן תגובה שמראה שהן בכל זאת קראו כמה מילים
בַּיִם ב-26 אוג' 2008 בשעה 19:44 #
האם אתה עורך מעקב/תחקיר אחרי התופעה!!?
בכל אופן, אשרי המתמיד בחינוך הנוער
בובה בלי חוט ב-26 אוג' 2008 בשעה 20:02 #
מחכה לעדכון חדש
לא צריך מעקב ולא תחקיר.
אני נתקל בתגובות מהמקור הזה בכל פוסט שני שאני קורא בערך.
בַּיִם ב-26 אוג' 2008 בשעה 22:53 #
בַּיִם ב-26 אוג' 2008 בשעה 22:55 #
בכל מקרה אלו סתם שתי ילדות משועממות בימים אחרונים של חופש…
ונראה שאתה הוא המושפע מהן
והן אלו ש’בכל זאת שינו משהו אצלך’…אם אתה טורח לקרוא את ההערות שלהן בכל אתר…
זאת לא ממש טרחה.
תודה
במהרה בימינו אמן.
בַּיִם ב-27 אוג' 2008 בשעה 16:30 #
בכייף
וורצל ב-28 אוג' 2008 בשעה 10:26 #
מעולם לא היו לי מחשבות התאבדות, לא נראה לי. והורמונים, מה… מה.. עד גיל 18 אנחנו רובוטים שפועלים על הורמונים ואז אנחנו מקבלים זריקה שהופכת אותנו למודעים? איך זה הולך כל העסק, נשמע לי מסובך..
וורצל ב-28 אוג' 2008 בשעה 10:39 #
מעולם לא היו לי מחשבות התאבדות, לא נראה לי. והורמונים, מה… מה.. עד גיל 18 אנחנו רובוטים שפועלים על הורמונים ואז אנחנו מקבלים זריקה שהופכת אותנו למודעים? איך זה הולך כל העסק, נשמע לי מסובך..
בַּיִם ב-28 אוג' 2008 בשעה 11:21 #
שאלה למדענים בגדול
אבל כן, הורמונים משתוללים יותר בעת הצמיחה
זה ניתן לצפיה גם מבחוץ
אנחנו מכונות שמופעלות על הורמונים תמיד.
בגיל ההתבגרות, כמו שביים ציין, ההורמונים האלה נוטים לצאת מאיזון.
ומעטים הופכים למודעים, בגיל 18 או בכלל…
וורצל ב-29 אוג' 2008 בשעה 1:15 #
הנקודה היא שזו זלזול וביטול כמיטב המסורת של אד הומינום שלא מתייחסת לדברים. בדיוק כמו לומר למישהי עצבנית "מה את במחזור?" הבלאגן הכימי שעובר לנו בגוף הוא לא סיבה לבטל את ההרגשות והמחשבות.
וורצל ב-29 אוג' 2008 בשעה 1:16 #
זה בדיוק אותו דבר כמו שממתגים אותך כסטלן ואז כל דבר שאתה אומר אפשר להתעלם ממנו בבדיחה של סטלה, כמה אתה מסטול, תפסיק לעשן כל כך הרבה, וכל החרא הזה.
בַּיִם ב-29 אוג' 2008 בשעה 11:28 #
לא ביטלתי מאום
להיפך
ציינתי שאם הייתי חווה שוב את הגיל הזה ללא השתוללות ההורמונים הייתי מתפנה יותר להתייחס לרגשות שלי ושל האנשים אתם הייתי ביחסים, ואולי גם הייתי עושה כמה מהלכים משמעותיים בחיי אחרת
בַּיִם ב-29 אוג' 2008 בשעה 11:30 #
צר לי שאתה חש ’ביטול’
אני לא מבטל דבר
רק מנסה לראות את כל המכלול
ואולי לעשות לעצמי הנחה על כמה טעויות בזכות אותם הורמונים.