זו כנראה דרכו של עולם: בעוד הבועה המרכזית והתקשורתית מתחילה לאבד עניין בטרנד, להספיד אותו ולחזור אל חיק הציניות המוכרת והמנחמת, בשוליים ובפריפריה רק מתחילים להיכנס אליו ברצינות.

בזמן האחרון אני שומע יותר ויותר על מה שאין במאבק האוהלים, מה שחסר בו, מה שלקוי בו. בפוסט הקודם ניסיתי להציג את הבעייתיות שבגישה הצינית הזאת ברובד ה"רעיוני", ולהציע שביל ביניים של קבלת אי-המושלמות של המאבק בלי פסילה ושלילה גורפת שלו. בפוסט הזה ארד לקרקע המציאות ואנסה להדגים ולציין את מה שדווקא יש במאבק הזה, להצביע על תהליך מבורך שאני מזהה בשטח – ברמת הרחוב, הקהילה והפרט – תהליך שקצת נבלע אולי מתחת לכל הדיונים והוויכוחים על דרישות פרטניות מדי או עמומות מדי, או פשוט בגלל שבששת השבועות האחרונים התרגלנו למומנטום רועם, ולשיאים שנשברים מדי שבוע.

אז במוצאי שבת, כמובטח בפוסט הקודם, חזרתי להפגנה בבקעת אונו, להיראות וגם לראות מה השתנה – אם בכלל – בשבועיים מאז ביקורי הקודם.

וקודם כל, להרחבת הרקע ולהעמקת האווירה, אני רוצה לתת את מרכז הבמה לסרטון המרטיט על מחאת אונו, שהוצנע בלינק צדדי בפוסט הקודם. ממליץ מאוד לראות, לפני שממשיכים בקריאה:

מההפגנה לפני שבועיים, שהיא שיא הסרטון, חזרתי קצת מבואס. את התרשמותי ממנה סיכמתי בתת-כותרת בבקעת אונו דורשים בעיקר צדק כלכלי. לשווא חיכיתי אז לאיזשהו אזכור של סולידריות עם מישהו מעבר למעגל המיידי והטיפוסי של הציבור שקיבל ייצוג בהפגנה; לשווא פיללתי לאיזשהו ערעור, או לפחות תהייה, על הפרדיגמה הבדלנית שבמסגרתה מתבצעות כל העוולות הניאו-ליברליות שהביאונו עד הלום.

כך שבשבת האחרונה הגעתי עם ציפיות מינימליות לצומת סביון, והצטרפתי לקבוצה שצעדה משם במטרה לפגוש קבוצה נוספת שצעדה מקריית אונו, ולחבור אליה לעצרת האזורית. מספר האנשים שיצא מהצומת די תאם את הציפיות שלי: היינו שלושים, אולי. לא שזה שינה הרבה, כי רוב מסלול הצעידה שלנו עבר בכביש הגישה הלא-מיושב לקריית אונו, בואך סביון.1 למרות מיעוט המשתתפים, לא הרגשתי אווירת נכאים, אם כי גם לא התרוממות רוח. נחישות שקטה, אולי.

בכניסה לקריית אונו פגשנו את הקבוצה שהגיעה מהעיר, שהיתה גדולה ורועשת בהרבה. הצעדה המשולבת כבר הגיעה לכמה מאות, קרוב למספר שראיתי בצומת סביון שבועיים קודם. המון מגוון: צעירים, מבוגרים, משפחות עם ילדים, ושאר פילוחים. חבל רק שכל המאסה הרוחשת הזאת השמיעה את צעקתה בכביש השומם שלאורך גדרות הבקו"ם.2 ועדיין, כשעברנו מול בניין משרד הביטחון בצעקות "הון שלטון עולם תחתון", לא יכולתי שלא להתרגש מהסמליות. לבסוף הגענו לעצרת, שנערכה ב"רחבת המתגייסים".

"שוב פעם ברחבה הנידחת הזאת, באמצע שומקום?" רטן מישהו בדף הפייסבוק של ההפגנה. אחד המארגנים השיב שזה המקום היחיד באזור שבו אפשר לערוך אירועים המוניים כאלה. בהנחה שזה נכון – ולא ספין נבזי של הרשות המקומית שנועד לדחוק את המחאה לקרן זווית – זוהי המחשה נוספת של האיוולת התכנונית של בקעת אונו הפרברית, שאין בה אף מקום מרכזי באמת לאירועים ציבוריים. זה גם שופך אור נוסף על ההערה הנרגשת ששמעתי בהפגנה הקודמת בצומת סביון, בנוגע לפארק הסמוך שנהג לשמש לאירועים כאלה עד שנבנו עליו "מגדלי הים התיכון".

וכך, בהיעדר תנועת עוברים-ושבים סביב העצרת, אפשר להגיד שהיא התקיימה בוואקום מסוים, איבדה את סיכוייה למשוך עוד אנשים או להגיע לעוד אוזניים מלבד אלה שהגיעו במיוחד ובכוונה. הערה מהיציע למארגנים: בפעם הבאה, כדאי לעשות הכל כדי למצוא מקום מרכזי וחי יותר.

מאחורי הבמה נפרש באנר גדול: "בקעת אונו עושה מהפכה".  הדובר הראשון, שאת שמו לא הספקתי לקלוט, דווקא התייחס בהרחבה למיקום הגיאוגרפי של העצרת. הוא דיבר על החיילים שמתגייסים בבקו"ם, ויוצאים אחרי שלוש שנים לעולם שידם אינה משגת לחיות בו.3 הוא דיבר על בית החולים תל-השומר והרפואה הציבורית הקורסת; על "הקרייה האקדמית אונו" וההשכלה שאינה בהישג יד; על השכונות החדשות שנבנות בסמוך, עם דירות יפות ומרווחות, שאף זוג צעיר שגדל באונו לא יכול להרשות לעצמו לגור בהן…

עד כאן הכל מאוד לוקאלי, מאוד מוחשי, מאוד כלכלי. ואז הוזמן לבמה, והוצג במילים חמות מאוד, העו"ד המקומי ברק כהן. התגובה הראשונית שלי היתה צינית: נו, הנה בא עסקן מקומי שמנסה לגזור קופון מכל העסק. וכמה נעים היה להתבדות, ואיזו הפתעה מרנינה ציפתה לי.

וכה אמר ברק כהן, בקול רם וצלול, בין קריית אונו לבקו"ם, בלב המיינסטרים הציוני:

"אני למדתי וחקרתי וביררתי, וזה מה שגיליתי: למרות מה שמספרים לנו, ישראל היא לא מדינה דמוקרטית. היא לא דמוקרטית, כי לאזרחים שלה אין שום זכויות מעוגנות בחוק – וזה בכוונה."

מה אני אגיד לכם, וואו.

כי לפעמים, הקונטקסט שבו דברים נאמרים חשוב הרבה יותר מתוכנם. גם – ובעיקר – אם השמאל הרדיקלי (על כל שני האוטובוסים שהוא ממלא, וגם אני יושב בהם לפעמים) יכול לדקלם אותם מתוך שינה.

"המאבק הזה הוא לא מאבק של שמאל נגד ימין, או כל החלוקות הפוליטיות האלה. הוא מאבק של כל אלה שנדפקים מהשיטה הקיימת – צעירים ומבוגרים, דתיים וחילוניים, שחורים ולבנים, יהודים וערבים."

כן, אני יודע, זה נאמר בבאר שבע ובחיפה וביפו לפני שבועיים. זה נאמר ברוטשילד ונכתב בבלוגים עד שהפך לקלישאה שחוקה, כמעט ריקה מתוכן.

אבל הדברים האלה לא נאמרו בבקעת אונו לפני שבועיים. ואם מישהו היה אומר אותם שם לפני חודשיים, סביר להניח שמישהו אחר היה מציע לבדוק את מקורות המימון שלו – במקרה המנומס. והנה הם נאמרים, מעל הבמה, בכוונה ובהתכוונות מלאה (עד כמה שאני יכול לשפוט), בלי גמגומים, ובלי קריאות בוז.

…וגם בלי מחיאות כפיים, יש לציין. בהקשבה דרוכה, עד כמה שאני יכול להעריך. הקשבה של אנשים שהבינו שכל חייהם הלעיטו אותם שקרים, ואחרי התפוצצות הזעם הראשונית של הגילוי, הם רוצים ללמוד ולהבין מה לעזאזל קורה פה בעצם, מהי האמת שהסתירו מהם.

ביבי ביבי בוקר טוב, בקעת אונו ברחוב!


|| זמן של מספרים?

הנואם הבא היה נציג מאבק המתמחים. משפט אחד מהדברים שאמר נחרת בזכרוני:

"אולי ההפגנה הזאת נראית לנו קטנה ושולית, אבל בימים אחרים – אם לא היינו מתרגלים להפגנות של מאות אלפי אנשים – היא היתה פותחת את החדשות."

אז לא בטוח שאני שותף להערכה שלו לשיקול הדעת של עורכי החדשות בתקשורת המסחרית, אבל היה גרעין של אמת בדבריו: מרוב שהתרגלנו לשיאים חדשים, הפסקנו אולי להעריך את עצם העובדה שדברים קורים, נמשכים, מחלחלים ללבבות ומפעפעים ברחובות. מרוב התלהבות מהגלים הסוחפים, לבנו גס באדוות הקטנות, שמכרסמות בסלע בנחישות ובהתמדה.

כבר היה מאוחר, ואני הייתי אחרי יום ארוך. הקהל התדלדל, והזמרת המקומית שפתחה את התוכנית האמנותית לא הלהיבה אותי. התחלתי לצעוד חזרה לאוטו, לאורך גדר הבקו"ם.4 בדרך ליווה אותי קולו של דוקטור מאוניברסיטת בר אילן, שהרצה בכריזמטיות על תולדות מדיניות ההפרטה והריכוזיות בישראל. הנה, חשבתי, הלמידה ממשיכה, מעמיקה. העם דורש את האמת.

האם יוכל להתמודד עם האמת? זו כבר שאלה אחרת, מתקדמת יותר, לשלב מתקדם יותר.


|| כל מה שצריך זה אהבה. וסבלנות.

כאמור, ההצהרות ששמעתי בקריית אונו בשבת לא הרעישו אותי בזכות תוכנן. אני הרי שמעתי את פסח האוספטר הרבה לפני שהוא נכנס למיינסטרים. מה שנראה לי חשוב ומרגש בהצהרות האלה הוא התהליך שהן ממחישות, תהליך של העמקה וחדירה לשורשי הבעיה, שאפשר אולי לסכם במילה רדיקליזציה.

הרדיקליזציה הזאת, פעוטה והדרגתית ככל שתהיה, היא בעיניי תשובה ניצחת(!) לביקורת שנשמעה (גם ממני) על כך שמאבק האוהלים רדוד מדי, סימפטומטי מדי, ציוני מדי – ביקורת שמתמצה אצל המאגפים משמאל (ומחו"ל) בקביעה שזוהי "מהפכה אקסקלוסיבית": מהפכה ליהודים בלבד, שבה בעלי הפריבילגיות מבקשים לעצמם עוד פריבילגיות, בלי לגלות סולידריות כלפי המיעוטים הלא-יהודיים המקופחים "באמת", ובלי לדבר על הכיבוש. בקיצור, מהפכה מזויפת של מהפכנים מזויפים שדורשים צדק מזויף.

מה שמעניין (ומעציב) בטרוניות האלה, שנציגיהן הבולטים הם ג'וזף דנה ומקס בלומנטל, הוא העקביות שבה הן חוזרות על עצמן בטוויטר כבר יותר משישה שבועות. דינמיקות מתעוררות ושוככות, בריתות ומערכי כוח מתפרקים ונבנים, אנשים וגופים מצטרפים ועוזבים, מסביב יהום הסער, ונציגים רעשניים של קהילת "זכויות האדם" הבינלאומית תקועים באותו שיר ישן: אוקו אוקו אוקו אוקו אוקו אוקו אוקו אוקופּיישן!

אז הם מצייצים שוב ושוב את אותה תמונה של "פעילי ימין צועדים ברוטשילד" (שבהן נראה פעיל(?) אחד, התגלמות השוליות הגלמודה, שאפילו לא צועד); הם מנופפים בהפגנות באריאל ובגולן כ"הוכחה" לכך שהמאבק "מחבק" את ההתנחלויות; הם נאחזים ברשימות דרישות ומסמכים "רשמיים" (שלא ברור מי עומד מאחוריהם) כהוכחות לסלקטיביות של המחאה. ובנחישותם העיקשת לחפש את המטבע מתחת לפנס, הם מפספסים את כל זרמי התחתיות והדינמיקות העמוקות, שמהן – ולא מהרמה ההצהרתית וה"רשמית" – תבוא הישועה, אם בכלל.

"תן לי דוגמא אחת, רק אחת, לאירוע עובדתי שמראה שהמאבק שלכם קורא תגר על האינדוקטרינציה הציונית," התריס ג'וזף דנה אתמול, כשציינתי שאי אפשר לפרק 63 שנה של אינדוקטרינציה כזאת בשישה שבועות.5 ולא נותר לי אלא להשיב שהתפיסה הצרה והמוגבלת שלו למונח "אירוע עובדתי" מעידה על תפיסה צרה ומוגבלת של דינמיקות אנושיות וחברתיות. כי מבחינתי, כל אדם שאומר "כל השנים דיברו איתי על ביטחון-ביטחון-ביטחון בזמן שדפקו אותי" הוא קריאת תגר על האינדוקטרינציה הציונית. והיו הרבה קולות כאלה בקיץ האחרון, ולאו דווקא מקרב השמאל הוותיק, בלשון המעטה. והרי אי אפשר היום אפילו להתייחס ל"כיבוש", שהפך למותג מוקצה מחמת מיאוס, בלי לפרק קודם את מערכת ההפרדה (והמשילה) שעומדת מאחוריו, מתחזקת ומזינה אותו. והמערכת הזאת, ששלחה גרורות בכל היבט של החיים בפלסטינה-איי, היא בדיוק מה שמאבק האוהלים יכול לערער. גם אם הסיכויים לכך לא גדולים, גם אם סביר להניח שהערעור הזה לא יוביל לפירוק מלא, מוחלט ואוטופי כמו שדורשים הטהרנים.

ובהחלט יכול להיות שזה לא יקרה מיד, בבחינת "צדק עכשיו!". מהפכות מיידיות ודרסטיות לא נוטות להחזיק מעמד, בכל מקרה. לא אתיימר לנבא עכשיו אילו תוצאות יניב מאבק האוהלים, ומתי. אבל ההישג הגדול והמיידי של המאבק הזה הוא עצם התהליך, ההתעוררות ההדרגתית והלמידה. ואני יודע שאני חוזר כאן על דברים שנאמרו, אבל יש דברים שחשוב לשוב ולומר.6

ותהליך הלמידה הזה הוא בדיוק המקום שבו, בִמקום לסכם (לשבח או לגנאי) את המאבק הזה, אפשר ורצוי להמשיך ולקיים אותו. כל אחד לפי יכולתו, כל אחד לפי צרכיו. להמשיך בהתמדה סבלנית להציג עוד ועוד חלקים של התמונה הגדולה; לנצל את חלון ההזדמנויות הזה, שמציע הקשבה והתעניינות לדברים שעד לא מזמן היו על גבול הטאבו מחוץ לבועה רדיקלית מצומצמת, נצורה וצודקת.

טוב, יכול להיות שהיו לי עוד כמה דברים להגיד,7 אבל איכשהו הגעתי ל1500 מילים, ונראה לי שאת העיקר אמרתי.


|| נשאר רק החלק החשוב מכל: קריאה לפעולה

כי הרי לא מדובר כאן בניתוח תיאורטי ו/או בדיעבדי של האירועים בארץ רחוקה. מדובר – ושוב יש דברים שראוי לשוב ולומר – במאבק שמתרחש ברגעים אלה ממש, כאן אצלנו בבית, והוא עדיין נזיל, ויכול (עדיין!) לפתוח צוהר נדיר ויקר מאין כמוהו לעתיד טוב יותר עבורנו ועבור ילדינו. ולא צריך להסכים עם נועם שליט, עם שלמה ארצי או אפילו עם דפני ליף כדי לקום ולהשתתף בו.

להפך, אם כבר. כי מה שנרצה זה מה שנהיה, והשלטים שנניף זה מה שנראה.

אז במוצאי שבת תתקיים "הפגנת המיליון",


ויש גם שלל אירועים נלווים ומקדימים שמתוכננים בכל רחבי הארץ.

עכשיו, גם אם "הם מבינים רק מספרים" כמאמר הכרזה, אני לא בטוח שזה נכון להיכנס בהפגנתיות כזאת למשחק המספרים הזה. אני גם לא יודע אם ההפגנה תעמוד ביעד השאפתני שהציבה לעצמה. אני כן יודע – וניסיתי להראות – שיש חשיבות לא פחותה לתהליכי העומק האישיים והקהילתיים שלא נמדדים במספרים. אבל עם הכל ולמרות הכל, עכשיו זה זמן של מספרים.

אז הנה אני מדליק מגאפון וירטואלי וקורא: זה הזמן לצאת לרחוב. עם העייפות, עם הספקנות, עם המבוכה, עם הסחים.8

זה הזמן להוכיח שלא ויתרנו, לא שכחנו ולא נכנענו – לספין הבטחוני, לפיצולים ולמריבות, לנרקיסיזם של ההבדלים הקטנים, לשגרה השוחקת או לסוף החופש הגדול.

זה הזמן להיזכר בתקווה האופורית ששטפה אותנו בהמונינו לפני שישה שבועות, בתמונה הכוללת שנגלתה לפנינו במלוא יפעתה – עד כמה דפוק פה, וכמה אפשר וצריך לשנות.

זה הזמן לשוב ולראות את התמונה הגדולה הזאת, ולשלב כוחות – לא בשם אחדות מזויפת שמטייחת את הניגודים, אלא מתוך אחדות אנושית הומניסטית שבכוחה לקבל, לחבק ולהכיל את הניגודים, ולהתעלות מעליהם בשם כל מה שמשותף.

זה הזמן לצאת לרחוב ולצעוק יחד – כל אחד את זעקתו שלו. זה הזמן לצרף אליכם את מי שעוד לא היה, את מי שפרש, את מי שיושב על הגדר ומחכה לראות לאן נושבת הרוח. כי הרוח היא אנחנו. ועוצמתה, והכיוון שלה, תלויים (גם) בכל אחד מאיתנו.
ויכול להיות שלא נצליח, ויכול להיות שהמזלזלים ורואי השחורות יזכו להגיד "אמרנו לכם" בשמחה לאיד, ויכול להיות שנמשיך לאכול פה חרא. אבל זאת הרי ברירת המחדל. זה מה שהיה קורה גם אם לא היינו יוצאים לרחובות. ואולי – רק אולי – זה יכול להצליח, ולשנות גם דברים מהותיים ויסודיים יותר ממשחקי המספרים והקצאות התקציבים. ואם לא ננסה, איך נדע?
ואם צריך אז נצעק יומם ולילה
עד שנאמין גם אנחנו שיהיה טוב
*אף סחי לא נפגע במהלך הכנת פוסט זה, לא בכוונה לפחות*
  1. "בואו ניכנס לסביון ונוציא שם את האנשים לרחובות!" התלוצץ מישהו בסרקזם, כנראה. []
  2. אולי, פנטזתי, אם נקיף אותן שבע פעמים… []
  3. וזה, אם הייתי יותר אנטי-ציוני, או יותר חסר סבלנות, היה אולי השלב שבו הייתי ממהר לפסול, לשלול ולהתנער מ"מחאת המדכאים האקסקלוסיבית" לכאורה. ועוד על העניין הזה בהמשך. []
  4. ושמתי לב שבבקו"ם, בניגוד למקובל בבסיסים הצבאיים ובדומה לבתי כלא, יש סלילי קונצרטינה גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים. []
  5. אבל ההבנה הזאת מחייבת הרי אמפתיה גם למדכא, והבנה שגם הוא עצמו תוצר של נסיבות חייו ונתון לדיכוי, גם אם הדיכוי הזה מתבטא בצורות מעודנות יותר, אלימות פחות. ואמפתיה כזאת, הבנה כזאת, אינן קיימות כנראה אצל פעילי "זכויות אדם" שהפכו לפעילים פרו-פלסטינים. ואני כותב את זה בצער, מתוך ההערכה העצומה שרחשתי פעם לג'וזף דנה, ואיננה עוד. []
  6. ואני יודע שהדיבורים האלה על תהליך לא מספקים את ה"שמאל הבינלאומי". אבל באמת, שיזדיינו הבינלאומיים. או לחילופין, אם עדיין ירגישו לא מסופקים, שיעזבו אותנו לדרכינו הקלוקלות וינסו להיאבק מול העוולות הגלוקאליות הבינלאומיות אצלם. ולא חסרות כאלה, בין רמאללה ועזה לוושינגטון ולונדון. []
  7. בפוסט הקודם, למשל, שכחתי לציין את ההפגנה בגולן כדוגמא לאי-המושלמות של המאבק הזה בעיניי – שעדיין לא תמנע ממני להשתתף בו – ופספסתי "סקופ" בינלאומי שאיבןבלומנטל פוצצו רק אחרי כמה ימים. []
  8. "אל תעשו צדק חברתי בעברית, כל הערסים יבואו" צייצה איילת החולמת בהקיץ, בפרפרזה אירונית ומודעת לעצמה על הטרוניות המיתולוגיות נגד תרגום הממשק של פייסבוק לעברית. []