קשה לי להאמין

שיש אנשים

שלא חשו אף פעם

את הרפרוף המענג

של עפעפי העין השלישית.

.

בטח הרגשתם

וחשבתם שזה משהו אחר.

אולי יתוש.

.


.

ובינתיים, נראטיב השואה/תקומה

(או בשמו המלא: "שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו ושנָפנָף החורש מצילנו מידם")

שהתחיל בחנוכה עם סיפורי שאהידים יהודים

(חנה ואחיותיה ובניה, אליעזר והגזר והפיל)

תופס תאוצה מחג לחג.


דרך פורים

(כשברוך גולדשטיין טבח בפרסים)

ופסח כמובן

(ידנו מושטת לשכנתנו הגדולה מדרום, חוץ מהקטע השולי הזה של הפרוטוקולים של זקני פרעה)

יום השואה ויום הזיכרון ויום העצמאות…

("מי עשה ומי בנה? אנחנו כולנו!

פּיוּ פּיוּ, הנה רובה.")

…ועכשיו ל"ג בעומר, ובו יסופר המעשה המפואר בטליבאן של היאהוד:

.


.

אז מה הפלא שהילדה בטוחה שבר-כוכבא נלחם ביוונים?

הערבים אותם ערבים. פלישתים עליך, טוביה.

.

.

שעשוע מהול בהיקסמות, מהולים בתוגה, נמסכים בי כשאני צופה בנביטה הראשונה של זרעי המיתוסים האלה בקרקע הבתולה שהיא המוח של הבת שלי, שנחשפת לכל הבלוז הזה לראשונה והיא כמעט בת ארבע, נבונה ותקשורתית. מדהים לראות אותה מנסה לעכל ולהנהיר בליל זר של מונחים, שמות וסיפורים שנשאבו מסיפורי הגננת, מקלטות של "סבא" טוביה ומסרטים של דיסני. אני משתדל להקשיב בלי הפרעות, חוץ מתיקון עיוותים היסטוריים מסוימים…

.

"לא, חמודה שלי. לא כל המצרים רעים. רק הנוגשים…

…ונוגשים יש בכל מקום, לא רק במצרים…"

.

והופה, הקסנופוביה מפנה מקומה לקומוניזם.

אבל הרי גם הפלפול הזה הוא מסורת יהודית ותיקה.

.

.

ופתאום היום היא נזכרה בפרעה, ואיך האמבטיה שלו התמלאה דם…

"אבא," היא שואלת, "רק בפסח מדברים על פרעה?"

"כן," אני עונה בקלילות. "ככה זה היהודים, כל שבוע יש להם סיפור חדש."

"מה?!" היא פוערת עיניים, "יש יהודים פה בארץ שלנו?"

"כן," אני עונה, בטון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

"והם מספרים את הסיפורים האלה?"

"כן."

"הם מלפני הרבה שנים," היא מגלה לי ברצינות תהומית, "הם היו במצרים."

.

.

I don't believe you

You have the whole damn thing all wrong

SHe's not the kind you have to wind up

On Sunday

.