אמא שלי התקשרה לשאול אם אני מתכנן במקרה להגיע לטקס יום הזיכרון בחלקה של דני. היא עצמה לא היתה הולכת, כי מה לדני ולטקסיות ממלכתית, מה לה ולכל הצבאיות הזאת, אבל לא נעים לה שלא יהיה אף אחד מהמשפחה ליד הקבר, והנציגים מהצבא יבואו… והיות שכבר למדתי שזה הדבר הכי קרוב לבקשה שהיא מסוגלת להוציא מהפה, הודעתי שאני בא.

עברו 12 שנה מאז שובי מלונדון, ומאז שהפכתי לאח שכול. זה כמעט שליש מחיי, שבו הרשיתי לעצמי לחיות את התפיסה הפוסט-ציונית שלי בלי להתבייש, בלי להתנצל ובלי לברוח. בין השאר, גיליתי במהלך השנים האלה שהשכול והעצב של יום הזיכרון מתעוררים אצלי באיחור מסוים. הייתי עובר את כל יום הזיכרון בקהות אדישה, וצולל לתהום רק עם פתיחת חגיגות יום העצמאות. בשנתיים האחרונות הסתנכרנתי קצת עם לוח הזמנים הממלכתי, ואני חושד שזה נובע דווקא מטוויטר, בועת האסקפיזם הציני כביכול. אתמול מצאתי את עצמי נסחף לטקס יזכור מאולתר, כשצייצן אחרי צייצן השיל את הפסאדה האירונית והמודעת לעצמה והציג – במילותיו שלו, בדרכו שלו, בכאבו שלו – כמה מרוחות הרפאים שבאות לבקר אותו ביום הזה. זה היה אמיתי, נטול מליצות, קורע לב ומרגש עד דמעות.

בניגוד גמור לטקס בבית הקברות הבוקר.

נדחקנו בתוך ההמון הצפוף, כולל כמה אנשים שחצצו בינינו ובין הקבר של דני. מוקירי זכרו של חלל סמוך, כנראה. אף אחד ממוקירי זכרו של דני לא עמד איתנו. הם יודעים שהמעמד הזה לא עושה כבוד לזכרו. רק אישה מקומית אחת, שהיתה המטפלת שלו בילדותו, באה להניח פרח על הקבר, במחווה המרגשת היחידה מבחינתי בכל הטקס החלול הזה.

הטקס נפתח, אחרי הצפירה, בהקראת השמות. חלק מהשמות היו זכורים לי מהטקסים בילדותי, אחרים היו זכורים לי מנסיבות מותם. הנה אבא של גיורא מהתנועה, שנהרג בלבנון,1 ואחרי זה ראיתי את גיורא שר בהפגנה "נילחם בשביל שרון ונחזור בתוך ארון" ותהיתי איך הוא מסוגל; הנה ההוא מהשכבה של אחותי שנהרג בתאונת צניחה באימוני השייטת; הנה הבן של השכנים שחטף בלוק בראש בקסבה של שכם; הנה זאת שהאקס שלה רצח אותה ביריות במרכז המסחרי; הנה ההוא שירה בטעות טיל על חבריו ליחידה, הסתובב שנתיים בהלם קרב וחיפש את מותו עד שמצא אותו. הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה ארוכה.

(אני לא מדגם מייצג; כמעט כל חללי צה"ל שיצא לי להכיר בצורה זו או אחרת נהרגו בתאונות או התאבדו; אני יודע שבשנתונים אחרים, ו/או ביחידות אחרות, התמונה שונה בתכלית. בעניין זה מעניין לקרוא את הנתונים על התפלגות ההרוגים בשנתיים האחרונות שמביא גורביץ)

ראש המועצה נואם ראשון. לפני שנתיים, בפעם הראשונה שהתלוויתי לאמא לטקס, היא ציינה לטובה את זה שהוא הקדיש את עיקר הנאום לכאב האישי של המשפחות והקהילה. אולי מאז הסחף הלאומני תפס גם אותו, כי הפעם הנאום שלו היה הרבה יותר בטחוניסטי, גדוש קלישאות על מסירות הנפש והגנת המולדת. אפילו נפגעי פעולות האיבה נעלמו מהנאום שלו, שנשמע כמו רגרסיה לימים של יפי הבלורית והתואר שלפני שיח לוחמים.

וזה עוד היה כלום ביחס לנאום נציג צה"ל שבא אחריו. נאום שכל כולו מגש הכסף, חיילינו הגיבורים והסכנה הקיומית האורבת לפתחנו. כשהוא דיבר על בחורינו המצויינים שעמדו מול האויב "ללא מורא, ללא היסוס", העפתי מבט על המצבות הסמוכות. משמאל, חייל צעיר שהמ"מ שלו ירה בו במהלך פעולה עקב טעות בזיהוי. מימין, בחורה שההתגייסה למרות מחלה קשה ומתה במהלך שירותה. בתווך, משורר פציפיסט שהתגייס בעיקר כי הלך שולל אחרי הפרופוגנדה הספרטנית, ולא רצה להיות "משתמט",  מישהו שלא היה מתקבל לאף צבא שמטרתו הכשרת חיילים ולא אילוף אזרחים, ולא אכביר עליו מילים כי כבר עשיתי את זה לפני שנה בדיוק.

פתאום הרגשתי צורך טינאייג'רי להתפרץ עליו, לשאול על מה הוא מדבר לעזאזל, מאיפה לו החוצפה לנכס את כאבן של המשפחות שעומדות מולו, לרוקן ולרדד את הטרגדיה האישית של כל אחת מהן בשם איזה אתוס שבלוני ושקרי. הנאום שלו לא נועד הרי להתאבל על מתי העבר, אלא לחנך את חיילי העתיד, להחדיר לראשם מופת כוזב כדי שיחשבו שגם הם צריכים לעמוד מול האויב ללא מורא, ללא היסוס.

שתקתי, וטוב שכך. מן הסתם זה גם היה יוצא הרבה פחות רהוט בזמן אמיתי. הצלחתי להתאפק עד שהוא סיים, ואז סיננתי לאמא בלחישה רועמת "איזה חרטטן". היא הבינה.2

האתוס הבטחוניסטי ששרה על הטקס פינה את מקומו לאתוס אחר שלא נוגע לנו. ה-קדיש עבר בקלות יחסית, אולי בזכות הארמית, אבל כשהחזן הקבוע פצח בתפילת "אל מלא רחמים", אמא שלי התחילה להשמיע אנקות כאב. חשבתי שהמילים מייסרות אותה – אין לה הרבה אמון באל, בטח לא במידת הרחמים שלו – אבל בדיעבד הסתבר שהאוזן המוזיקלית שלה פשוט התייסרה מהקול "הרועד כמו מדוזה" של החזן הקשיש.

אחרי הפאוזה הקומית הזאת, שירת התקווה כבר לא היתה מעיקה, אלא רק בישרה את סוף הסיוט. ככל שאני מרגיש פחות יהודי, כך קל לי יותר לוותר אפילו על מראית עין של שירת ההמנון הזה. ובואו נבהיר משהו: זה לא צעד הפגנתי, זה לא נובע משנאת המדינה או רצון בהשמדתה,3 זה פשוט כי אני לא יכול להתחבר להמנון שלא כולל אותי בתוכו. (אותי, ועוד רבע מאזרחי המדינה שהוא אמור לייצג.)

אפילו לא הרגשתי צורך להשפיל עיניים.

תנו לאֶרוֹס לנצח

בבתי קברות

אני מסתכל על בחורות.

(פוצ'ו אמר את זה קודם.)

תם הטקס. במיומנות שנרכשה במאות שעות קלאבינג במועדוני לונדון הצפופים, פילסתי לי ולאמא דרך החוצה מלב המאפליה, אל מגרש המשחקים הסמוך, שם חיכו לנו המרמיטה והילדים – המרמיטה היתה זאת שהציעה להפוך את גיחת הסולו לנסיעה משפחתית, והרי אמא שלי אמרה פעם שהחלק הכי קשה לה בטקסים האלה הוא לחזור לבית ריק, אז למלא את הבית בנכדים זה פשוט מתבקש.

חזרנו הביתה, ושם פגשנו את הצולעת4 ואת הילד המתוק שלה. שאבנו קצת חדוות חיים, ואכלנו משלוח סיני עתיר מונוסודיום גלוטומט מנחם ומנפח שהפיל אותי לשינה קצרה על הספה.

רק אחרי שעות, על החוף במכמורת לקראת שקיעה עם האלטרנסליזי ולהקתו, קלטתי שמאז הצהריים אני בסרטים, שלא לומר סיוטים. החרדה ההורית – שבאה לי כל כך טבעי ועשיתי מאמצים רבים כל כך לכבוש – שבה והכתה בי במלוא עוצמתה. פתאום כל איום על שלום ילדיי, פעוט או מדומיין ככל שיהיה, עורר בי צעקות חנוקות וקפיצות בהלה פיזיות, הרבה מעבר לנורמה. זה קרה בעיקר עם המרמיטון, שגם ככה אי אפשר להוריד ממנו את העיניים לשנייה בגיל המתיש הזה שבו הוא מנצל כל הזדמנות לבחון את גבולות מעטפת הבטיחות שלו. פתאום כל מעידה וכל זיז סלע מאיים העלו בראשי את התרחיש הכי גרוע. קלטתי, בקיצור, שהטקס הזה הותיר אותי בהתקף חרדה פוסט-טראומטית.

והפזמון של השיר הזה, ששמעתי לראשונה אמש כשחיפשתי פסקול לציוצי ההנצחה והאבל והכאב והכעס ששטפו את המסך שלי, התחיל פתאום להתנגן לי בראש, שוב ושוב:

מוקדש לבן שלי, כמתבקש,
אבל גם לכל האנשים המצולקים והשרוטים שמסתובבים בינינו עם שק של גופות,
עם עקה פוסט-טראומטית כמוסה יותר או פחות,
מנסים לנהל חיים נורמליים במקום המשוגע הזה.

ונזכור את כ ו ל ם

  1. הראשונה, עוד לא התרגלתי לזה שצריך להוסיף מספר סידורי לכל מלחמה פה; כרונולוגיה של סיקוולים []
  2. אמא שלי נגמלה סופית מהציונות אחריי, אבל הרבה מזרעי הספק שנבטו בי הגיעו ממנה. לעולם לא אשכח איך ביום הראשון של מבצע "שלום הגליל", כשהמטוסים שרקו מעלינו בדרכם ללבנון ואני עודדתי אותם בתאוות קרב של ספרטני צעיר, היא אמרה לי ליד חבל הכביסה: "יש לי הרגשה רעה לגבי העסק הזה. אני לא סומכת על אריק שרון במיל." []
  3. רבאק, מדובר בילדים שלי, בין השאר []
  4. שכבר הבהירה מזמן שהיא לטקס הזה לא חוזרת []