מדגדג לי באצבעות לעשות עוד מיקס (הקונספט: חייזרים), אבל הפוסט הזה מתבשל אצלי כבר איזה שבועיים, וממשיך עדיין לבעבע, כך שאין מנוס כנראה מלכתוב ולפרוק אותו.

אריאלה כותבת לפעמים על חששותיה שטלולה שלה תגדל להיות "ילדת כאפות" בגלל אוצר המילים הרחב שלה. אותי זה פחות מטריד, אולי פשוט בגלל שאני לא גר באשקלון… בכל אופן, אני אומר את זה דווקא כמישהו שהיה וואחד ילד כאפות, וגם ניחן באוצר מילים והתנסחויות של תולעת ספרים ("אה, אח שלך זה ההוא שהיה צועק קללות מהתנ"ך?" שאל מישהו מקריית ילדותי שפגש את אחותי כעבור שנים), אבל אני לא בטוח שהיה בהכרח קשר סיבתי – אוצר המילים היה תירוץ נוח, אבל את הכאפות חטפתי בגלל פאקים אחרים באישיותי.

זוֹזוֹ, עם הדיבור הרהוט והביטחון העצמי שלה, לא כל כך מדאיגה אותי מהבחינה הזאת. אותי מדאיג משהו אחר. אם להתנסח בקודים של מאפיה, הילדה פשוט לא יודעת "מתי כדאי לסתום את הפה". ולא סתם התנסחתי בקודים של מאפיה, כמו שאבהיר מיד. במילים נעימות יותר, הילדה מקפידה על דברים כמו אמת, צדק והגינות.

אישית, אני מאוד מרוצה מהמחויבות שלה ליושר ולכנות. אני שמח שהיא לא מפחדת להביע את דעתה ורצונותיה בלי לנסות למצוא חן או לקלוע לרצוננו. אני שמח שהיא לא חשה צורך להסתיר דברים שקורים לה, לא עוברת בשתיקה על עוולות. אבל לצערי הרב, לא כולם שמחים לקבל את האמת בפרצוף כמו ההורים של הילדה שלי, וכמה סיטואציות שהייתי עד להן בגן בזמן האחרון העלו בי ביתר שאת חששות לגבי השלכות בעייתיות שעלולות להיות להתנהגות הזאת שלה בעתיד, מחוץ לבועה.

כך, לדוגמה, בהפעלה במעגל שבה נכחתי במקרה, כשאחד הילדים סחב איזשהו פריט שדרוש להפעלה מאחורי גבה של הגננת, לוחמת הצדק הקטנה שלי התריעה על כך שוב ושוב, כמו מערכת אזעקה אנושית, עד שהגננת לקחה את החפץ בחזרה. אני משוכנע, מעל לכל ספק, שלא מדובר בהתרפסות או ברצון לשאת חן בעיני בעלי שררה. הנה, ממש היום ראיתי אותה מדווחת למפעילה בצהרון שהעוגה שהכינו אתמול בחוג אפייה לא היתה טעימה לה, וגם מציינת בדיוק מה לא היה טעים לה. בלי מורא ובלי משוא פנים. כמו כן, גם עם החבר'ה היא מתנהגת בדיוק אותו דבר: כשהיא וחברות שלה ראו אותי מתקרב לגן ובאו לקדם את פני מעבר לגדר, ואחת מהן דרכה על הערוגה הצמודה לגדר ומישהי אחרת הזכירה לה שאסור, העירה זוֹזוֹ שגם שתי בנות אחרות דרכו שם קודם. היא גם לא עושה את זה כדי להתריס, או מכוונת זדון. היא לא מהססת הרי לקחת אחריות, מורחבת לפעמים, ולהודות בדברים לדווח על דברים שעשתה. הגננות מספרות לנו שכשמישהו בגן מקבל צ'ופר, היא דואגת שכולם יקבלו. כן, גם כשהיא זו שמקבלת את הצ'ופר. יש לה פשוט חוש הגינות מפותח, לילדה.

למיטב ידיעתי, זה לא עלה לה בבעיות עד עכשיו, בבועת הגן של המושב. במילא כולם כאן פרידמנים מתים, ואין מצב שמישהו מהגן של הגדולים יחכה לה בפינה עם סכין ויזהיר אותה שתפסיק להשטנקר. אבל עוד שנה וחצי בסך הכל, אם המצב לא ישתנה (וקלושים הסיכויים שישתנה), היא תצא מהבועה אל בית-הספר האזורי – שהאלימות לא זרה לו – ומנקרת בי הדאגה שזה רק עניין של זמן עד שהיא תיתקל באיזה בריון שכבתי שינק את קוד השתיקה משדי אביו, והיא לא תבוא לו טוב עם האמת הבלתי מתפשרת שלה.

אז לפעמים, להרף עין, עולה בי המחשבה שאולי אני צריך ללמד אותה "להיות חכמה ולא צודקת" בהקשרים חברתיים. להחליק, להעלים עין. הרי אני עוד זוכר היטב איך אני עצמי, בגיל ההתבגרות, התרסתי בפני ההורים שלי שלא הכינו אותי לחיים, כי לא לימדו אותי לשקר ולרמות (בדיעבד אפשר לראות עוד כישורים חברתיים, חיוניים יותר, שהם לא לימדו אותי; ניחא). אבל כל ישותי זועקת נגד הכפפת הראש הזאת. אני הרי גאה בבת שלי, באכפתיות שלה, ברצון הכן שלה להרבות טוב בעולם. אני רוצה שהיא תהיה גאה בעצמה, כי היא ראויה לזה.

זה יהיה מנוגד לכל מה שאני מאמין בו, ללמד אותה להוריד את הראש כשפוגעים בה, או כשפוגעים בסביבה שלה – כי הרי כולנו רקמה אנושית אחת חיה (כולל הנמלים והעצים שעליהם היא מגוננת). אם, חס וחלילה, איזה בן זונה ינסה לפגוע בה, ולא משנה אם הוא אושיה אינטלקטואלית או קרוב משפחה (דמיינו לינקים רלוונטיים מהיום), אני רוצה שהיא תבעט לו בביצים ותצרח בכל הכוח ולא תרפה ממנו עד שימצו איתו את הדין. לא אעלה את בתי לעוולה, כבר כתבתי. לא אחנך אותה להיכנע לבריונות, להעלים עין משחיתויות ומאלימות, להשתעבד לדיכוי ולטרור.

ומצד שני, איזה חיים אני גוזר עליה ככה? הרי קוד המאפיה לא שולט רק בבית הספר אלא ממשיך (ומתעצם) בצבא, במקומות עבודה, בפוליטיקה, בחברה ככלל. וזאת אולי המוטיבציה החזקה ביותר מאחורי הפנטזיה שלי לברוח מהמיינסטרים למדבר, לחפש את השבט האבוד, למלט את הילדים שלי מתרבות שמקדשת את הנאמנות והמסירות לקבוצת הייחוס מעל האמת, הצדק וההגינות הבסיסית. (וגם זאת אולי תוצאה של שבירת הרצף, האטומיזציה של המשפחה והבידול הגילאי של החברה.) המרמיטה, עזר כנגדי, נרתעת מקהילות קטנות ומבודדות וחוששת ששם עלולות להתפתח תרבויות דכאניות אף יותר של נפוטיזם ופרוטקציוניזם, וגם היא צודקת, אלא מה.

אז מה כן? וכמו עם ההתלבטויות והחששות לגבי מערכת החינוך, אני נשאר אובד עצות מול אילוצי המציאות, הסביבה והחברה. קרוע בין החרדה הקיומית מהכלבים המשוגעים שמסתובבים שם בחוץ ובין האמונה בצדקת דרכי, דרכנו. ולא קלה היא, אבל אני מתעודד ושואב עוז מדבריה הנכונים כתמיד של הדִיָה, שיעצה לי להנחיל לה לחזק אצל זוֹזוֹ (ואחיה) את התחושה שהעולם מלא ביופי, ולא (רק) בפחד ותיעוב. ומעל הכל, לסמוך על הבת המקסימה שלי ולהאמין בה, בחוכמתה ובכוחה ובתבונתה ובהרגשתה.

"יש אלוהים," היא מתריסה כלפי הכפירה שלי. 
"והוא בלב שלי," היא מוסיפה, הכוכב הזוהר שלי.

והעיקר והעיקר, לא למלא אותה בפחד. הפחד הוא קוטל הבינה.


.
כאמור, עיקר הפוסט הזה התנסח לי בראש כבר לפני שבועיים.
כשעלתה בראשי הכותרת שלו, חשבתי שאנשים עלולים לטעות ולחשוב שהוא עוסק במסע השיסוי וההסתה המקארתיסטי/פאשיסטי נגד נעמי חזן, שהיה אז בעיצומו. ואז חשבתי שוב, והבנתי שבעצם זה בדיוק פוסט על נעמי חזן, ועל תרבות הגנגסטרים שהשתלטה על מדינת ישראל. שהרי נעמי חזן והקרן החדשה לא נרדפו על שמימנו (כביכול) שקרים והכפשות, אלא רק בעוון חשיפת האמת והוצאתה לאור.

.

ואם זה מה שעושה הישות הציונית למי שמעז לחשוף את האמת שהשררה אינה חפצה בחשיפתה ("אלה לא השאלות שמביכות, אלא התשובות"), אז אולי המדבר זה לא מספיק רחוק. אולי הגיע הזמן להתחיל לברר ברצינות על הדרכון הקנדי הזה, שאומרים שנורא קל להשיג אותו.