שבת בבוקר, יום יפה

אמא שותה המון קפה

אבא קורא המון עיתון

ולי יקנו המון בלון.

מה שהכי מרתק אותי בשיר הילדותי והפשוט-לכאורה הזה הוא שכולו בעצם בגדר פנטזיה, בחזקת פוטנציאל. השיר "נכתב" הרי בשבת בבוקר, שום דבר עוד לא קרה, אמא ואבא עוד מתעוררים עם קפה ועיתונים, אבל הילד כבר יודע שיהיה יום יפה (המון בלון!) מלא התרגשות ותוכניות:

אפשר ללכת לירקון (!), לשוט שם בסירה (!!).

אם זה לא יסתדר, אפשר לטייל עד סוף הרחוב ולרוץ בחזרה. או אולי לקטוף פרחים. או לפחות ללכת עד הגן, ולראות שהוא סגור… ואולי לרצות כבר שיגיע יום ראשון ונחזור לגן, אל החבר'ה, שיותר כיף ומעניין איתם מאשר עם אבא ואמא הכבדים האלה.

עוד פרט מעניין שאני רואה (או מדמה לראות) בשיר הוא חוסר ההבחנה של הילד בין האפשרויות השונות. לשוט בירקון? אפשר. ללכת לראות שהגן סגור? גם אפשר. הילד לא מביע אכזבה כשהפנטזיות/תוכניות שלו הולכות ומתכווצות לנוכח המציאות האפורה. הוא מתאים ציפיות. רק המוטיב המוזיקלי בסוף מרמז לשיר אחר, על זה שלא כל כך נעים לראות גן סגור…

וזה מעלה במחשבתי, אסוציאטיבית לגמרי, את הדיסוננס הקוגניטיבי שאליס מילר מתארת ב"דרמה של הילד המחונן". הזיגוג בנוסח "היתה לי ילדות מאושרת (או לפחות 'רגילה')" שכל ילד מלביש על אכזבות ילדותו, פשוט כי הוא הטמיע את ההגדרות והציפיות שהחדירו בו הוריו לגבי ילדותו ולגבי האושר שלו (כמו גם לגבי אופיו ומכלול אישיותו).

בקרי השבתות בבית הוריי חסכו ממני אפילו את הפנטזיה הזאת. שתי תחושות זכורות לי מההתעוררות בבוקר בשבתות ילדותי: ריח ה"פיצות" (כמו שנקראו אצלנו טוסטים עם גבינה וממרח אנשובי) העולה מהטוסטר במטבח, וקולות הוויכוח של אבא ואמא. אני כבר לא זוכר מה הם אמרו או על מה הם רבו (אם כי לא אתפלא אם נאמר שם משהו בנוסח "למה אני לא יכול אף פעם פשוט לנוח עם העיתון ושיעזבו אותי בשקט, לשם שינוי") , אני זוכר רק את הרצון לאטום את הקולות בכרית (זה די קל כשאתה שומע רק באוזן אחת), להתעטף שוב בשמיכה ולחזור לעולם החלומות.

בסוף היינו נוסעים. אולי לים בקיץ, או לטיול פריחה בחורף. או לסבא וסבתא או למפגש משפחתי זה או אחר (והאם המריבות היו עזות במיוחד בבקרי הנסיעות האלה, או שאלה רק תעתועי זכרוני המעבה ומוסיף פרטים כדרכו של זיכרון?). אני זוכר את אבא ואמא ממשיכים לריב מקדימה, בעודי יושב מרוח כנגד החלון ומעביר את הזמן במשחקי מספרים עם לוחיות הרישוי של המכוניות האחרות בכביש.

ההרגל הזה, לתפוס מחסה מתחת לשמיכה, נשאר אצלי גם אחרי שעזבתי את הבית, גם אחרי שהקמתי משפחה משלי והתחלתי להתעורר בשבתות לצלילי הצחוק של המרמיטה וזוֹזוֹ. גם אם היום היה יפה, גם אם התוכניות היו יפות, עדיין ההרגשה שליוותה אותי היתה שאני קם לשדה-קרב, שעשיתי טעות כשיצאתי מהמחילה.

זה קרה גם בשבת שעברה, ורק היכולת של המרמיטה לבלוע את צפרדע הרטנוניות המרירה שהגשתי לה על הבוקר אפשרה לנו להפוך את השבת ליום יפה בסופו של דבר.

ואתמול, בלי המון קפה ובכלל בלי עיתון או אינטרנט או רצון שיעזבו אותי בשקט לשם שינוי, נסענו לפיקניק בפארק הירקון, עם לא פחות מארבע משפחות של חברים. אני לא זוכר את ההורים שלי בפיקניקים רב-משפחתיים, אלא אם כן מדובר במשפחה המורחבת או ב"חברים" של אבא מהעבודה. היה זוג חברים שלהם מהגרעין, היה איזה חבר ילדות של אבא מפתח תקווה… לא זכור לי שההורים שלי היו חברותיים או פופולריים במיוחד. לא קשה לי להבין למה. אף אחד לא רוצה לבלות עם סיר-לחץ שעומד להתפוצץ.

כשגרתי בתל-אביב והייתי רוכב על אופניים בפארק הירקון, הקבוצות שפקנקו על הדשא נראו לי כמו משהו מיקום מקביל, שמתקיים לכאורה בממד שלי אך בלי שום נגיעה לחיים שלי. היחס שלי אל צורת הקיום הזאת נע בין בוז לקנאה.

"חבר'ה? אני לא טיפוס של חבר'ה."

והנה אני, מאה מטר ממערב לגשר של אבן-גבירול, אוכל ג'חנון על הדשא. התינוקות זוחלים על מחצלת, הילדים משחקים ומתרוצצים מסביב, הנשים ממשיכות את הרב-שיח האינסופי הזה שהן מקיימות בהמשכים כל פעם שהן נפגשות, והגברים… עושים מה שגברים עושים. מה שאבות עושים. מה שאנשים עושים.

שזה לא רק לרצות שיעזבו אותי בשקט, כמסתבר.

ובעיקר לרצות להיות כאן, עכשיו, ליהנות מהרגע הזה. ולא חסר ממה.

("העולם מלא ביופי והיופי בחינם", זוזו משננת איתי לפעמים, כשהיא רואה שאני צריך חיזוק.)

וגם שטנו בסירה, אלא מה.


בסוף מוצאים אהבה, בהתחלה מכוננים תקשורת

(במכונית, בדרך חזרה, המרמיטה פונה לזוֹזוֹ)

"עוד מעט נלך לסבא וסבתא לאכול עוגה."

"לוח זמנים גדוש," אני מציין.

"אתה לא חייב לבוא אם אתה לא רוצה. אני הולכת."

"סבבה, אני רוצה לבוא. התכוונתי רק שיש לנו אירוע אחרי אירוע."

.

-הדבר היחיד שראוי לציון בשיחה הזאת הוא שכל מילה בה נאמרה במלוא הכוונה והכנות.

"עיקר הדיבור הוא הנפש;

אני ידעתי, ושכחתי להודות."


ועכשיו, תפנית חדה להיבט אחר לגמרי של הסיפור

קל מדי לרדת על אבא שלי. כמו שאפשר לראות, גם אני עושה את זה בנפש חפצה. אבל יכול להיות שהסיפור שלו היה נראה אחרת אם, למשל, הוא היה מתוודע לגנג'ה לפני שהיה מאוחר מדי. אלמלא היה גדל בדור ובסביבה שהטילו טאבו כה עז על חשיש, עד שהטעימה הראשונה שלו היתה אחרי גיל 50, אחרי הגירושין, אחרי שהכל אצלו כבר היה מקובע מדי.

לחילופין, ייתכן שהיום היו מחברים אותו לתרופה פסיכיאטרית כלשהי (כמו שאכן נעשה, בסופו של דבר) שהיתה מקילה עליו את התפקוד בסיטואציות עתירות גירויים. העובדה היא שהוא מאובחן כיום עם OCD.

מצד שני, בהחלט ייתכן שהחשדנות המשפחתית כלפי תרופות פסיכיאטריות הגיעה ממנו. הרי הוא כבר הפסיק לקחת עם או פעמיים את התרופות שייצבו אותו, בטענה שהוא לא רוצה להיות "תלוי בכדורים".

גם אני הייתי מעדיף לא להיות תלוי באספקת הגנג'ה, הבעייתית יותר מזו של כדורי מרשם. אבל נראה לי סביר שגם אבא שלי חווה את צליל חריקת הציפורן שתוקף אותי לפעמים, כשהגירויים חדים ורוויים מדי ואני סאחי מדי. וכשאני חושב על ההקלה הרבה שג'וינט מעניק לי, ושנמנעה ממנו, הרבה יותר קל לי לחמול עליו.


לפנות ערב אני מטייל עם גורו-ג'י בעגלה, שר לו שיר ערש…

כל סוף הוא התחלה חדשה

העצב הוא סימן שבקרוב תבוא שמחה

אני לא במרוץ ולא במלחמה

הראש בעננים רגליים על האדמה

.

כל מה שקורה אני יודע שצריך לקרות

אני האש שלא תוכל להיכבות

המוזיקה תיקח אותי למעלה ולעומק

הדרך ארוכה ללכת בה זה לחיות

.

אחרי שהוא נרדם אני מדליק ג'וינט, וממשיך לטייל עד סופו.

.

בשמונה בערב הבית כבר ישן.

אני שם ליאונרד כהן ומתחיל לנקות את המטבח.

שוטף את הכלים כדי לשטוף את הכלים.

לא רוצה להיות באף מקום אחר.

יום יפה.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.