הביקור הקודם שלי בהולנד היה לפני 15 שנה. הגעתי לבד, באוטובוס מלונדון, לסוף-שבוע ארוך מיד בתום הבחינות של השנה הראשונה. שוטטתי בעיר עם שני תרמילים גדולים, אחד מהם עמוס ציוד ג'אגלינג, בפסאדה של מטייל שרק עובר בעיר בדרכו סביב העולם. נזרקתי באכסניה שמצאתי במקרה, או בקופי שופ ידידותי אחרי לילה של מסיבת פטריות. ג'יגלתי איפה שרק יכולתי והתוודעתי לחדוות הפריזבי בפונדל פארק. נסעתי לבקר את לוסיה, השיקסע המיתולוגית. פגשתי אנשים מזדמנים והתנסיתי באנרגיות מזדמנות. ציפור דרור חופשייה ללא דאגה בעולם.

אם מישהו היה אומר לי אז שהביקור הבא שלי בנחלת האֶלפים השלווה יקרה רק עוד 15 שנה (!), ויהיה במסגרת חופשה תיירותית (!!) עם כל משפחתי (!!!) ועם ילדים משלי ([email protected]#%!!), שבה אשהה בכפר נופש ואסע, מכל המכוניות, דווקא בוולוו – שם נרדף לכל מה שרע בעיני התרמילאים והאופנוענים שהיו אז קבוצת ההשתייכות שלי – הייתי צוחק לו בפנים, או מקיא, או צורח, או הכל ביחד. והנה, זה בדיוק מה שקרה.

בביקור הקודם, כדרכי באותם ימים, גם כתבתי המון, כל הזמן. זרם תודעה שוצף שהרקתי למחברת בכל מקום ובכל זמן שבהם התיישבה עלי המוזה, וקטעים נבחרים ממנו פרסמתי פה פעם, במסגרת התחנות בזמן. הפעם לא לקחתי אפילו מחברת, ואת הטקסטים שהתנסחו לי בראש מדי פעם, כשתמו יום טיול וערבו, לא טרחתי לכתוב מפאת העייפות. רק בערב שלפני-האחרון התיישבתי ושרבטתי על דף כמה משפטים שניקרו לי בראש בעקשנות – מעין סוטרות, או סטטוסים, או אולי ראשי פרקים לפוסט.

החשק לכתוב את הפוסט הזה די ירד כשנתקלתי, אחרי שמונה ימים של ניתוק מוחלט מכל מה שאקטואלי, בעיתון ישראלי עם עלייתי למטוס חזרה. למה התובנות הפעוטות שלי מבילוי בורגני צריכות לעניין מישהו, כשזוועות כאלה ואחרות מתרחשות ברגעים אלה ממש? כל כך הרבה אירועים ושינויים, וכולם מרחיקי לכת והרי גורל, ולך תעקוב אחרי הכל, לך תנתח הכל, לך תבין הכל.

נו אז מה? לא לכתוב כלום אף פעם?

"והם אומרים תפסיק לחרוז את אור הכוכבים

תשיר רק את מה שבנפשנו, את האכזבות"

וכמו בכל פעם שנדמה שהדחף לכתוב שכך סופית, הוא מרים שוב את ראשו התובעני. אז ככה:

ויפסנה שמיפסנה – אם אתה באמת רוצה להכיר את עצמך, סע לחופשה של שבוע עם כל החמולה

המפגש המרוכז הזה עם הטריגרים שמפעילים אותך, עם הדינמיקות שבתוכן גדלת והאינטראקציות שהגדירו את הגישה החברתית שלך – זה שיעור יקר ערך בהכרת ההתניות היסודיות שלך. לא אכנס לפרטים ולדוגמאות כי אני לא עושה פורנו רגשי בנוסח דנה ספקטור, ולא עשיתי גם לפני שהבלוג הזה נהיה כל כך חשוף ומזוהה. אני מרשה לעצמי לכתוב שהתברר לי שכמה מהסיפורים שאמא שלי אוהבת לספר לילדיה ולעצמה על ההיסטוריה המשפחתית שלנו התגלו כלא לגמרי מדויקים, אם כי גם זאת אמירה קצת פשטנית. אומר רק שהתחוור לי עד כמה חוויית הילד הדחוי שספגתי ממנה עיצבה את יחסיי עם אחרים, המרמיטה למשל. בכל מקרה, הסדנה המאתגרת הזאת היתה מרתקת ברגעים הטובים (שלי), מתישה ברגעים פחות טובים. לא יצאתי ממנה "פתור",1 אבל קיבלתי הרבה חומר למחשבה ולעבודה.

הולנד עם ילד בן שנתיים / לעמוד כל הזמן בינו לבין המים

אז נכון, הרכב השכור2 חיכה לנו בשדה התעופה, ולקח אותנו לכפר נופש שהוזמן מראש, ועדיין הנסיעה היתה קשה לי יותר מהיסחבות באוטובוס והיזרקות באכסניה. זה לא רק הצורך הפיזי לדאוג שהמרמיטון לא יתגלגל בעקבות הכדור שלו לאיזה מקווה מים, שנוכח בכל מקום בהולנד, אלא גם הצורך התמידי להיות ערני, קשוב ונוכח, לכבוש את הצורך הטבעי שלי להשתבלל. גם בעניין הזה היו עליות ומורדות, רגעים טובים יותר ופחות. כי עם כל הקיטורים, אני לא מדגיש מספיק לאחרונה את ההנאה המיוחדת שאפשר לשאוב מהנאתם של ילדיך. את היופי שנראה דרך העיניים שלהם ותחושת הגילוי המשותפת, שלא לדבר על הקסם והגאווה שאיימו לפוצץ אותי כשזוֹזוֹ – ששאבה ביטחון משבילי האופניים נטולי המכוניות וגייסה כוחות מפני השטח המישוריים – עלתה על אופניים בלי גלגלי עזר לטיול אמיתי ראשון וגמאה קילומטרים בהנאה אדירה ובמיומנות שהלכה והשתכללה מרגע לרגע.

מפאת קוצר היריעה, לא אכלול כאן רשימת טיפים לטיול בהולנד עם ילדים. אסתפק בהמלצה על כפר הנופש שהיינו בו: אקולוגי בלי דאווינים, ירוק ושקט ונוח ונינוח, בין חורשות ושדות צבעונים וחוף אגם, מותאם היטב לילדים, בלי לבאס את ההורים.3 הכל מתוחזק לעילא, יחידות הדיור מצוידות בכל מה שצריך כדי לתחזק משק בית, כולל בישולים. מיקום חכם של עצים מאפשר פרטיות מסוימת לכל יחידת דיור, מבלי להשרות מחנק. היה לנו שם נוח ונעים מאוד, וכל זה במחיר שלא עולה בהרבה על לילה וארוחת בוקר בבית-ספר שדה נחשק בישראל. שם הכפר הוא De Eemhof, של רשת Center Parcs. ולא, הכותב לא היה אורח של שום רשת או חברה.

גאונות העיצוב ההולנדי: לתכנן הכי חכם שאפשר, ולתת לטבע לעשות את שלו

כפר הנופש הזה מתוכנן לעילא, כאמור, אבל איכשהו לא שררה בו אווירה סטרילית בנוסח גרמני. רשת שבילי ההליכה/אופניים, ככל שהיתה מסועפת ונוחה, נעזרה בכל זאת בכמה קיצורי דרך שנכבשו ברגלי/גלגלי המשתמשים, במקומות שבהם זה התבקש. יחידות הדיור היו קטנות, אבל לא השרו צפיפות ומחנק – במידה רבה כמו הולנד עצמה, המדינה הכי צפופה באיחוד האירופי, עם נתוני צפיפות אוכלוסין שמזכירים את ישראל אבל תחושה מרווחת בהרבה.

נראה לי שהיעילות המתוקתקת הזאת קשורה להתמודדות ההיסטורית של ההולנדים עם המים – אתם יודעים, כל סיפורי הסכרים וכל זה. בניגוד לשריפות יער או רעידות אדמה, למשל, שהן במידה מסוימת עניין של מזל והסתברות, המים חותרים כל הזמן בהתמדה שיטתית למצוא את נקודת התורפה במערכים שהוקמו מולם, ולפרוץ אותה. לכן, המתכננים והמבצעים לא יכולים להרשות לעצמם לעגל פינות4 ולחפף בפרטים. אולי זה קשור גם לעובדה שחלקים ניכרים מהולנד הם קרקע מעשה ידי אדם שנגאלה מהים, שטוחה וריקה, קרקע פורייה לתכנון מן היסוד.

במסגרת התכנון היעיל הזה, לדוגמא, אין בכבישי הולנד כמעט שום מרווח ביטחון. אין שוליים סלולים, אין איי תנועה שאפשר לגלוש עליהם, וברוב האוטוסטרדות יש רק שני נתיבים. זה לא היה עובד אלמלא ההולנדים היו מורגלים להתחשבות ומשמעת עצמית ברמות שהישראלים יכולים רק לחלום עליהן, ולא טורחים לעשות גם את זה. כך, לדוגמא, כששני נתיבים מתמזגים בכביש הולנדי, המכוניות גומרות להשתלב 20 מטר לפני סוף הנתיב המתמזג, במקום 20 מטר אחריו כמקובל במקומותינו.

היעילות הפרגמטית הזאת מתבטאת גם במערך מחזור משובח ובשימוש באנרגיה חלופית עוד לפני שרוב העולם ידע מה זה בכלל. היא מתבטאת במערכת מוקפדת של יחסים בין אדם לחברו, בד בבד עם ליברליות חסרת מתחרים כמעט בנוגע למה שכל אדם עושה בצנעת הפרט שלו. מערכת של "חיה ותן לחיות" ששמה דגש על שני חלקי המשפט במידה שווה. גיליתי שוב שקל לי להשתלב בזה. הידיעה שאני יכול לחזור לנתיב הימני אחרי עקיפה בלי שימנעו ממני לצאת לעקיפה הבאה, או לעמוד בתור בנחת עד שייפנו אלי במקום להיאבק על תשומת הלב של האיש בדלפק, משרה עלי רוגע (יחסי) עוד לפני שאני מגיע לקופישופ.

אל דאגה, תכף מגיעים לקופישופ, אלא מה.

מה עשית לו אמסטרדם / איך הפכת בנאדם לחזיר בּאבּל-גאם5

כשאמא שלי הודיעה שהיא מזמינה את כולנו לחופשה בחו"ל, באדיבות הירושה של סבא,6 דובר בהתחלה על איזו חווה בצרפת או ספרד. אני מודה שאחת המחשבות הראשונות שלי היתה איך אוכל להתארגן בצרפת הכפרית, או לחילופין לעבור שבוע של דודא בתנאים אינטנסיביים כאלה. ניתן לשער את הקלתי כשהוחלט, בלי התערבותי, לנסוע להולנד מטעמי ידידותיות לילדים ואופציות בילוי למקרה של גשם.7

נשארה השאלה איך משלבים סוטול הולנדי עם בילויים לכל המשפחה, כולל מרדפים אחרי ילד בן שנתיים. בביקוריי הקודמים בהולנד השאלה לא היתה קיימת, וגם היכולת. לא התעניינתי בדקויות התיאורים בתפריטי הקופישופס, וחיפשתי רק את הכי חזק, "כמו מכה באחורי הראש עם פטיש חמש קילו מצופה צמר-גפן" כפי שניסחתי את זה אז – מה שאמר בעיקר סקאנק, סקאנק וסופר-סקאנק. הפעם ביררתי מראש עם מקורות יודעי דבר וקיבלתי המלצה חמה על זן שנקרא Bubble Gum. הגיס המצטיין הזין את כתובת הקופישופ הקרוב לג'יפיאס שלו, וכך קרה שבערב הראשון, בדרכנו לסופרמרקט, עצרנו שנינו בקופישופ "הסירה הירוקה" שבפרבר השינה אלמֶרֶה.

ומה אני אגיד לכם, אני מוכן לחיות בכל פרבר שינה שיש בו סירה כזאת. בלי שום גינונים אמסטרדמיים, המקום מזכיר יותר בית מרקחת או משרד כרטיסים בתחנת רכבת: שני אשנבים עם זכוכית משוריינת ומגש קטן, תפריט בסיסי שכולל כשישה סוגי חשיש ושמונה סוגי מריחואנה – כל סוג עם מחיר לג'וינט, לגרם, לחפיסה של 15 יורו ול5 גרם.8. שלושה שולחנות עגולים קטנים, דלפק למעדיפים לגלגל בעמידה, מכונות שתייה וחטיפים, רגאיי. זהו.

הצטיידנו, התיישבנו לג'וינט מסטיק מהיר, ויצאנו לחפש סופר פתוח ברחבי מרכז העיירה שהתגלה כמדרחוב אחד גדול. והנה אנחנו חוצים את המרכז לקצהו השני, קונים מכל טוב וסוחבים סלים כבדים בחזרה לאוטו, וכל הדרך אנחנו נמרצים, סבלנים, מרוכזים – ומתגלגלים מצחוק.

לשם השוואה, בביקור הבא שלנו בסירה לא עמדנו בפיתוי לגוון והצטיידנו גם בקצת White Widdow. מהר מאוד התברר שזה משהו שאפשר לעשן רק אחרי שהילדים הולכים לישון, וגם אז מעט, ולא רק בישיבה אלא גם עם מקום להניח את הראש כאשר האלמנה מכה ואתה מרגיש שהקרקפת מתנתקת משאר הגולגולת, לטריפ פסיכדלי אינטנסיבי שמרכז אותך בעצמך ובעולם שמעבר לתופעות, מנתק אותך מהסביבה.

את הבאבל-גאם, לשם השוואה, יכולתי לעשן תוך כדי התמסרות בכדור עם המרמיטון, או רגע לפני שעליתי על האופניים. במקום לעייף הוא המריץ, במקום לסגור הוא פתח, במקום להשקיע במחשבות הוא הרים להנאה. הרגשתי כאילו מצאתי את המפתח למנעול שלי, את החתיכה החסרה בפאזל, את המולקולה שמיישרת את המעגל הנוטה-להתקצר במוח שלי.

במובן כללי יותר, החוויה הזאת הבהירה לי שכל מי שקובע מהן "השפעות הגראס" וכדומה מדבר בעיקר מחוסר ידיעה. להכליל את כל זני ההמפ/קנביס/מריחואנה בכפיפה אחת זה כמעט כמו לדבר בכלליות על "פטריות" בלי להבדיל בין שמפיניון, פסילוסיבין או אמניטה מסכריה.

וזה נראה כל כך טבעי, המצב ההולנדי הזה, שבו אני יכול להשיג את התרופה שלי מעבר לדלפק כמו אקמול או קוקה-קולה. וזה כל כך מתסכל להיזכר שכאן בארץ אני צריך לשלם מחירים מופקעים,9 להתחכך בגורמים עברייניים, לקבל בתמורה איכות מפוקפקת ורק לחלום על האפשרות לבחור זנים.

הג'וינט האחרון בהולנד – הן לא תיקחהו עימך?

וזה נראה כל כך טבעי, שם, שקשה לתפוס איך העברת שקית תמימה מהירוק הריחני, המרהיב והמשובח הזה נחשבת לעבירה על החוק במדינה שאליה אתה חוזר. אבל ההבנה שאין לי את מבנה האישיות או הנטייה להברחות סמים בינלאומיות חדרה להכרתי מזמן. אז בערב האחרון אני עוצר לתדלוק אחרון בסירה הירוקה, ולראשונה בחיי קונה ג'וינטים מגולגלים מראש. והמראה הזה, של שלושה ג'וינטים חרוטיים דשנים ומדויקים בשקית ניילון אטומה, נראה לי באותו רגע כהתגלמות הקידמה התרבותית. בבוקר אני מחסל את זנב הקונוס האחרון בדרכי למגרש החנייה להביא את הוולוו.10 חזרה לסחיפול, אל השוטרים ההולנדים סביב הדלפק של אל על שמתאמצים להבדיל בין סוגי הערבים השונים שחוזרים ללבנט. ולא, ההולנדים הם לא כליל השלמות כמו שאולי אפשר היה להבין מהטקסט, ויש להם את הבוקיות שלהם והפאקים שלהם שלא לדבר על השיכור שהציק לנו באיזו עיירה שכוחת אל כשחיפשנו מקום לאכול. ועדיין, ועם כל ההתנשאות התרבותית המשתמעת,11 השיבה לכותרות של ידיעות אחרונות במטוס, שלא לדבר על אולם הנוסעים הנכנסים בנתב"ג, היתה כמו חזרה מרגילה לצבא, מחופשה לאגף הסגור, מאי של שפיות לאי-שפיות… משהו שאני נאלץ לחזור לדימויים טולקינאיים כדי לתאר אותו. תחשבו על חבורת הטבעת היוצאת בסירות עם ראש ברבור מהמים הרוגעים של לות'לוריין היישר למארב אורקים. משהו כזה.

ולא, אני לא יודע כמה זמן הייתי נשאר מאושר בהולנד, עם הסדר הקפדני והאוכל התפל שלהם. מן הסתם, התמונה היומיומית פחות אידילית מכפי שהיא מצטיירת למבקר. אבל איכשהו, תמיד כשכף רגלי דורכת על אדמתה השטוחה-להחריד מתעוררת בי איזושהי תחושה של שיבה הביתה, וגם כשאני מהלך על האדמה המבוקעת ושורצת הטרולים שכאן אני מרגיש שמשהו מנשמתי נשאר שם, בין רוכבי האופניים המזמרים בשביליהם וריח הגנג'ה המתקתק שנישא בין תעלות מלאות מים.

נו טוב, לפחות יורד עכשיו גשם.

הפוסט הזה נכתב במשך יומיים, מתוך קרעי מחשבות ופסקאות שהתרוצצו לי בראש סביב הטיול הזה, ובחיי שלא היתה לי שום כוונה שהוא יקבל נימה כל כך סנטימנטלית. מסתבר שאפשר להוציא את הילד מאמסטרדם, אבל קשה יותר להוציא את אמסטרדם מהילד.

  1. גם מהוויפסנה לא, אגב []
  2. הפורד פוקוסים שהזמנו אזלו, ומבין אופציות השדרוג בחרתי בוולוו בגלל המיצוב הבטיחותי, כאחרון הסחים []
  3. דוגמא אקראית וקטנטונת: המתחם הצרכני מרוכז כולו במרכז המסחרי של הכפר, שמכונס בתוך עצמו ואינו קורץ בשלל פיתויים מתוקים לעוברים ושבים. []
  4. המים עושים את זה בשבילם, חה חה []
  5. בסוף לא הגענו בכלל לאמסטרדם, אבל החרוז היה מהנה מכדי לוותר עליו []
  6. מכירים את הסיפור המשפחתי הנפוץ על ההוא שהיה יכול לקנות מגרש בגוש-דן בפרוטות בשנות ה-30? אז סבא שלי קנה פרדס, בעזרת הלוואה נדיבה מקרובים/נדבנים ביהדות אמעריקא, ונאחז בו בהרבה עבודה קשה לאורך שנות המחסור כי "אדמה לא מוכרים". לפעמים נדמה שסיפור הזהות שלי הוא קלישאת החזון הציוני בהתגלמותה []
  7. שלא ירד כל השבוע שהיינו שם []
  8. הכמות המירבית המותרת לצריכה עצמית []
  9. מעל פי שניים לגרם הידרו []
  10. שכניסתו לכפר עצמו הותרה רק להכנסת המזוודות ולהוצאתן, כדי להשאיר בשאר השבוע את הכפר פנוי לרוכבי האופניים, לציוץ הציפורים ולאוויר הצלול. []
  11. אני יכול לשמוע בדמיוני את הפוסט-אוריינטליסטים מארץ האמורי ושות' מצחצחים שיפודים []