"האמצע? אבל משעמם שם, אפרורי כזה"
כה ענה לי חאג' כשציינתי באוזניו שהוא נע בין הפסקת עישון מוחלטת לעישון בשרשרת (אמש מול תצוגת הנפל של בארסה בדרבי העצבני והמלוכלך).
"אה, אתה רואה, זה בדיוק השקר שהוליווד הכניסה לך לראש," אמרתי לו.
הבוקר, אצל הדִיָה שעוזרת לנו למצוא אהבה לבסוף, הזכירה לי המרמיטה שזה בדיוק מה שאמרתי לה אני בתחילת דרכנו, כשדיברה בזכות דרך האמצע.
נו, מסתבר שטעיתי, ולא בפעם הראשונה.
כי באמצע, אחרי שמשקיטים את הדרמות המלאכותיות והמיותרות של הקצוות, מגלים שכל רגע ורגע יכול להיות דרמה מלאת הוד ופיוט, אם רק נמצאים בו. אם רק מקשיבים, מסתכלים, מרגישים וחושבים אותו, במקום לנדוד למה שהיה ומה שיהיה ומה שיכול להיות ומה שהיה יכול להיות.
אם רק חיים.
ואז, קורים ניסים. לא כי הם צצים פתאום; הם היו שם תמיד. עכשיו אני פשוט קשוב לקראתם. לראות אותם, לחוש בהם, ליהנות מהם.
Thereby,
הייתי מסכם אם הייתי בטאו-טה-צ'ינג,
lies the path of eternal bliss.
.
וגם קראולי כתב הרי איך בשלב כלשהו של העבודה, היקום כולו הופך להיות תקשורת ישירה עם האלוהות.
ואני תוהה איך הוא ידע, שהרי לא היו לו ילדים.
.
אמצע?
מתאים לי
האימייל מפידברנר מגיע באיחור של יום-יומיים.
אני יודע. זאת בעיה בפידברנר שנתקלתי בה גם בבלוגים אחרים
אני אישית עברתי בשעה טובה לרסס השבוע. מומלץ מכל הסיבות שבעולם
פוסט נרקיס וגולדמונד ממש
אמן הקצוות המיוסר מרחף לו על כנפי הפנטזיה הכל-כך פרטית שלו מול הנזיר חשקן השיניים שבפונדומנטאליסטיות לא פחותה מצליח להביט למציאות בעיניים.
עם חלוף השנים המציאות ואני הולכים ומתקרבים ואולי יום אחד אפילו נהיה חברים
בוקר טוב לאמן הקצוות המיוסר
את נרקיס וגולדמונד לא קראתי בעוונותיי…
אבל צ'מע, היא חמקמקה המציאות הזאת. לא חסרות פעמים שחשבתי שאני מסתכל לה בעיניים, וגיליתי שבסך הכל לקחתי פנטזיה וקראתי לה מציאות.
"אולי אני איבדתי כל תחושה
חושב שאני עף
ובעצם על הרצפה"
(אלג'יר)