כה ענה לי חאג' כשציינתי באוזניו שהוא נע בין הפסקת עישון מוחלטת לעישון בשרשרת (אמש מול תצוגת הנפל של בארסה בדרבי העצבני והמלוכלך).

"אה, אתה רואה, זה בדיוק השקר שהוליווד הכניסה לך לראש," אמרתי לו.

הבוקר, אצל הדִיָה שעוזרת לנו למצוא אהבה לבסוף, הזכירה לי המרמיטה שזה בדיוק מה שאמרתי לה אני בתחילת דרכנו, כשדיברה בזכות דרך האמצע.

נו, מסתבר שטעיתי, ולא בפעם הראשונה.

כי באמצע, אחרי שמשקיטים את הדרמות המלאכותיות והמיותרות של הקצוות, מגלים שכל רגע ורגע יכול להיות דרמה מלאת הוד ופיוט, אם רק נמצאים בו. אם רק מקשיבים, מסתכלים, מרגישים וחושבים אותו, במקום לנדוד למה שהיה ומה שיהיה ומה שיכול להיות ומה שהיה יכול להיות.

אם רק חיים.

ואז, קורים ניסים. לא כי הם צצים פתאום; הם היו שם תמיד. עכשיו אני פשוט קשוב לקראתם. לראות אותם, לחוש בהם, ליהנות מהם.

Thereby,

הייתי מסכם אם הייתי בטאו-טה-צ'ינג,

lies the path of eternal bliss.

.

וגם קראולי כתב הרי איך בשלב כלשהו של העבודה, היקום כולו הופך להיות תקשורת ישירה עם האלוהות.

ואני תוהה איך הוא ידע, שהרי לא היו לו ילדים.

.

(כן, זה בהחלט היה יכול להתווסף לפוסט הקודם, אבל אי אפשר להיכנס לאותו פוסט פעמיים. וחוץ מזה, הוורדפרס הזה רק עושה לי חשק לפבלש. אז כצ'ופר הנה השיר שאני שומע כרגע, וגם הרצת ניסיון לווידג'ט של גרובשארק, וגם רעיון לפוסט בסדרת תחנות בזמן. להמפי עוד לא לקחתי אתכם, כמדומני.)