הפוסט הזה נכתב ביום השביתה (הגדולה?), כשעדיין לא ברור (לי לפחות) מהו היקפה, מהי השפעתה ומה הלאה. בכלל, יש (אצלי לפחות) הרגשה שגל המחאה שהוציא לרחובות 150,000 איש שלשום מאבד קצת מומנטום, לראשונה מאז תחילתו, כאשר מחאת האוהלים מתקדמת לשלב השלישי – אחרי שהתעלמו ממנה וצחקו עליה – השלב שבו נלחמים בה. זה מתבטא באגואים שצצים מעל פני השטח, באג'נדות מנוגדות שנתקלות בגבולות ההכלה והקונצנזוס, ואולי בעיקר בתחושה ההולכת וגוברת שהיעדר כיוון ברור ומוגדר עלול להפוך להתברברות.

אחרי הפתיחה האקטואלית והמפוצצת הזאת, הפוסט הזה לא יציע כיוון ברור ומוגדר שכזה. את הדגשים החשובים בעיניי העליתי בפוסט הקודם, ובכל הפוסטים שהובילו אליו. ובכלל, מה שיש לי להגיד עכשיו היה רלוונטי ונכון (לדעתי לפחות) גם לפני שהמחאה הזאת התחילה, ויישאר כזה גם אחרי שהיא תיגמר, ויהיו תוצאותיה אשר יהיו.

עם זאת, אין בכוונתי גם להצטרף לקולות שמנסים לרפות את ידי המוחים או להמעיט בערך המחאה, וזאת למרות שקטעים מהפוסט הזה עלולים להיראות ככה בקריאה שטחית. הם עלולים להיראות ככה, כי אחד מתחלואי תקופתנו הוא הדיכוטומיה הכוזבת (לדעתי) בין שני הערכים שהצגתי בכותרת – אחריות אישית וסולידריות חברתית – שכל אחד מהם נושא מטען בעייתי משלו, ונתפס כאנטגוניסטי לשני.

כי הקריאה לסולידריות נתפסת (או לפחות נתפסה עד לפני שלושה שבועות) בציבורים רחבים כהתבכיינות של "לוזרים", אלה שלא הצליחו להצליח בעולמנו התחרותי ומאשימים את ה"חברה" בכישלונם.

מאידך, האינדיבידואליזם הניאו-ליברלי הדורסני הוציא שם רע לקריאה לאחריות אישית, שהפכה למפלטם של בעלי הון קהי לב שבטוחים שאם הם הצליחו, כל אחד יכול אם רק ירצה מספיק, ועוסקים בהאשמת קורבנות נמרצת מבית מדרשו של הניו-אייג' האינדיבידואליסטי, המגולם היטב בדמותה של שרי "השלום מתחיל בירושה של אבא שלי" אריסון.

אז לא, אין לי שום כוונה לטעון שהמוחים "מפונקים", או להאשים את מפוני הדיור הציבורי, את מעמד הביניים הנשחק ואת שאר המדוכאים עלי אדמות בכך שהם "לא מזמנים שפע לחייהם" או לא השכילו להיוולד לאבא עשיר. עם זאת, אני גם לא מתכוון להסתפק בפכירת ידיים חסרת אונים ובקריאת society is to blame המנקה את היחיד מאחריותו. כי סולידריות ללא אחריות מובילה למה שקרה ב(הרבה מה)קיבוצים, כשססמת הדור הראשון "כל אחד תורם לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו" התהפכה בדורות הבאים ל"כל אחד מקבל לפי יכולתו ותורם לפי צרכיו".

מה שאני מציע הוא סינתזה בין שני הקטבים המנוגדים האלה, או ליתר דיוק ניסיון להראות שהם בכלל לא מנוגדים, אלא חופפים. האחריות האישית שאני מדבר עליה נועדה להשלים (ובשאיפה אוטופיסטית להחליף) את  "שיח הזכויות" הנוכחי, שעוסק בעיקר במה שמגיע לי לקבל, ולא במה שראוי שיהיה לי.

תקציר לעסוקים ומזפזפים: אל תשאל מה אני יכול לעשות למען המדינה, וגם לא מה המדינה יכולה לעשות למעני, אלא מה אנחנו - כולנו ביחד וכל אחד לחוד – יכולים לעשות כדי להבטיח חיים בני-קיימא (ולא רק בני-השגה) לנו, לצאצאינו, ולכל העולם סביבנו.

ועכשיו, לתכל'ס…

הפוסט הזה החל להתגלגל ממישהו שקראתי בטוויטר,1 שכתב משהו ברוח מה יחשבו כל המוחים ברחובות עכשיו, כשיתברר להם שהשגת מטרותיהם תגרור ירידה ברמת החיים שלהם. יכול להיות שהמצייץ התכוון לממד הכלכלי, של נטל המס שיידרש כדי לממן את מדינת הרווחה המבוקשת,2 אבל אותי הוא שלח לכיוון אחר, למחשבות על בועת אשראי גדולה הרבה יותר מזו של כל לווה-משכנתא-קונה-בתשלומים מצוי, גדולה אף יותר מהבועה הגלובלית שהתפוצצה בוול-סטריט לפני שלוש שנים: בועת המשאבים שחברת השפע שלנו מבזבזת עכשיו בלי חשבון, כשהיא חיה הרבה מעבר ליכולותיה על חשבון הגירעון הקטסטרופלי שאנו משאירים לדורות הבאים.

מן הסתם, בתרבות הצריכה שבה אנו חיים, הקריאה לאחריות אישית מתפרשת בראש ובראשונה כקריאה לצרכנות אחראית יותר, מודעת יותר. נתאי פרסם קריאה ברוח זו בימי מחאת הקוטג', וספג קיתונות של ביקורת על כך שהוא מטיל על הפרט את האחריות לבעיה – ולפתרונה, במקום למחות נגד המשטר והשיטה שהביאונו עד הלום.

ובכן – לא. כמו שכתבתי לעיל, אין סתירה. אפשר ורצוי להתריע מפני מערכת כלכלית שדופקת את הצרכן, ובמקביל – ובינתיים – לצרוך בצורה נבונה, אחראית ומודעת יותר. קודם כל, בטווח המיידי, זה מקל על הקושי של היחיד. בד בבד, יש לזה השלכות גלובליות, סולידריוֹת, "אקטיביסטיות": צריכה מושכלת עוזרת (בקטנה) למנוע אינפלציה, מפחיתה את הפגיעה בסביבה, ומספקת שלל בונוסים נלווים שקצרה היריעה מלפרט.

באותה נשימה, חשוב לציין שהקריאה הזאת לאחריות צרכנית אינה שקולה להטלת האשמה על הצרכן:3

א. תמיד יש אילוצים ומגבלות חיצוניים שמגבילים ו/או מסבכים את אפשרויות הבחירה, ומי שבוחר לקחת אחריות מוצא עצמו מול שלל שיקולים מסועפים ואף סותרים שיכולים להוציא אדם מדעתו.4

.
ב. הקריאה לאחריות מוחלטת של אדם על גורלו מניחה את קיומו של רצון חופשי, שקיים אבל לא באמת. ובמילים פשוטות: אי אפשר לבוא בטענות לאנשים שקונים דברים שהם לא צריכים בכסף שאין להם, כשמערכת שלמה שמתודלקת בהרבה כסף וידע מפמפמת להם לראש ללא הרף וללא מפלט שלא יזכו באושר, בערך עצמי או בטעם לקיומם אלא אם כן יקנו יותר.5 אל מול מערכת חזקה ומשוכללת כזאת, אי אפשר לבוא בטענות למי שנדרס בגלגליה ונשבה בקסמיה, רק להעריך ולעודד את מי שמנסה להשתחרר. (כמו שאני אוהב לחזור ולצטט ממקור שכוח: במשפט "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם", המילה "מטומטם" איננה שם-תואר אלא פועל סביל.)

רבים וטובים כתבו רבות וטובות על ההיבטים השונים של לקיחת אחריות, וגם אני התייחסתי לזה פה ושם תחת הכותרת פשטות מרצון. חלק ניכר מהתורה תומצת בשילוש הקדוש:

REDUCE - הפחתת צריכה

REUSE - שימוש מחדש, תיקון, קניית משומש במקום חדש; קונטרה לחד-פעמיות, ההיפך מלהשתמש ולזרוק.

RECYCLE - מחזור שאריות ופסולת לחומרי גלם.

לשלושת היסודות האלה אפשר לדעתי להוסיף צלע רביעית, רלוונטית במיוחד לימים מהפכניים אלה:

RECLAIM - להשמיש, לדרוש בחזרה ולנכס את מה שיצא מכלל פעולה, בוטל או נגזל.

ומה עם החצי השני?

ועם כל האמור לעיל, וגם במערכת שמתאמצת בכל כוחה להפוך אזרחים לצרכנים ותו לאו,6 יש עוד היבטים בחיים שבהם אפשר (ורצוי) לקחת אחריות.

כי צרכנות היא רק חלק אחד מהמשוואה, מה עם הפן היצרני?

גם כאן יש היבטים רבים ומגוונים שקצרה היריעה מלסקור, החל ממציאת אפיק פרנסה שמיטיב עם המתפרנס ומועיל אינו גורם נזק גורם כמה שפחות נזק לזולתו ולסביבתו, וכלה בבריאת אסתטיקה שמבוססת על יצירה ולא על צריכה.

טוב, אני מתאר לעצמי שכשכתבתי פשטות מרצון חצי מהקוראים ראו בעיני רוחם חברת צנע. אז שוב – לא. יש ספקטרום שלם בין חברת צנע אפורה וסגפנית לבין חברת הנוחות שלנו.7 הספר "שיבוש תרבות" של קאלה לאסן עוסק רבות באתסטיקה הזאת, "הקוּליות החדשה" שהיא "אנטי-קוּלית" בכך שהיא חותרת תחת ההגדרות הנוכחיות, המתועשות, של מה שנחשב קוּל.

דוגמה פשוטה ונאיבית היא ההבנה שאין שום דבר "קוּלי" בחולצה המציגה לראווה לוגו או מותג נוצץ. אין שום דבר יוקרתי בהוצאת ממון רב כדי להפוך ללוח מודעות אנושי.8 אל מול הפרסום הוויראלי החולני הזה אפשר להציב כאידיאל את ה"נו לוגו", ועדיף (לדעתי) להציב אידיאל אסתטי של ביטוי אישי אותנטי – בסריגה,9 ברקמה, במה שלא יהיה.

ושוב, זו רק דוגמא מוחשית קטנה. ולא, אני לא ז'דנוביסט, עניינים של תרבות ואסתטיקה אני לא חושב שצריך לאכוף בשום צורה. זו רק קריאה להצבת אידיאל אלטרנטיבי, או אולי להעדפה מתקנת של בורגנות הזמן ביחס לבורגנות הכסף.10

פעם ניסיתי לתמצת את האחריות האישית הזאת, בישראל, במשפט הבדואיזם הוא תגובת נגד לצלבנות. זה לא אומר שצריך לעבור לגור באוהל (אה, רגע). זה יכול להתבטא בבניית בית שלא ינסה לחקות אידיאל (צרכני) נחשק כלשהו אלא יתחשב בתנאי הסביבה שבה הוא נמצא, וכך יהיה נעים יותר למגורים, זול יותר לתפעול ומזיק פחות לסביבה.11

סתם, לדוגמא.

ולא רק שאחריות אישית אינה סותרת סולידריות, ומודעות חברתית סביבתית, ולא רק שאחריות אישית יכולה לקדם סולידריות ומודעות וכו', אלא שקשרי הגומלין פועלים גם בכיוון השני – סולידריות חברתית יכולה לקדם הזדמנויות לאחריות אישית. לדוגמא, אם נסיעה לבד ברכב פרטי אינה צעד אחראי במיוחד בהתחשב בסביבה ובשיא תפוקת הנפט וכו', הרי שתחבורה ציבורית נאותה בפריפריה היתה מאפשרת לי (ולהמונים נוספים, מן הסתם) לבחור באופציה האחראית.

מה שמביא אותי לנקודה האחרונה. את כל הדוגמאות ללקיחת אחריות שתיארתי לעיל אפשר אולי להגדיר כ"צרות של עשירים". כי הרי – בהקצנה פשטנית – מי שנאבק בשיניים על הישרדות בסיסית לא יכול להרשות לעצמו מותרות כמו אחריות על זולתו וסביבתו. אז לטענה הזאת יש לי שתי תשובות:

  1. נכון. בניגוד למה שמקובל לחשוב על הבורגנות השבעה, שינויים בתודעה מתחילים בדרך כלל אצל אלה שיש להם. זה לא מקרי שמשה, ההוא ממצרים, גדל כנסיך. זה גם לא מקרי שהבודהה היה נסיך, ושההתעוררות הרוחנית הגדולה בהודו12 התרחשה בד בבד עם עלייתו של מעמד ביניים עירוני, שהיה לו פנאי לחשוב על דברים מעבר לפת הלחם הבאה שלו.
  2. ועם זאת, כמו שהמחשתי בדוגמא האחרונה על התחבורה הציבורית, גם ה"עניים" יכולים לגלות אחריות אישית, ובצורה שתיטיב גם איתם, אם ה"קולקטיב" יספק להם (במסגרת "האמנה החברתית") את התנאים שמאפשרים זאת.13

כך שאיכשהו התחברו לי בסוף המיקרו והמאקרו. לאור הדברים האלה, אפשר למסגר את הדרישה לניו דיל שבוקעת כעת מהרחובות ומהאוהלים לא רק כמאבק במסגרת "שיח הזכויות", שהתמזל מזלו לשלב כמה וכמה מצוקות סקטוריאליות. אפשר לראות אותו כהתעוררות קולקטיבית של פרטים ששונאים את התנאים שבהם הם חיים, את האילוצים שנכפים עליהם ואת הבחירות שהם נאלצים לקבל במסגרת האילוצים האלה. אפשר לראות במחאת דור הכוסומו דרישה קולקטיבית לאחריות בכל הדרגים, שתאפשר גם לנו האזרחים לקחת אחריות על חיינו – לטובתנו, לטובת הדורות הבאים, לטובת זולתנו ושכננו הקרוב והרחוק, ולטובת כוכב הלכת שבו נגזר עלינו לחיות עד שנמצא עוד נדל"ן אטרקטיבי בסביבה.


הפוסט הזה מתגלגל לי במחשבות כבר כמה ימים.14 כשניסיתי לחשוב על שיר סיום הולם שישלב אחריות וסולידריות, נתקע לי השיר הזה בראש ומיאן להתפנות. אז אמנם העליתי אותו לכאן ממש לא מזמן, אבל המילים שלו – ומצגת השקופיות שחיברתי אליו – מגוללות לדעתי בדיוק את החיבור שניסיתי לעשות כאן, בין צמיחת הפרט ורווחת הכלל, או משהו כזה.
(לחילופין, אפשר תמיד להקשיב שוב לRedemption Song.)
  1. וסליחה שאיני זוכר את כל הפנים והשמות בשטף השוצף []
  2. אם כי, למיטב הבנתי הכלכלית המוגבלת, זה לא מחויב המציאות ויש מספיק מאגרי שומן במאיונים העליונים ובעדיפויות הקלוקלות, עוד לפני שמקצצים בבשר החי של השדופים ממילא. []
  3. בכלל, כמו שכבר כתבתי – כאן למשל – אחריות אינה שקולה לאשמה. הן בכלל לא משחקות באותו מגרש. []
  4. כמו שהדגימה יפה מיטל שרון בערב 12 דקות האחרון, וממחיש גם הפוסט המוצלח הזה בבלוג המוצלח הזה. []
  5. נצפה בהפגנה בשבת: השלט די לפרסומות. []
  6. אני קונה משמע אני קיים, כמו שהכריזה הפרסומת של ערוץ הקניות עוד בשנות התשעים, תקעה לנו את האמת בפרצוף בידיעה שנקבל אותה בהכנעה []
  7. כהגדרתה הקולעת של ארנה קזין. []
  8. ואני נזכר בחולצת הטור-דה-פראנס-רפליקה עטורת הלוגואים שהציעו לי פעם בחנות אופניים, במחיר כפול מחולצת רכיבה חלקה. []
  9. התחנפות בוטה לקהילת הסורגות בטוויטר []
  10. ואם כבר לינקקתי לפוסט שעוסק בסחים, זה מקום טוב לציין שאולי זה מה שההיפסטרים ניסו/היו אמורים לעשות – לבכר ביטוי אישי אותנטי על פני אחידות צרכנית; אלא שמן הסתם, ומן האירוניה, הרבה מהביטוי האישי של רבים מהם התכנס להעדפות צרכניות מסוימות, אחידות. []
  11. ראיתם איך הכל משתלב? זה מה נקרא בשפה מדיצינית ווין-ווין סיטואיישן []
  12. שהולידה בין השאר את הבודהיזם והג'ייניזם והאופנישדות הרפורמיסטיות []
  13. ועוד לא דיברתי על כל מה שבין אדם לחברו, לבן/בת-זוגו, לילדיו, לנהגים האחרים בכביש, לספקיו וללקוחותיו… וכל מה שבינו לבין עצמו. כשהפרדיגמה היא לדרוס או להידרס, אין זמן לאהבה או לחמלה. []
  14. מילה מהאגו: לא חשבתי שהוא יסתיים בסטגדיש הרמוני ואופטימי שכזה []