לא ברור לי לגמרי למה אני כותב את הפוסט הזה, מכניס ראש בריא יחסית למיטה חולה, או מה בדיוק אני רוצה להשיג בו. מה אני מחפש? מחילה? הלקאה פומבית? מוסר השכל? אני מקווה שיש לו ערך מעבר להזדככות ולמירוק המצפון שהוא מציע, משהו שיצדיק את ההתערטלות, משהו מעבר לפורנוגרפיה של הרגש, ולא רק שלו. אני יודע רק שאני חייב לכתוב אותו, בתקווה שייתן לי מנוח. כי אם כבר כתבתי כל כך הרבה בזכות הסובלימציה, אולי מן הראוי להציג גם את נקודת הפתיחה של התהליך הזה שעברתי, את החיה הנוירוטית שהייתי בתחילתו. ואולי הפוסט הזה כל כך חשוב לי כי הוא משרת את התזה שמובילה את הבלוג הזה: שאפשר להשתנות. אפשר לשנות גם את הדפוסים העמוקים ביותר, הבאגים ההרסניים ביותר. אוכלים הרבה חצץ בדרך, אבל אפשר.

And if I show you my dark side
Will you still hold me tonight?
And if I open my heart to you
And show you my weak side
What would you do?
Would you sell your story to Rolling Stone?
Would you take the children away
And leave me alone?
And smile in reassurance
As you whisper down the phone?
Would you send me packing?
Or would you take me home?

אין כמו ציטוטים של פינק פלויד כדי להחזיר אותי להרגשה של גיל 14. אבל לפני שנחזור לגיל 14, רק בלי הרחמים העצמיים אם אפשר, עוד כמה מילים על הקונטקסט הנוכחי שהציף את הדברים. בקיצור: אנסים ומטרידנים, הם בכל מקום. או לפחות הדיון עליהם בכל מקום. המטרידנים והאנסים עצמם לא ממש נוכחים בו.

כי נראה שהדיון הזה מתנהל בין שני קולות מובחנים וקוטביים. האחד, נשי ברובו, טוען שתקיפה מינית היא עניין שבשגרה, שכל אחת עוברת את זה, שכל מי שעוברת את זה נושאת את זה לנצח. השני, גברי ברובו, טוען שלא דובים ולא יער וזה בכלל לא קורה ולא ממש הרבה וההגדרות לא ברורות והיא התחילה וכולם עושים את זה וככה זה בטבע. וכן, יש יוצאי דופן משני הצדדים, אבל כשכל הדיון (לפחות במולטיספירה הנאורה) מתנהל בין המוטרדות ותומכיהן לבין אלה שמכחישים את קיום התופעה, אפשר לקבל את הרושם שהמטרידים והאנסים הם בנים לאיזה שבט אקזוטי ועלום של נמוכי מצח שאינם קרויין אדם, שמחננו טהור או משהו.

דוגמא מופתית לקול השני, המכחיש, סיפק לא מזמן מתי גולן. המאמר שלו בגלובס קצר הרבה קטילות נזעמות ומוצדקות, אבל אותי תפסה כבר בהתחלה השאלה, שאמורה להיות רטורית: "ואיך ידע אם היא חושקת בו אם לא ינסה לחבקנה?". המשפט הזה דווקא הביא לי נחמה, כי גם אני התחבטתי פעם בשאלה הזאת, והרגשתי מפגר יחסית כשהתחלתי לגלות תשובות חלופיות לה. אז מסתבר שטעיתי לחשוב שאני האחרון בעולם שלומד את השיעור הזה.

אוף, אני מסתבך פה במילים. ידעתי למה רציתי להתחיל את הפוסט הזה מהאמצע. אז אני רוצה לקפוץ דווקא לאמצע התהליך, לתקרית אחת שאולי תיתן קצת קונטקסט ועל הדרך תסיט את האצבע המאשימה אל החברה בכללה, כמו פרקליט הגנה מיומן.

גיל 23, באכסניית מטיילים במלבורן. יושב בחדר עם ישראלי פז"מניק, שנתיים וחצי "בחוץ" בהשוואה לחמישה חודשים זעומים שלי. הוא מספר לי על מסעותיו, הרפתקאותיו וכיבושיו. שואל אותי אם היתה לי מישהי. אני מספר לו על אלכס, האוסטרלית היפהפייה מקופנגן.1 על ההתחלה היא אמרה לי שיש לה חבר,2 ובכל זאת בילינו כמה ימים נחמדים בשיחות עצלות וצפייה משותפת בשקיעה. "נו, והיא נתנה?" הוא שואל אותי. "לא," אני נאלץ להודות. "מה זה לא נתנה, לא לקחת כמו שצריך?" הוא שואל/אומר.

כשהשיחה הזאת התנהלה, לא ידעתי שבחדר אחר באכסנייה יש הולנדית (!) בלונדינית (!!) בת 18 (!!!) שמתאהבת בי בהדרגה. כשמימשנו את אהבתנו, או לפחות תשוקתנו, נזכרתי בשיחה עם הבחור ההוא וכתבתי ביומני:

לא, אני לא יודע לקחת. אני יודע לתת, וסוף סוף מצאתי מישהי שרוצה לקבל.

שזה סנטימנט נאצל והכל, אבל גם אם רציתי וידעתי לתת, הייתי רחוק מלדעת מה לתת ואיך. מערכת היחסים עם לוסיה כללה מנות גדושות של התעללות מילולית ורגשית, סימפטום שליווה גם את מערכות היחסים הבאות שלי – בעיקר בצד הנותן, ולפעמים גם המקבל – עד שבאה המרמיטה והציבה לי מראה מול הפנים ולא נרתעה ולא הרפתה עד שהבטתי בה והפקתי לקחים.

אבל שוב קפצתי לסוף, כמה נוח.

בשנות העשרים שלי השתעשעתי במחשבה שהבצורת הרומנטית והמינית שלי היא עונש על זה שפגעתי בנשים בגלגול קודם. לאט ובהדרגה הבנתי שזה לא קרה בגלגול קודם אלא בנוכחי, וזה המשיך לקרות, שוב ושוב.

הנה מגיע גיל 14 המובטח. שיעור ערבית, כמדומני. המורה קוראת לענת לבוא ללוח. כשהיא קמה מהכיסא והולכת ללוח, מישהו בירכתי הכיתה פולט לחישה רועמת: "איזה שדיים!" ענת מסמיקה ומכופפת קצת כתפיים. גם המורה מסמיקה ושותקת. ופתאום אני נדלק על ענת. לפני זה היא לא ממש עניינה אותי, אבל פתאום אני רואה את השדיים שלה. אני מחליט להתחיל איתה.

בהפסקה היא עומדת לבד מול לוח המודעות במסדרון, כאילו מחכה לי. אני נעמד לידה, מחפש מילים, לא מוצא. בסוף אני מקפל את הרגל ונותן לה בעיטה קטנה מאחורה. יוצאת בעיטה הרבה יותר חזקה משהתכוונתי. ענת מפנה אלי מבט, אני מחייך אליה. היא מסתובבת והולכת בלי מילה. אני מרגיש דביל.

ההרגשה הזאת לא עוזרת לי ללמוד את הלקח, ולא עוצרת בעדי. היו עוד כל מיני מקרים אחרי זה, בדרגות חומרה שונות. פירטתי חלק מהם במקום אחר, בעיר מקלט אנונימית, בניסיון קודם לפרוק את המועקה הזאת. טענו אז, ובצדק, שאין ברשימה היבשה שתיארתי לקיחת אחריות אמיתית, או אמפתיה לצד השני, לקורבנות. לא תיארתי שם איך נקרע לי הלב בכל פעם שאני נזכר בתמי, שהיתה צעירה ממני בשנתיים כשאני הייתי יו"ר מועצת מחוז והיא היתה נערת הפרוטוקול, והתמזמזתי איתה בלי הרבה דיסקרטיות במפגש מחוזי של סוף שבוע ואחרי שלושה ימים התחמקתי ממנה כשבאה לחפש אותי בקן עד שברחה בדמעות, בעודי מפזם לעצמי "זה היה סיפור של חורף, לא יותר."

רציתי לתת, אבל לא באמת. ההבנה שבת זוג היא חברה ממין נקבה, ולא רק פרטנרית למין, הבשילה אצלי לאט, יותר מעשר שנים אחרי זה. וגם כשהיתה הבנה, עוד לא היתה הפנמה.

בקיץ 95', בביקור היחיד שלי באלנבי 58, רקדה לפני מישהי יפה. בעודי מסתכל, בא מאחוריה גבר מגודל והניח כף יד מזיעה על גבה החשוף. היא התנערה ממנו בתנועות שהבהירו שלא היתה מעוניינת במגעו, הצטמררה והביטה אחריו בגועל. התקרבתי אלה בעדינות ולחשתי לה "גברים הם חלאות". היא חייכה אלי.

אז אמרתי. שנתיים אחרי, קיץ 97', במסיבה בגרמניה. אני חלק מצוות ההקמה הלונדוני, מרגיש בעלהבית. גרמנייה עם צמה בלונדינית זוהרת מתקרבת אלי, מחייכת, אולי אומרת משהו. היא מתיישבת לידי, ליד אחרים מהצוות. אני מהופנט לצמה שלה, שולח יד – כי אם לא ינסה לחבקנה, איך ידע אם היא חושקת בו? – היא קמה והולכת. בשובנו ללונדון חיכתה לי שיחת נזיפה חמורה ממנהלי המועדון, הרחקה על תנאי, אבל את השיעור האמיתי זימנה לי קארמה.

את סוזי פגשתי בבוקר שאחרי המסיבה ההיא. החיבור שלנו היה פיזי לגמרי (המשפט הראשון שהיא אמרה לי היה: כשהשתעלת הרגשתי את זה ברגל שלי), עם סיוע אווירי כבד של אסיד. היא בקושי ידעה אנגלית, ואני לא דיברתי מילה גרמנית. ובכל זאת החלטתי שאנחנו מאוהבים, ועברתי לגור איתה (ועם בנה בן השמונה). שלושה חודשים נשארתי שם, גם אחרי שהיא גירשה אותי כבר בשבוע הראשון מחדר השינה שלה לתפקיד של דייר-משנה. הרבה זמן היה לי שם לחשוב על מה ומי אני רוצה מהחיים שלי.

ועדיין, שנייה לפני שנכנסתי למנזר של סוזי לכפר על חטאיי, הספקתי לעשות את החטא החמור ביותר אולי ברשימה.

סיפרתי פעם על מייק האריס, שותפי לדירה בלונדון, שממנו שמעתי לראשונה את המילה אספרגר. מייק כתב ספר בשם Coping, מעין מדריך האספי לשימוש במציאוּת. העצה היחידה שנחרתה בזכרוני מהספר היתה משהו כמו: "לשכב עם בחורה כשהיא שיכורה נקרא לנצל אותה, ולא מקובל לעשות את זה."

ועדיין, ברגע האמת, כשפגשתי מישהי שלמדה איתי, בסוף ליל שכרות כשלא היה לה איך לחזור הביתה, הובלתי אותה בכחש אל מיטתי (אשכרה בכחש, אמרתי לה שיש לי עוד מיטה. גם היתה לי, והייתי פותח אותה אם היא היתה מתעקשת) ופיתיתי אותה – לא בכוח, בשיא העדינות אבל בעקשנות – והיא התרצתה ויכול להיות שגם נהנתה, אבל לא אתפלא אם היא הרגישה מנוצלת למחרת.

ואז באה סוזי, ואחרי שזה קרס ובאתי להתאושש בארץ היתה אופירה שהיתה צועקת עלי ופעם גם הכתה אותי ונתנה לי טעימה מהצד השני של המשוואה.3 ואז באו שנתיים של בדידות מזהרת וחפירה עצמית.

את יום ההולדת השלושים שלי חגגתי, כמעט במקרה, עם מעין ידידת נעורים שפתחה צוהר בבדידותי שלאחר גיא צלמוות, אחרי שדרכינו הצטלבו ביפו. פתחנו בקבוק יין, היא נתנה לי למזמז אותה, נכנסנו למיטה, וכשקצה העטרה שלי נשק לשפתיה המרפרפות היא הדפה אותי ממנה. לא בא לה.

בדיעבד זה נקרא כמו מבחן, אבל אני לא חושב שהיא עשתה לי הצגה. אני יודע רק שנסוגתי וכפתרתי את המכנסיים, והשארתי אותן מכופתרות גם אחרי שהיא חזרה לדירתה ואז התקשרה אלי וביקשה לבוא לישון אצלי כי היא ראתה אצלה עכברוש. בבוקר היא התעוררה לפניי, וכשירדתי ממיטת הגלריה מצאתי אותה עושה מעין קידוש בודהיסטי ממש מתחתיה. אולי זה עזר. יומיים אחרי זה לוסיה צצה לביקור אקראי בישראל, ונתנה לי הזדמנות לתיקון. מה קרה? היא שאלה אותי כשהצעתי לה את ידי בטיילת. פעם שנאת לתת ידיים.

הייתי שמח לדווח שמאז הפכתי למופת של ג'נטלמניות ורגישות. אבל כמה חודשים אחרי זה היתה מישהי, צעירה ממני בעשר שנים, שאספתי בצ'אט של IOL או משהו, מאסכולת הרוצה אבל מתביישת. יכול להיות שהיא באמת רצתה. היא חזרה עוד כמה פעמים. אחרי אי אילו שנים, כשהיא נתקלה בי בבלוגספירה, היא דיווחה על הזיכרון בקווים מאוד נעימים ומחמיאים. עם זאת, את הדרכים הנפתלות שבהן הבאתי אותה לעוררות מינית היא לא זכרה עד שהזכרתי לה אותן.

עוד ועוד סיפורים, ואני כבר מתחיל לתעות בתחום האפור שבין עלגות רגשית וכפייה מטרידה. ומה עם ההיא שליטפתי לה את הגב בדירת הסטלנים בפלורנטין, כשישבנו ערימה של חבר'ה על המיטה? יצאנו יחד שנה וחצי, אז זאת לא הטרדה? אבל היא די סבלה רוב השנה וחצי האלה, וגם אני, מאותו כשל בתקשורת, חסך באינטימיות. זאת כבר לא היתה הטרדה, אלא התעללות.

המרמיטה היתה אולי הראשונה שהתאהבתי בה במילים, בזכות המילים. עד היום לא ברור לי מה גרם לה להתעקש ללטש אותי כשפצעתי לה את האצבעות, במקום לזרוק אותי לכל הרוחות. גם לה לא ברור. אני עדיין פוגע, עדיין פגוע. כמו אלכוהוליסט שנגמל, אני חייב לעמוד כל הזמן על המשמר שלא אפול שוב למיזוגניות.

ואולי כל זה בוער בי עכשיו כי יש לי בן. עם זוֹזוֹ, עיקר הדאגה היא שהיא לא תיפגע, ומרגיע אותי לראות שגדלה לי בת שמודעת לגבולותיה ולרצונותיה ויודעת לעמוד עליהם. עם המרמיטון אני מודע עד כאב לדוגמא האישית הישירה שאני נותן לו, כגבר אל גבר. וזה מעמת אותי עם הצדדים באישיותי שאני לא רוצה לראות בו.

אז קבל, בני, כהכנה לחיים, פרי של לילות רבים של התבוננות והתנסות:4

המדריך לגבר הסטרייט ברחבת הריקודים

1. בלי ידיים. אל תיזום מגע. גם אם נדמה לך שמישהי מעוניינת. גם אם היא נוגעת בך. אם יש ספק, אין ספק. וכל עוד אין הזמנה מפורשת, יש ספק.

2. אם מישהי מתחככת בך מלפנים, לך אחורה. אם היא מתקרבת שוב, לך עוד אחורה. לך תדע, אולי מישהו דוחף אותה מהצד השני, מאיים עליה. אולי היא בוחנת אותך. אולי היא סתם רוקדת ולא שמה לב אליך. כן, יכול להיות שמישהי לא תשים לב אליך. זה לא צריך לאיים עליך.

3. אם אין לך יותר אחורה, לך הצידה. נסה ליצור קשר עין. אבל אל תחפור.

4. תחייך, אל תחשוף שיניים. מותר לך להסתכל; אפשר להרגיש אם ומתי היא רוצה שתסתכל, אפשר אפילו לדעת על מה היא רוצה שתסתכל, אם תהיה קשוב לשפת הגוף. אבל אל תנעץ עיניים; תלטף בעיניים. היא מרגישה את ההבדל.

5. זכור: בנות בוחרות. שכח את מה שהוליווד לימדה אותך. קח דוגמה משיווה, תראה איך הוא שוכב בשקט כשהיא רוקדת עליו. תהיה פאסיבי, אל תכפה את נוכחותך, אל תתנפח. הכי יפה לך טבעי.

6. אל תרדוף, אל תידבק, אל תיקשר. תן להן לבוא וללכת כרצונן. לא כל חיוך הוא הצעת נישואין, לא כל ריקוד צמוד הוא הזמנה לסקס. תיהנה ממה שיש, אל תהיה חמדן.

7. אל תהיה חיה נוירוטית. אהבה היא כוח חזק יותר מחיכוך.


אפילוג

בסביבות שתיים בלילה, אחרי שנואשתי מלמצוא סיום הולם לפוסט הזה שלא יצא בדיוק מה שרציתי, עליתי הביתה וישבתי לאכול משהו מול הטלוויזיה.

לא היה שום דבר מעניין לראות, אז מצאתי את עצמי יושב מול סרט בשם "התפשטות" עם אשטון קוצ'ר.

בדיוק כשהתיישבתי היתה סצינה שבה הוא בא לישון אצל ידידה שהוא מנסה להתחיל איתה. היא שולחת אותו לישון על הספה ואומרת לו "הייתי מזמינה אותך לישון במיטה אבל אני לא רוצה לבלבל אותך."

הוא מחכה שהיא תיכנס למיטה, מתפשט לתחתונים ונכנס לחדר השינה. "הספה קצרה מדי," הוא אומר לה, בלי שניסה בכלל. היא קמה לעבור לספה בעצמה והוא אומר לה "ממה את מפחדת? מה כבר אעשה לך."

אז היא נשארת במיטה, וגם הוא. "הרגשת את זה?" הוא שואל אותה. "את מה?" "את זה שנגעתי לך ברגל."

ואז הוא מלטף לה את הגב. "זה מדגדג," היא אומרת. "מדגדג טוב או מדגדג רע?" "פשוט מדגדג."

היא מסתובבת אליו. "אם אני לא אנשק אותך עכשיו, ייפול לי הפרצוף," הוא אומר. הוא מנשק אותה. היא לא מתנגדת. הוא מנשק אותה שוב, היא מנשקת אותו בחזרה. הם שוכבים.

נמנעתי מלהתייחס לזה בפוסט, מפאת קוצר היריעה וחוסר הרצון להצטייר כאילו אני מחפש תירוצים. אבל הסצנה הזאת עוד עדינה לעומת הרבה מהסצינות בסרטים שגדלתי עליהם. כמעט בכל הסרטים הישראליים שראיתי בנעוריי, הסקס התחיל כמעט כאונס, בסוג של כפייה. רוצה אבל מתביישת, כשאת אומרת לא למה את מתכוונת, או המסקנה שהגעתי אליה בעקבות מרתון סרטי ג'יימס בונד: כל הנשים הן מכונות מין שנדלקות כשמסובבים להן את הכפתור בפטמות.

ועוד לא הזכרתי את הנערה שלא הכרתי, שאיכשהו מצאתי את עצמי יושב לידה, מכוסים באותו שק שינה, בגיל 17, דקות ספורות אחרי הג'וינט הראשון שלי.

"אתה בטוח שאתה גבר?" היא שאלה אותי אחרי שישבתי לידה כמה דקות בלי לנקוף אצבע לכיוונה.

דיכוי מופנם, הוא בכל מקום.

  1. שתפסה את עיני ועצרה את נשימתי כבר באוטובוס לשם. []
  2. אבל את זה לא סיפרתי לו כמדומני []
  3. ועדיין זה היה עדיף על לגור אצל אמא שלי. []
  4. ולא נותר לי אלא לתהות אם יש בתובנות האלה איזשהו ערך אמיתי, או שגם אותן גיליתי באיחור ניכר אחרי כל העולם הנאור. []