"עם גזרה כזאת, למי אכפת מהעיניים היפות שלי"
זה מה שקורה כשכל מיני בוהדנות חוזרות לדגמן שבועיים אחרי הלידה, ורצות לספר לחבר'ה.
זאת התוצאה של הפיכת הגוף ה(א)נ(ו)שי למוצר-מדף, של משטר הדיכוי של הפוטושופ, של שטיפת המוח שהפכה את הבטן השטוחה לאידיאל העליון של חברת השובע, ויחי הפרדוקס ורגשות האשמה והבוהדנות שמפרסמות המבורגרים ורצות להקיא אותם בשירותים.
זאת התוצאה של קוואזי-פדופיליה המונית, שהאלילה את הגזרה הנערית (ואת הנעורים בכלל) והפכה את הבשלות לתכונה מגונה.
ולאו דווקא בעולם ה"מופקר" של הפורנו, אלא באמ-אמא של הפריים-טיים. בערוצי הפרסומות לכל המשפחה, שהפכו את הדוגמגישה לסמכות רוחנית עליונה; בטלנובלות; בדיאטות של נינט וסוזן בויל; בהוליווד שמלהקת שחקניות בנות 40 כאמהות של שחקנים בני גילם; בתעשיית הקוסמטיקה והפלסטיקה שהפכה כל סימן להתבגרות גופנית לאויב הציבור מס' 1; בתרבות שלמה שלקתה באינפנטיליזציה קשה, ושרויה בחיפוש תמידי אחר מוצץ בגלל חסכים בהנקה.
עולם חדש, מופרך.
וזאת גם התוצאה של שיתוף הפעולה הכנוע של א/נשים שעובדות בתעשיית השקרים הזאת. שיודעות שהן מסייעות בהנחלת תמונת עולם מעוותת, דימוי גוף הרסני; נקרעות מבפנים ובכל זאת בוגדות בכל ערך - בשביל להביא הביתה לחם, או פלזמה, או מנוי בסטודיו C, או נעלי עקב חדשות (בשביל ה"העצמה", עלק), או ניתוח פלסטי (בשביל הביטחון העצמי, או משהו).
ככה נראה דיכוי שלא צריך רובים ולא צריך משטרה חשאית, רק נפנוף בלתי פוסק בפיתויים מלאכותיים ובלתי מושגים, מעגל זדוני של תסכול ופחד ואשמה ופיצוי.
(ובתגובות שבלינק ננוחם.)
.
נכתב אתמול, בפרץ הורמונים מהבטן, כאחרון הטוקבקיסטים.
שופץ קלות ופורסם היום, בהשראת שיחה עם אורה הכפולה.
מוקדש לכל בנות הזוג שאכלו ממני מרורים, בעבר ובהווה.
Clenching your fist
For the ones like us
Who are oppressed by the figures of beauty
(והנושא החם הוא "יחסי מין בין קטינים". הבעיה היא לא יחסי מין, הבעיה היא היחס למין.)
אני מסכים איתך מאד. אנחנו יותר ויותר רואים היסטריה חברתית להיות רזות. זה לא נורמאלי לגמרי.
(והנושא החם הוא "יחסי מין בין קטינים". הבעיה היא לא יחסי מין, הבעיה היא היחס למין.)
לגמרי.
תודה.
idiom ב-06 מאי 2009 בשעה 15:27 #
איזה יופי!
(וגם:
בלי קשר להריון, אני לא מצליחה להבין מה בעיני החברה כל כך נורא בנשים שמנות. מה הקטע? אולי מי שמרעיבה עצמה מקנאה בחירות שלי לאכול לשובע ועדיין להרגיש ולהראות (יחסית) מרוצה מעצמי, אולי מי שרוצה להעמיד אותי במקומי יפחד מזה שאני לא סופרת אותו, נוטלת ממנו את כוחו? לא יודעת)
ללה ב-06 מאי 2009 בשעה 17:54 #
זה נשים שמנות כי הן תופסות הרבה נפח ויש בזה משהו מאיים (סליחה על הקלישה.)
וזה כי כביכול לכאורה אין להם שליטה באוכל שלהן והן לא עושות כל מאמץ כדי להתאים את עצמן לנורמות הנדרשות, ואז בעצם זה אומר שהן לא משחקות את המשחק החברתי הפטריאכלי.
ממש מרגיז אותי פתאום.
לך יש חירות ולי יש חירות (יחסית) כי התברכנו בגנים טובים או סבירים בקטע הזה (וגם נורא מרגיז אותי שאני חייבת לכתוב את זה, שידעו שאני לא נציגה…גועל.)
ולמה לנשים שמנות אין חירות לחיות כנוחותן, כרצונן, כהנאתן?
אני שונאת סיגופים וקשה לי עם דחיית סיפוקים ואני מניחה שלרובינו.
לא פייר.
מאוד הפריע לי בהריון שהרגשתי בלתי-נראית (מבחינה מינית)
כשהייתי בים למשל מגב הרגשתי מבטים מוכרים ננעצים שנעלמו בחלחלה בשניה שהסתובבתי והבטן ניכרה.
ולמה אנחנו (אני אני, לא אנחנו), לעזאזל, נהנות מהמבטים האלה, קיבינימט.
ללה ב-06 מאי 2009 בשעה 17:56 #
אתה רואה, מרמיט, הוצאת גם ממני תגובת ’כאחרונת הטוקבקיסטים’. מאִמ-אמא-של הבטן. (כאן למעלה לאידיו)
פוסט מופתי!
בטעות הגבתי כאן
פוסט מופתי!
idiom ב-06 מאי 2009 בשעה 18:14 #
שלא תהיה טעות, אני דובונית ’כפת לי.
אני האמאמא של הנציגה. יש לי גנים בדמות תחת ענקי שעובר מדור לדור. גם כששקלתי 58 קילו הוא עדיין היה שם.
העובדה היא שגברים שמגיבים אלי יפה ומיעוטם מתייחס אלי כאל מצורעת, אם אני מבינה נכון את הסימנים. המצורעת מופיעה בעיקר לעיני הצעירים יותר, עשרימים מוקדמים כאלה.
מאז שהשמנתי אני אשכרה נראית מבחינה מינית. לפני כן ממש לא. איך את מסבירה את זה? (טוב, למה לפשט. יש מלא מלא קריטריונים. בראשם זה ש[ליווי מוסיקלי של סדרות אמריקאיות] אני חיה עם עצמי טוב יותר עכשיו מאשר פעם ואולי רואים את זה.) אבל מה זה משנה, אחותי? חבל שהמבט הזה מבחוץ באמת נחוץ, גם לי…
ללה ב-06 מאי 2009 בשעה 18:24 #
יאללה יאללה חדל התנצלויות ראינו את הפיגורה (אמנם מאחורה, אבל שווווווווההההההההה) בתמונות מאיטליה.
)
עסיסי שבא לתת ביס.
אפילו הצעירים (לפעמים) מבינים איכות (ואת זה אני אומרת בתוך מורה. בררררר
דנה ב-06 מאי 2009 בשעה 19:37 #
סקסיות הרבה פעמים זה ענין של הרגשה פנימית. כולנו מכירים נשים כחושות ונטולות חיים, ונשים מלאות ושמנות ועסיסיות לאללה. השאלה היא לא רק בענין אידיאל היופי, אלא למה לעזאזל, נשים צריכות להיות תמיד יפות וסקסיות? למה תמיד שופטים אותנו על סמך הבטן והתחת ואם אנחנו נראות טוב, מייד מחליטים שאנחנו לא חכמות. ואם אנחנו לא נראות כל כך טוב, מה אנחנו שוות בכלל. האשה האומללה מהפורום ההוא, אני די בטוחה שלא בא לה לעשות סקס! שלא יגע בה, אם היא לא מושכת בעיניו. בא לי לצרוח מקטעים כאלה. גברים סטרייטים (על הומואים אני לא מדברת בכלל, בגיל 30 הם נחשבים וויאז’ות, זקנים), מישהו שופט אותם – אם הם לא דוגמנים – לפי המראה?
idiom ב-06 מאי 2009 בשעה 22:09 #
http://mine.icanhascheezburger.com/view.aspx?ciid=3238429">זה כל מה שיש לי להוסיף בנושא
ללה ב-06 מאי 2009 בשעה 23:55 #
מרמיט!!!!!!!!!!!!!!!!



איזה תיאטרון!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
ללה ב-06 מאי 2009 בשעה 23:58 #
תיאטרון? סרט אימה!
ורק בדקה ה93 הרוצח בא על עונשו!
מה אני אגיד לך, באנגליה הבקע גול אנגלי. בארסה לא נראתה טוב אתמול (חוץ מוואלדז, פיקה ואינייסטה): מסי פחד על הרגליים, אטו נעלם, אלבז איבד את העשתונות, צ’אבי איבד כדורים (!).
השופט ויתר לנו על איזה 3-4 פנדלים, אבל זה מעין פיצוי הולם על השיפוט השערורייתי במשחק הקודם.
צ’לסי יצאו עוד יותר בזויים משתיארתי לעצמי, וגם ביתרון מספרי (אחרי האדום של אבידל) הם המשיכו להגן על ה1-0 העלוב שלהם במקום ללחוץ קדימה ולסגור עניין. כך שמגיע להם מגיע להם מגיע להם.
ובסופו של דבר, לאינייסטה התלבש כדור כמו שלאסיין התלבש פוקס פראי (3 ס"מ למעלה, וכל המשחק היה נראה אחרת), והצדק נעשה איכשהו.
ד"א: פענחתי את מילות הג’ינגל של אופ"א שמשמיעים כל פעם שעוברים לשידור מהמגרש:
אינייסטה!
אינייסטה!!
אינייסטה אתה תותח!!!
נכון

ומה שלומך?
תודה
(זה פרח הידרו, שלא תטעי)
אם כי אני לא חושב שאמרתי פה משהו שלא נאמר כבר.
אמרו את זה קודם לפני, זה לא משנה?
זה משחרר, אה?
)
(יום חלוקת פרחים למגיבים היום; כדאי לך
לא נורא. כל המרבה הרי זה משובח
מה תודה…?

קולולולולוש!
)
(אוף, אני שוב נתקע בחיפוש מילים תואמות לרגשות שלי. מזל טוב ואושר ובריאות ואהבה והרבה שלווה לכולכם
ולנושא: הורס אותי שמחפשים את האשמה בפורנו, כשכל שער של מגזין נוער מציג נשים מוחפצות ומפוטשפות, או לחילופין את הקוביות של מייקל לואיס, כאיזושהי פסגת מאוויים נשגבת.
ללא שם ב-07 מאי 2009 בשעה 11:36 #
סחטיין על AC\DC !!!
חברך האלטרנסליזי (???)
רזון זה חלק מהסיפור. מה שחשוב זה להיראות צעיר לנצח.
אני לא חושב שאנורקסיה היא הדרך הנכונה להישאר צעיר לנצח. היא גוזלת ממך המון מטבוליטים שחסרים לך בגוף, בגלל חוסר תזונה.
מסכימה עם כל מילה ופסיק ואות. אם כי הפניה תמידית של אצבע מאשימה על החברה שבחוץ מסיטה הרבה פעמים את הנשים מהעבודה הפנימית שלהן עם עצמן. אישה שמצליחה לבנות דימוי עצמי טוב ויציב מפסיקה להתייחס ברצינות למסרים המבולבלים והשטחיים שמסביבה. ואז באורח פלא היא הופכת למודל לחיקוי בשביל אלה שמושפעים כעלים נידפים מכל מיני מסרים שמנסים לטמטם. בקיצור, חינוך, חינוך ושוב פעם חינוך.
וורצל ב-07 מאי 2009 בשעה 14:33 #
יא אללה איזה משחק. יא אללה.
ללה ב-07 מאי 2009 בשעה 15:55 #
העבודה משחררת. (מטעמה של החמצה)

אני אוהבת פרחים. (מי שיביא לי ורד הוא האיש הנכון.)
ללה ב-07 מאי 2009 בשעה 16:01 #
למה סרט אימה? זה היה די צפוי, לא?
(דיברנו על זה בפוסט הקודם שלך)



מה שהיה בלתי צפוי זו הדרמה המטורפת בסיום. זה תיאטרון.
אני לא בטוחה כל כך לגבי הפנדלים, הם לא היו מוחלטים, והשופט גם הוציא אדום מוטל בספק.
יש צדק פואטי. וזה נדיר. יחי הכדורגל היפה.
בקשר לגמר, זה כבר סיפור אחר לגמרי. שוב, כאמור, אני סקפטית אבל מלאת תקוות.
דנה ב-07 מאי 2009 בשעה 23:13 #
ממש מצוין, האמת. אני כותבת, וזה הכי כיף בעולם… חיבוקים גם לכם, לכולכם…
רק על עצמי ב-08 מאי 2009 בשעה 20:35 #
איזה יופי כשאתה מתלהם, אני לגמרי חושבת שאין יותר סקסי מאישה שמשפריץ לה חלב תוך כדי סקס. ההיפך.
אישה שחיה עם מישהו שמשקף לה את עצמה בצורה כזאת שלילית היא אישה שמתוך בחירה, או כניעה, או חוסר מודעות בסיסית ( הרי הרי לפוסט שלך כתרומה להעלאת המודעות ) – היא צריכה גם ללמוד לאהוב את עצמה, אבל בטח שאין לה מה להיות עם מישהו שרק מפריע.
מה שאמרת על ההיפנוט ההמוני- זה מאד נכון, יש כזה, ויש גם מנגנונים ספציפיים, מענין שהעלת את זה.
רק על עצמי ב-08 מאי 2009 בשעה 20:38 #
אנחנו מסכימות ( אני מסכימה איתך ) יש בזה המון נושא של חינוך, ושל להתחיל דברים פנימה, מהאישה עצמה.
אבל חינוך מוביל גם לאיך אמא שלה התיחסה אליה, ואיך גברים אחרים, התיחסו לאמא שלה. זה לא רק אישי, יש גם היבט חברתי וסוציולוגי.
בקטע הזה אני כן מסכימה עם מרמיט.
בדיוק על זה אני חושבת בזמן האחרון, כמה שאני באופן לא מודע מושפעת מכל התמונות פרסומת והמסרים הגלויים והחבויים אפילו בסרטי קולנוע טובים ובכל מקום. התחרות להיות מיוחד. הרצון להצטיין בדברים – כאילו רק מחפשים כל הזמן "תראו אותי, תראו אותי".
להרגיש טוב עם עצמך זה מורכב, כי יש גם את החלק שאת רוצה להיראות טוב ולהרגיש טוב, יש שם גם משהו בריא בלדאוג לעצמך. וכל כך קל בזמנים של רוח נמוכה או כאלה, להיות מושפעת מנורמות של פרסומות שכולן רוצות, בעצם, רק דבר אחד – כסף.
טבעי שהיגדים כאלה ייאמרו מפי נשים, והם נאמרים.

אבל כשגבר חתום על טקסט כזה - זה מחמם לי את הלב ועושה לי לחלולית בקצה של העין, כי אין הרבה גברים שחושבים ומתבטאים כך בפומבי. וזה מעודד ומרגש.
משמח אותי שזה מרגיז אותך כמו שזה מרגיז אותי.
בכל הזדמנות שהבת שלי ואני נתקלות באיזו דוגמנית/שחקנית על שער של מגזין או בפרסומת בעיתון אני תמיד מזכירה לה שככה לא נראות נשים אמיתיות ושהנשים האלה הן יציר של תוכנת מחשב.
כאמא לילדה וכאישה בעצמי אני אומרת לך – המלחמה הזו בכוחות הרשע לא קלה. הציפיה מאיתנו להיות יפות-טבעי, חלקות, מטופחות, נשיות, חטובות וצעירות לנצח מעיקה ומייגעת.
ושוב – תודה על הפוסט הזה, מרמיט.
התגובה שלך העלתה בזכרוני את הסרט "מועדון קרב". שם ה(אנטי-)גיבור פנטז שהוא מורד ומיוחד – אבל "משום מה" המורד המיוחד הזה נראה כמו בראד פיט, היישר מהפרסומת.
ואני חושב שזה חלק מהקטע של הסרט. כי כשבראד פיט אומר "אנחנו לא כוכבי קולנוע", זה מעורר הזדהות – עד שנזכרים שהוא בעצם כן כוכב קולנוע.
כך שהמרד ה"אמיתי" הוא אולי להעז להיות פשוט, אפרורי, להיבלע בהמון. להיות מספיק חזק בידיעת הערך שלי, וכך להשתחרר מהצורך להתחרות באיזשהו מרוץ פיקטיבי לפי מדדים מסחריים ציניים. אבל את צודקת, וזה לא קל בתקופות של רוח נמוכה. זה גם לא קל לאמן שרוצה להתפרנס.
וואלה, אין לי מושג מאיפה הקטע הזה עלי לי בראש פתאום.
אלטרנסליזי זה אחד שמפליק באלטרנטיזי?
יעלילה ב-12 מאי 2009 בשעה 12:32 #
השאלה גם איפה הגבול, מתי לדאוג לעצמך (למשל – סתם – לעשות כפיפות בטן) זה בסדר, אבל טיפולי קמטים או ניתוחים קוסמטיים זה כבר לא בסדר? ולמה? וקעקועים? וסמים? ואלכוהול?
יעלילה ב-12 מאי 2009 בשעה 12:32 #
וגם למה אני מגדירה כפיפות בטן כ"לדאוג לעצמי" ואת השאר בסימן שאלה? אין לי תשובות.
זה דווקא ברור לי – כי כפיפות בטן טובות גם לבריאות, לא רק למראה. בניגוד לניתוחים קוסמטיים שלא מוסיפים לבריאות, ועלולים גם להזיק.
קעקועים – יש לי שלושה שעשיתי בשנות העשרים המוקדמות שלי. היום לא בטוח שהייתי עושה אותם, אבל זה לא מפריע לי במיוחד, ובכל מקרה דאגתי ששלושתם יהיו מתחת לקו הטישרט (אחד מציץ טיפה על הזרוע; שניים על הגב ואפילו אני לא רואה אותם).
וכן, קעקועים זאת דוגמה מצוינת להתקשטות תדמיתית.
לא הבנתי איך סמים ואלכוהול קשורים לעניין, אלא אם כן את מתכוונת שצורכים אותם בגלל לחץ חברתי/פוזה.
יעלילה ב-12 מאי 2009 בשעה 13:02 #
התכוונתי שהם לא נחשבים טובים לבריאות במיוחד (אלא אם הכוונה לבריאות הנפשית
) ובכל זאת אנחנו צורכים אותם
וורצל ב-12 מאי 2009 בשעה 17:43 #
אתה מגיע למוקשה? :O
למה לא מספרים לי שום דבר?
לא שזה משנה… בזמן הקרוב אני לא מגיע לשום מוקשה, מקסימום רוקד עם תינוקות
אוף, כמה מחשבה הייתי צריך להשקיע עד שהגעתי לחידוד הצולע הזה
אללה איסתור, עכשיו אני רואה במה מדובר.
מניאקים, כל היחידה הזאת מניאקים.
שפונגל, הלוצינוג’ן, פאקינג איט סטטיק!
לכו, תרקדו, תיהנו לכם, למה לא.
אני אשב לבד בחושך ואחליף חיתולים
ס’אוחתו.
תגידי, נכון אמרת שאת לומדת ווינג-צון?
יכול להיות שזה הקונג-פו א-לה ברוס לי?
כי בדיוק ראיתי סרט על זה שפיתח את השיטה הזאת. מג-ניב.
רק על עצמי ב-13 מאי 2009 בשעה 17:08 #
כן, זה הווינג צון של ברוס לי גם.
האי דיוק היחיד הוא בפועל לומדת- כבר המון זמן לא התאמנתי וגם היום הייתי אמורה לצאת ונראה שזה אוטופי.
איזה סרט? על מי?
איזה יופי לשמוע
עלי והצליחי
קראו לו ייפ מאן – Yap Man (או שמא Yip Man?)
זה אמור להיות שמו של האיש (שהיה בהמשך המורה של ברוס לי).
"מבוסס על סיפור אמיתי" – בעיקר על קורותיו בתקופת הכיבוש הסיני.
הפקה סינית, חדש יחסית. אחלה קונג-פו, עם נגיעות של הומור ואפילו שמץ פיוטיות.
רק על עצמי ב-13 מאי 2009 בשעה 18:03 #
דוקא עכשיו אתה לא נותן לינק?
) יש שם קטע מאד גדול של חובבי הזאנר- ואפילו שיעורים ספציפים על איך לביים סצנות קונגפו.
ברוס לי מקסים, לא ידעתי שהוא עושה ווינג צון עד שהגעתי למועדון בניו יורק ( וראיתי תמונות של פוסטרים שלו בשרותים
מה שחסר לי אישית זה נשים- משום מה הווינג צון עדין לא מכיל רוב של נשים בכיתות. זה חבל.
אז מה אתה אומר? למרות שאני שפוכה, ותפורה ( עשו לי סטיצס אתמול ) ו.. סתם במצב הרגיל של האי אקטיביות, שאני בכל אופן אקח את עצמי ואלך לאימון סוף סוף?
אנחנו אוהבים אותך מתלהם
אתה נושא הצלב שלנו, אימת התאגידים והפשיזם האסטטי !
ובנושא מוקשה.. אולי אני אספר לך איך היה
מיינסטרים, מוזיקה ואבדן צלם אנוש | לא רואה בעיניים ב-04 ינו' 2010 בשעה 13:02 #
[...] (אם אפשר לקרוא לה כך) המיינסטרים הפכה להיות תרבות של פלסטיק, של ריגושים מהירים וברורים-מאליהם. תרבות של נוסחאות. [...]