אחת-עשרה בלילה, אחרי יום ארוך.

("אבא, כבר התחיל לעלות האור!" קובעת זוֹזוֹ המתצפתת מהחלון הדרומי; שאני לא אגיד שהיא מעירה אותי באמצע הלילה).

יום ארוך, חסר מנוח, מגעיל אפילו.

שאת המנוחה היחידה בו מצאתי בחיק המשפחה, למרבה החידוש המרענן (אצלי! אצלי! לא אצל המשפחה).

שעה וחצי באור השחר העולה, רק אני והילדים, משחקים ומפטפטים ומצחקקים, עד שהמרמיטה קמה ושלחה אותי לחילופי משמרות במיטה, עוד שעתיים של שינה מתוקה.

אולי, אולי, אם אעצום עיני
ובטח אז אראה חלום כל כך יפה

שעה וחצי בצהריים, אוכלים בתורות ומעבירים מיד ליד את גורו-ג'י שרוצה לחטוף כל מה שהוא רואה.

שעה וחצי בערב, אמבטיה משותפת של אח ואחות וקצת דגדוגים והשתוללויות עד שזוֹזוֹ נרדמת במשפט הראשון של הסיפור.

חוזר עם ראש הומה וגועש, חולץ נעליים לפני שאני עולה על השטיח החדש והנעים (380 ₪, אין על המרמיטה, קניינית על). עטוף בשני ילדים מקפצים. ולא מרגיש חנוק, מרגיש נינוח. בחיק המשפחה. פלא.

בבוקר, גורו-ג'י על גחונו על השטיח ואני לידו מתמתח בעדינות, עושה חתול, או כלב, או עכבר, או עוּבר. והוא מרים את הראש ומסתכל לי בעיניים. זוקף גבות דקיקות, פוער עיניים, פניו אורות בחיוך זך. ואני, כמו בארץ הקלישאות, רואה לרגע בעיניו את עיניי, רואה בהן פוטנציאל אינסופי, רוך ותום וטוהר וצלילות. וביטחון. ואמון.

ולתוך מה אני מגדל אותו?

רבאק, לאיזה עולם אני מגדל אותו?

לאיזו מדינה אני מגדל אותו?

כן, אני יודע שכבר שאלתי את זה פעם.

התשובה המסתמנת, בואו נאמר, לא מניחה את הדעת.

מראשית החיים ההכרה בקיומו הנפרד של יצור אחר, בראשית הדרך האם, מלווה בכאב מנטלי. בראשית החיים אין התינוק יכול לחיות בלעדי אמו. כשהוא מקבל ממנה את השפע הנדרש לו הוא מתענג; כשאינו מקבל אותו, הוא כאוב ומתוסכל. ראשית החיים אפוא בתלות מוחלטת באם. הכרת הנפרדות של האם, או במילים פשוטות, הידיעה שאמא היא לא חלק ממני, היא ידיעה מעוררת חרדה. אם היא יצור אוטונומי, אזי יש ביכולתה למנוע ממני את מה שאני זקוק לו, או אף להעניק את הטוב שלה לאחרים. לעתים חוויית התלות היא כה מתסכלת עד שהאישיות עושה מאמץ אינטנסיבי למחוק מן המודעות את קיומו הנפרד של האחר כדי להכחיש את התלות בו. הנטייה הזאת מכונה "כל יכולות" (אומניפוטנציה). לפי [מלאני] קליין, בקשר הראשוני עם האם, שהוא מצד אחד מספק ומענג ומצד שאחר מתסכל ומעורר חרדה, מתחילים החיים האמוציונליים. כאן מתחיל הרצף המנטלי שבצדו האחד אהבה, הכרת תודה ונדיבות, ובצדו השני צרות עין וחמדנות. צרות עין וחמדנות מהוות שתי צורות מימוש של שנאה. שנאה היא גלגולו של יצר המוות השוכן בתוכנו, המושלך החוצה כהרס המכוון אל אחרים.

אסתר פלד, להרבות טוב בעולם. מתוך ההמשך של פרק 8 שהתחלתי לצטט בפוסט הקודם.

.

להרבות טוב בעולם, איזה ניסוח קולע לנדר הבודהיסאטווה. כי אי אפשר גם להתענג על שלוות "נירוואנה" וגם להתחבר ליקום המשווע בייסורים. מי שאומר לכם שאפשר, מוכר לכם אשליות. מי שאמר לכם שהוא עשה את זה, רוצה כנראה את הכסף שלכם. אין הארה בלי חמלה.

והיקום – או לפחות הפלנטה הספציפית הזאת – משווע. זועק מרה. יש אולי מקומות שבהם השוועה הזאת פחות חמורה כרגע. אולי. נניח. גם אמסטרדם עלולה לטבוע.

כאן, בכל אופן, בפלסטינה-איי, בתקופה הספציפית הזאת בזמן, אי אפשר להתחמק מהזעקה הזאת, אי אפשר להתעלם.

(אה, עובדה שאפשר. בדיוק משודר עכשיו גמר הישרדות הפיליפינים).

והם זועקים מכל העברים. דוחקים בי לכתוב משהו על סכנות ההפלרה, איך מרעילים לנו ת'מים ועובדים עלינו בעיניים; מצווים עלי להוציא את הראש מהקססה ולהצטרף לעשרות שכבר כתבו פוסט על שוד עמלות הבנקים, איך הבני-זונות משמינים על חשבון המשכורת הדלה שאנחנו מפקידים אצלם (ואני תוהה כמה מבין העשרות שכתבו על זה גם עשו מעשה ועברו לבנק הדואר, למשל, התנתקו מסיר הבשר של ההלוואות והאשראי שאפשר לקבל רק כשלא צריך אותו).

והנה ילדי פליטים שמועמדים לגירוש; והנה חתלתולים שמועמדים להמתה; והנה בהמות פשיסטיות שמועמדות לממשלה; והנה פנאטים יהודים שמתמרדים בגלוי נגד המדינה ומכסים את ערוותם בדמוקרטיה חלולה; והנה המועמדים לגזור עוד קופון על חשבוננו; והנה המועמדים הסופיים בקטגוריית לוזר השנה, לוזר העשור, הלוזר של ההיסטוריה. אפילו יותר משמעון פרס.

אנחנו. אלה שזורקים את החיים שאנחנו מקבלים במתנה כל ערב.

ולך תברור מהשטף הזה את מה שחשוב, מה שבוער, מה שמועיל. כמו הרפואה, גם המהפכה מתמקדת בסימפטומים, מתרוצצת קצרת נשימה מתסמין לתסמין. ושאון המחאה מתערבב לכדי בליל שנמזג ברעש הכללי. ואני הרי שבעתי קמפיינים סימפטומטיים כבר מזמן.

אני עושה לפעמים סימפטומים, כשהם חורים לי אישית; הזעם שלי לא לגיוס.

ובכלל, אני יותר בעניין של שורש הבעיה, אם תסולח לי הנאיביות/יומרה.

(את זה צייצתי לשוקי גלילי, בתגובה לצו 8 שלו בנושא עמלות הבנקים)

שורש הבעיה, שורש הפיתרון. להרבות טוב בעולם, כאמור.

אבל איך, קיבינימט? איך עושים את זה?

[הבלוג הוא] הנישה שלי; זה האקטיביזם שלי. אני משתדל לעשות את "זה" (ללחוץ על הכפתור/ שיידלק עלינו אור/ ואז אולי נפתח את העיניים , אלא מה?) בדרך שתהיה כמה שיותר אפקטיבית, כמה שפחות מתלהמת ומלוכלכת וצעקנית. יש מספיק רעש ולכלוך מסביב.

וזה חוץ מההשתדלות היומיומית והאינסופית לפגוש באהבה ובחמלה את כל סובביי, כמובן. לעשות את העולם סביבי טוב קצת יותר בכל מקום ובכל זמן, בלי "להרים קמפיין" אלא כדרך חיים.
אני יכול להבטיח לפלוני-אלמונית המפרגנ-ת שעל
זה אף אחד לא יבוא לראיין אותי אף פעם.
מצד שני, זה הרבה יותר קשה מלהפיק מלל ארסי עלי מקלדת
.

(את זה כתבתי לפעילים הזועמים נגד ההפלרה, שטענו שכל עוד אני לא "מרים קמפיין" אין לי זכות להעביר ביקורת על הקמפיין שלהם, שכולל הטחת רפש חסרת מעצורים בכל מי שמעז לא לקבל את דעתם כתורה מסיני. זהירות: לינק איטי להחריד. את התגובה הזאת אפשר למצוא ב28.12.2009 בשעה 11:15; עוד לא הבנתי איך מלנקקים שם ישירות.)

איך אפשר להעצים את אפקט האדווה המהולל, להרחיב אותו מעבר לגבולות המשפחה המקסימה שלי, הקהילה הפרברית שלי, הברנז'ה המקצועית המתוחכמת שלי, מעגל החברים הציני שלי, הרשת הסוציו-וירטואלית הבועתית שלי? איך אפשר לעשות את זה בלי להיבלע ברעש הלבן שאופף אותנו?

ומעבר לזה, כל כך הרבה אנשים זועקים חמס, כל כך הרבה קולות מתריעים על עוולות, קוראים לשינוי. כל אחד הוא אור קטן… מה לעזאזל אפשר לעשות כדי לגבש את כל האג'נדות האלה לאור איתן? אור שיעיב על אור הזרקורים המסמא את עיני הלמינגים, יעצור את ההיפנוזה, ישבור את הטראנס?

והרי אי אפשר, אי אשר להעיר אנשים בכוח. הכוח מרדים, לא מעורר.

(ד"א, מרגוליס, אתה יודע כמה משאיות צריך רק בשביל מאגר בית נטופה? זה לא מעשי.)

זו חידה ותשובה לי אין. ואני הופך בה והופך בה, מחפש על סף האובססיביות את הנוסחה שתחבר הכל ותדליק את האור, כמו אלכימאי בעקבות אבן החכמים. זה חייב להיות משהו פשוט, אני אומר לעצמי. זה עומד לי על קצה הלשון.

עצמי עונה לי בהגיענו, אז נתחיל כל יום להתעמל.

אוקיי, התחלתי. מה הלאה?

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.