מדרש הילולת מולד (פתיחה לפתיחת השנה)
Path of The Moon
דרך הפצע
דרך הייסורים של הציניקנים אל האהבה
כי לא תוכל לתת לשמש לעלות
עד שתעבור את הלילה הארוך והאפל של הנשמה
.
.
Crossing of The Abyss
סינכרוניסיטי יכולה להיות דבר מדליק במסיבה
קצת פחות מהנה במכולת, ברחוב, באוטובוס, במשרד
בשוכבך ובקומך
יום אחר יום
מעטים צולחים על הרגליים
אם תפנה לקביים שמציעים רבנים ושרלטנים
לא תגיע לצד השני לעולם
.
.
Sex Magick on the Dance Floor
לילה של סקס טנטרי עתיר שותפוֹת
עד כדי כאב ביצים מלובן, מסמא
בלי מגע
בלי אף מולקולה של מגע
עכשיו לך תוריד את קונדליני לבד
(מציצה היתה יכולה לעזור, אבל)
זה הזמן לקרקֵע בישיבה מזרחית
שלא לדבר על טבילה בGreat Sea of Binah
להדליק מנחה לאלה הברוכה מרי ג'יין
ואל תשכח לנשום
את האלמנט החמישי כבר הכניסו לך עמוק
.
.
How to Succeed in Sucking Eggs
לא ברור מה קורה שם
אבל ברור שזה עובד
כמה אפשר להתווכח עם ראיות אמפיריות?
יאללה, שיבואו
נראה שזה עושה להן טוב
לא רוצה להסתבך
אל תגידי לי את שמך
רק לרקוד
.
.
Dance of Fire
שלושים שעות ערות בלי עזרים
מתודלק בכימיה של האהבה
באנשים יפים ומוסיקה טובה
בליבידו אצור מתפרץ ועצור
אובדן שליטה מבוּקר
Love is The Law
Love under Will
.
.
Hi Priestess
אפקט האדווה
זה כל הסיפור?
.
.
Return to Samsara
כי האש מכלה ואי אפשר לשרות בה לנצח
אולי דדאלוס זכר לנחות כי היתה לו משפחה
.
.
יה איזה מרמיט במיטבו…
זאת לא חוכמה לכתוב טקסטים כאלה כשהמילים מהדהדות לך בראש כל הלילה.
אולי מצאתי את הנישה שלי: ביקורת מסיבות אזוטרית
(רגע, הטקסט עוד בליטוש.)
תשמע, זה דורש התעמקות.
נראה לי שאני מקנאה.
ושוב – אחלה קלפים!
שנה טובה ומבורכת!
נראה שכבר הגעת להארה…
תשמעי, זה באמת היה מדהים. ולגמרי לא צפוי.
). אולי את צריכה לקנא בבנות שרקדו איתי, אבל את זה תצטרכי לשאול אותן.
באתי בגישה של אנתרופולוג זקן. לא חשבתי שאסחף עם הילידים.
ולא שלא היו לי חוויות קסומות ברחבה (אפרופו התעמקות, את http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=346488&blogcode=5574763">הפוסט על מסיבת סילבסטר כבר קראת?), אבל זאת היתה כל כך אינטנסיבית, מיידית, ברורה ובלתי מעורערת… מסתבר שהסגפנים ידעו על מה הם מדברים, ומשתלם לאצור קצת צ’י בביצים, אם תסלחי לי על השפה המפורשת.
לא יודע אם יש לך במה לקנא. אצל בנות זה אחרת (עוד לא הבנתי איך זה עובד בדיוק, אבל אין ספק שזה שונה
טוב, הכברתי מילים. שנת אור גם לך.
כל כך הרבה פעמים הגעתי למסקנה הזאת, ואז עברו שבוע-שבועיים ובלי להרגיש גלשתי חזרה לעצמי הישן והנרגן שלי, ועוד בתוספת הזחיחות המבאישה של אנשים שנדמה להם שהם מוארים…

אם הייתי מואר באמת, הייתי עונה לך במעשייה שנונה על ההבדל בין אורות גבוהים לנורה שמאירה את הלוחית-רישוי
אבל אני מרגיש שאני מתקרב. לאן שזה לא יהיה. לאהבה. לאור. "רבאק," אמרתי לעצמי כשעצמי סרב להאמין שכל הטוב הזה באמת קורה לו, "כל כך הרבה עבודה קשה, למה אתה לא מוכן להאמין שהשגת משהו?"
למה? אולי כי זה מערער את קווי היסוד של מציאות-הקונצנזוס שבה אני מבלה את רוב ימי. היום תפסתי את עצמי שולח מבטי-מסיבה לאמהות הפרבריות המהוגנות שבאו לקנות שוקו לילדים בצרכנייה המושבית. עצרתי את עצמי מהר מאוד. אפילו שגם לאמהות פרבריות מגיע להרגיש נחשקות. אפילו שאין סיבה להניח שהן לא מרגישות משהו, למרות שהן לא על לסד.
(…)
…כי כמו שכתבתי: כשמוציאים את אפקט האדווה הזה, את הסינכרוניסיטי הזאת, מהסביבה המוגנת של מסיבה מוצלחת לעולם החשדני של מציאות-הקונצנזוס, הברכה עלולה להפוך לקללה והעונג לעול. במקרים קיצוניים אתה עלול להאמין שזה לא מקרי שכל מיני שבטים נידחים מבקשים פתאום לעלות לארץ; אולי גם הם הרגישו שהמשיח הגיע
בדיוק היום תומר פרסיקו פרסם מאמר מעניין על סוזן סגל, http://www.notes.co.il/tomer/36257.asp">מוארת בעל כורחה, ועל הסבל שההארה הזאת הנחילה לה (בכלל, בלוג מומלץ מאוד, במקרה שאת עוד לא מכירה). אני אישית עברתי כמה חודשים מאוד מבלבלים בסגנון דומה, ועד היום אני לא יודע אם באמת חציתי את הabyss או שיצאתי בחזרה מהצד שנכנסתי. לילות כמו שישי האחרון מחזקים את המחשבה שהתקדמתי בכיוון הנכון, אבל מנגד עומדים כל כך הרבה ימים של לחצים מטופשים וסבל של attachment…
דווקא מעניין אותי לשמוע את הסיפור על ההבדל בין הארה לנורה של הלוחית רישוי
ולעניין ההארה, נראה לי שכגודל המקום שאתה נותן לחושך כך יהיה הגודל של המקום שתתן לאור. (פוי, נשמע כמו מסר בעוגיית מזל).
ולגבי הקונצנזוס, אתה רוצה להגיד לי שכדי להשתייך אתה תוותר על הארה? ואני לתומי חשבתי שאנחנו מחפשים את ההארה כדי להשתייך…
"נראה לי שכגודל המקום שאתה נותן לחושך כך יהיה הגודל של המקום שתתן לאור"

אני חושב שהבנתי, וזה די דומה לתובנות שהגעתי אליהן בעניין דרך הירח ודרך השמש. קראולי כתב על זה די הרבה אבל הכל נראה כמו רמזים, לא כמו הסבר. זה שאמרות זן נשמעות כמו קלישאות לא עושה אותן פחות נכונות, רק יותר שחוקות
האמיתות הכי גדולות עלולות להישמע כל כך פשטניות, שאנשים דוחים אותן על הסף, ואז צריך לחפש ניסוחים מחוכמים שיעבירו את המסר הפשוט.
אין ממש סיפור מאחורי האורות של המכונית. אבל אם נתאמץ בטח נוכל למצוא משהו
ולגבי הארה ושייכות: זה לא מקרי שמחפשי הארה נוטים להתבודד, או מקסימום להתקבץ עם הדומים להם במנזרים. ההינדואיזם למשל נוקט הפרדה מוחלטת בין חיי איש המשפחה לחיי הסאדו המתבודד. נראה לי שזה בכלל לא עניין של פיתויים, אלא עניין של רעש. קשה מאוד (בלתי אפשרי?) לתחזק את שתי הספֵירות האלה במקביל. תקראי את הפוסט של תומר שלינקקתי לך. זה ממש נושא קרוב.
…וכמו שאת יכולה לקרוא בפוסט הבא, לא לגמרי ויתרתי
נכנסתי ללינק וקראתי ויש לי רק להגיד דבר אחד או שניים.
אני מהז’אנר שדוגל באיזון ודרך אמצע. להתבודד אבל במידה. להתערבב גם כן במידה. לא לעשות מזה ומזה דרמות וטרגדיות ופארסות. להיות אדם פשוט. בלי רעש. בלי לנסות להבליט וגם בלי לנסות להצטנע יותר מדי. כל המאניה דיספרסיה הזו סביב דתות וכתות שמחפשות אקסטזה לא מדברת אלי. לא חושבת שהארה היא משהו יוצא דופן. כל אחד יכול להגיע לשם. לא חושבת שצריך להעריץ או להעריך באופן מיוחד את אלה שעובדים על עצמם ומנסים להשתפר. זה האלף בית של הקיום. הנהירה העיוורת הזו אחר הארה ועוד כל מיני מילים בומבסטיות מעין אלו רק מרחיקה מהאמת. והאמת היא תמיד הרבה יותר פשוטה וגם יותר פשוט להגיע אליה. השאלה היא אם יש לאנשים את האומץ להיות פשוטים. להיות הם וזה מה שיש ואין יותר מזה. לגבי הרבה אנשים זה נחווה כמו בור שחור.
אמרת המון דברים, ואולי קצת ערבבת מין בשאינו מינו, לפחות בהקשר הנוכחי.
אין לנו ויכוח בעניין דתות וכתות, והנוהים אחרי הארה. ה"הארה" שהם מחפשים קצת מזכירה את גן-עדן, וממלאת אותו תפקיד כמו גן-עדן בדתות המונותאיסטיות: אופיום להמונים, דת עממית ש"סוגדת לאצבע ולא לירח שאליו היא מצביעה". אלה תמיד היו קיימים, ותמיד היו ויהיו הרוב בכל דת.
אבל להבדיל מהנהייה אחרי ה-הארה בה’ הידיעה, מצבים של שינוי תודעה (total paradigm shift) אכן קיימים, בין אם כתוצאה של כל מיני טכניקות ידועות ואוניברסליות, ובין אם באופן ספונטני בעקבות נטייה גנטית או מה שזה לא יהיה. התורות האזוטריות (שהן למעשה יותר טכניקות מתורות) פותחו כדי לנסות לתאר את המצבים האלה, לתת מענה ל"התמודדות" איתם ולעזור לאנשים שמגלים בעצמם את הנטייה הזאת להפיק את המיטב מהחוויה.
(…)
(…איך את מוציאה ממני את התגובות הארוכות האלה…)
אם לחזור שוב לדוגמא ההודית – האופנישדות, שהיו טקסטים אזוטריים מהסוג הזה בדיוק, היו טקסטים של סאדואים ולא נועדו בכלל לקריאת האנשים הנורמטיביים שחיו בקאסטות והקריבו קורבנות. לאנשים האלה היו טקסטים משלהם, ולברהמינים היו טקסטים משלהם. הניו-אייג’ בלבל הכל, מוטט את ההיררכיות ופרץ את המחיצות. יש בזה מן הטוב (כי אחרת אנשים רציניים כמוני וכמוך לא היו נחשפים לידע הזה) ויש בזה רע (כי זה מוסיף עוד יותר לבלבול של אנשים מבולבלים).
יש אנשים שצריכים לעבור דרך ארוכה ומסובכת מאוד כדי למצוא את האומץ להיות פשוט. את כנראה הלכת בpath of the sun, כי זה נראה לך מובן מאליו. אצלי, במשך שנים רבות, ככל שניסיתי לפשט את הדברים הם רק הסתבכו. כן, זה פשוט להיות פשוט כשיודעים איך. גם ג’אגלינג באש זה דבר פשוט כשיודעים איך. אולי גם משחק.
גם בשבילי מפחיד להיות פשוט. אנחנו מפחדים מהפשטות כי היא יוצרת בהירות. ואז החלטות שהחלטנו במשך החיים יועמדו באור אחר. ואולי נגלה שצריכים לשנות. ולהיפרד. או להישאר. לבחור. כמה קל לברוח מהבחירות האלה ולהתחיל לרדוף אחרי משהו ערטילאי ובלתי נתפס. הסאדואים אימנו את נפשם וגופם במשך שנים כדי שיוכלו להתמודד עם האמיתות האלה. הם כתבו על החוויות שלהם, אבל אם תשים לב, בכל הטקסטים הקדושים יש דרישה מפורשת לעבור את התהליכים האלה עם מורה. לא לבד. והחשיבות שהם נותנים למציאת מורה מתאים היא עליונה. רק הממבו ג’מבו הניו אייג’י מאמין שאפשר לבד. וזו הטרגדיה.
דנה ב-17 ספט' 2007 בשעה 21:03 #
ככה מהשרוול, שבוע אחרי, אני חושבת שהאלה מראה לנו דרך להיות מוארים, חיים בלי פחדים ועם המון אהבה וחמלה והבנה דרך כל מיני חומרים, אבל זו רק פגישת היכרות, הצצה לכמה שעות: תראי מה את יכולה להיות, חמודה, זה תלוי בך. מדיטציות, עבודה עצמית במיליון שיטות, היא הדרך להגיע לשם במציאות היומיומית, וזה האתגר האמיתי. ואני חושבת שבהרבה דתות, גם פוליאיסטיות כמו הינדו, יש המון תפיסות פטריארכליות, שמפרידות בין "למעלה" ל"למטה", בין "גברים" ל"נשים", בין "הגיון" ל"רגש", ובעיקר בין "טהור" ל"טמא", ובין "רע" ל"טוב". אפשר להגיע לחוויות מיסטיות במדבר, להסתגף ארבעים יום או כמה שלא יהיה, כי בתפיסות האלה כל מה שגופני, מה שקיים בעולם בצורה גשמית, הוא טמא יחסית לעולמות "העליונים". אותם נזירים מגיעים לשיאי סגפנות, שהם בעיני חוסר כבוד לשפע שקיים בעולם, התכחשות לחיים, לגוף. ושוב, גם לאנשים כאלה יש או היה אתגר, מה לעשות אחרי הצום, אחרי ההסתגפות – איך יורדים לעולם, איך מביאים לו את הבשורה, איך חיים אחר כך, ומתמודד
דנה ב-17 ספט' 2007 בשעה 21:09 #
גום – כאב ביצים מלובן, וואלה, אני חושבת שהרגשתי את זה, אפילו שלא עשיתי טנטרה אף פעם (טוב, בגלגול הזה) וגם שיש לי אמנם ביציות, אבל לא ביצים. אולי יש לי, כמו בשיר של יונה וולך?
מה לעשות אחרי? אוכל, וסקס, ופורקן והשלמת המעגל כדי שאפשר יהיה להתחיל אחד חדש. מסכים איתך לגבי הסגפנות, ובכל מקרה גם אם בוחרים בדרך הזאת אי אפשר לדעתי לחיות אותה בתוך החברה המסודרת. בשביל זה יש מנזרים ומערות. מכשפים שחיים בחברה חוגגים חילופי עונות וירחים מלאים – ריטואלים מוסדרים ותחומים בזמן, שבמהלכם עוברים בשער שבין העולמות, נטענים ומכירים ונזכרים וחווים את המציאות העילאית, ובסופם חוזרים בשער למציאות הקונצנזוס עד הפעם הבאה, ובינתיים חיים על קו התפר, רגל פה ורגל שם.
כתבתי פעם מאמר באוניברסיטה על האלים הזכרים שבאו מהשמיים והשליטו את מרותם על אלות האדמה הילידיות. הרעיון בטנטרה הוא בדיוק למחוק את ההבדלות האלה בין גבוה ונמוך, טהור וטמא. "מאחורי כל טאבו מסתתר כוח". טנטרה יודעת שהליבידו הוא הכוח שמניע את העולם ונותנת לו לעשות את העבודה שלו – אבל בשליטה, לרכב על האריה ולא להידרס ברגליו. זה לא באמת אומר להיפטר מהתאווה, רק מהדחף לממש אותה.
דנה ב-18 ספט' 2007 בשעה 19:39 #
בדיוק-בדיוק-בדיוק – ואז, כשאתה לא לחוץ לממש תאוות, אתה מגלה שהכול כאן…