כולם מכירים את בגדי המלך החדשים. כולם מתפעלים מההעזה התמימה של הילד ההוא שאמר את מה שאמר. אף אחד לא חושב על מה שקרה לילד ההוא אחר כך, אחרי שהאמת יצאה לאור והנוכלים ברחו.

המבטים, הרינונים, המבוכה, אובדן השליטה על המשפט התמים שיצא לך מהפה, אובדן האמון, אובדן הכבוד לסמכות באשר היא.

כי אחרי שנרגעה ההמולה, כשחזרה השגרה ותרועות הפסטיבלים נאלמו, אחרי שהשערורייה המלכותית ירדה מסדר היום והשיחות בכיכר השוק עברו לעניינים אחרים, טריים, גילה הילד הזה שברגע שהתחלת לראות מלכים עירומים, אתה לא יכול להפסיק. כי מתחת למחלצות הנוצצות של אדנות ושררה, כל מלך עירום בעצם.

ולא נשאר לו על מי לסמוך. בכל אשר פנה, ראה אנשים שמסכימים ומאמינים למה שאומרים להם בעיקר כי הם רוצים להאמין, כי קל להם יותר לסמוך על מישהו מאשר להחליט בעצמם.

לעתים ניסה לחזור על השטיק שהביא לו תהילה רגעית, להתריע בפני מלכים עירומים. זה לא התקבל בברכה. אנשים הפסיקו להקשיב, התחילו לרטון ברגע שפתח את הפה, השתיקו אותו. הוא התחיל להרגיש שאנשים נתקפים עצבנות כשהוא בסביבה. מה שהיה חינני אצל ילד נהיה יותר ויותר מעיק ככל שהתבגר. אנשים התחילו להתרחק ממנו, כמו דבק בו אות קין.

הוא עבר לעיר אחרת, והחליט לנסות הפעם לשתוק, לא להסגיר את הידיעה שאנשים לא רצו לדעת. אבל השתיקה עלתה לו בבריאות. המרירות פעפעה ואיכלה אותו מבפנים. הוא חרק שיניים עד שהן נשחקו. נהיה לו לא נעים להיות בחברת אנשים. הם הרגישו בזה. הוא שוב נשאר לבד.

הוא גילה כל מיני שיקויים שעזרו לו להקהות את הידיעה. זה סיפק הקלה לזמן-מה. אבל אז היה מתפכח מתמימותו המאולצת ומגלה שעוד נוכל הפשיט אותו מנכסיו. מרוב כעס על עצמו, הפסיק.

מפה לשם, בנדודיו, התגלגל למנזר בראש הר נידח. היו שם עוד אנשים כמוהו, פחות או יותר. הם שתקו רוב הזמן, והעדיפו להסתכל על דברים שלא יכלו להערים עליהם, כמו לבלוב העצים או צמיחת העשב. היו שקראו להם מוארים; היו שקראו להם משוגעים. הוא לא הצליח להחליט מה מהשניים נכון, או מה בעצם ההבדל.

הוא נשאר שנים ארוכות במנזר, אך אי שם במעמקי נפשו ניקרה כמיהה לחיים שאבדו לו, אולי לתמימות שאבדה לו. כמה פעמים ניסה לצאת משם, הלך לכפר זה או אחר וניסה לבנות לו חיים. אך אז, או אז, התחוור לו המחיר הכבד ביותר שגבתה ממנו ידיעת עירומם של מלכים: ההבנה שגם הוא, למעשה, עירום. בכל פעם שפתח את פיו לומר דבר מה נחרץ, הדהדו מילותיו באוזניו, חלולות. וההכרה באפסותו שיתקה אותו, מנעה ממנו להתהדר בסגולותיו או ביכולותיו, להבטיח משהו, להשרות אמון. ובאין לו מילים שילכו לפניו, נותר לו רק גופו, ואותו השכיר לכל המרבה במחיר, לכל עבודת כפיים, עבד בפרך כבהמת משא, בעוד מלכים עירומים עומדים מעליו ומצליפים בו במילים בוטחות. מאין לכם הביטחון הזה? היה תוהה. אתם לא רואים את ערוותכם הגלויה לכל, עירום ועריה? הוא לא החזיק מעמד.

מדי פעם היה רואה משפחות, עם ילדים קטנים ותמימים כמו שהיה הוא פעם, לפני שהתהפך עליו גורלו במחי משפט פזיז אחד. ליבו יצא אליהם, אל הנחמה והתקווה שהציעו. אך אז היו עיניו נופלות על אבי המשפחה, שנהג בילדיו בסמכות ובביטחון. והוא ידע שלעולם לא יוכל לנהוג כך, שהרי הוא עירום, ויודע שהוא עירום.

אז הוא השפיל את עיניו וחזר למנזר, אלא מה. גם שם כולם היו עירומים מתחת לגלימות, אבל הם לפחות ידעו את זה. ולקיום שם לא היתה תכלית מחוץ לעצם הקיום, אבל כך הוא הרי הדבר בכל מקום, ושם לפחות ידעו את זה.

אך כשפרחי הנזירים הצעירים התחילו להתייחס אליו כאילו הוא יודע משהו שהם לא, אך ורק מתוקף גילו והוותק שלו, הבין הילד שהזדקן בינתיים שכל עוד יהיו סביבו אנשים, ימשיכו לרדוף אחריו המלכים העירומים.

והוא יצא שוב לדרכו, והרחיק עד שהגיע לגבעה נידחת שבראשה עץ תאנה גדול וגדוש פרי.

והוא טיפס על הגבעה, פשט את בגדיו המרופטים והתיישב מתחת לעץ, עירום.

ביום הראשון ישב שם לבדו. גם ביום השני, והשלישי. למעשה, איש לא בא לשבת לרגליו לעולם, כי הוא לא נראה כמו מישהו ששווה לשבת לרגליו, וחוץ מזה לא עברו שם אנשים בכלל.

וכך הוא ישב שם, לבדו, מתחת לעץ, יום אחר יום אחר יום. ובסוף הוא מת, כי זה מה שקורה בסוף לכולם, במיוחד למי שמנסה לחיות רק על תאנים.

זה לא הפוסט שמתבשל בי מאתמול. זה התחיל בעצם כציוץ שהלך והתנפח, קיבל חיים משלו ודרש לצאת לאור. יותר מכל, אני מזהה פה רצון לשבור (שוב) את הכלים, לרדת מארגז-הסבון המטפורי, לבער את סימני הקריאה, להדגיש את סימני השאלה, להוריד ווליום, ללוות תנועת התכנסות פנימה. חפירותינו יתחדשו כסדרן בקרוב, או שלא.