הרעיון להמשיך את הסדרה בפרק הזה נולד ברגע שראיתי את הפוסט של לי על השיר שלהלן (בקליפ, לא בכותרת).

.

היום מושג "היום המושלם" שלי הרבה יותר… אהמ, מתוק וחינוכי, אבל הפוסט הזה החזיר אותי באחת לבוקר מאי שטוף שמש בסוף סופשבוע ארוך, על מדשאה ציבורית בלונדון, כשזייפתי את השיר הזה באוזני מישהי שסתמה לי את בשורה האחרונה של הפזמון.

.

אם זה לא מספיק, התברר שהאפיזודה הזאת היא המשך כרונולוגי ישיר כמעט של אביב 96' המהולל, שכבר הופיע בסדרה הזאת פעם או פעמיים.

.

The best days of my life?

אתמהה.

(השנים המעצבות של ילדותי השנייה?)

.

הזיכרון הזה הדהד בי שוב למקרא פוסט של אבי לבקוביץ', סוכן תרבות, על ימי הרייב וה-Second Summer of Love באנגליה. אמנם הגעתי ללונדון קצת אחרי התקופה שהוא מתאר כ"תור הזהב" של הרייב, אבל ויברציות העונג ששטפו את לונדון בימי האקסטזי העליזים הורגשו עדיין בעוצמה.

.

טוב, חלאס עם התירוצים וההנמקות. פשוט התחשק לי, אחרי שהמרתי פסטיבל טראנס ביום מושלם מהסוג המשפחתי, להתרפק לחזור לימים שבהם יכולתי לדחוס 6-7 מסיבות בסוף-שבוע אחד, ובכל זאת לרצות תמיד דווקא את מה שלא היה לי.

.

למה למי קראתם חינוכי ומתוק?
.

[מוסף מיוחד ליום כיפור - 3000 3,500 מילה! ראו הוזהרתם. בזמנכם החופשי. אל תתביישו לרפרף.]

.

.


4.5.96

אחה"צ

דירה

.

-"I'll sleep when I'm dead," he quoted (quoted Bon-Jovi, how low can you go?)

…"or next week, whatever comes first," he added.

She smiled.

He thought she might come with him tomorrow night after all.

.

חודשיים וחצי בלי אסיד. רואה Attitude בעיניים פתוחות.

מפחיד. מרגיש שאני יודע מה האנשים מסביבי רוצים עוד לפני שהם יודעים את זה.

לא מצליח להתנתק, לא מצליח לכבות את זה. גם כשאני רוצה. ואתמול בלילה רציתי.

ערב Dub עם Aba-Shanti-I ב-SOAS . עם המון חברה. כל הדירה וחבר'ה מהבאר בקולג'.

וברונווג [ברונווין], שם מוזר ובחורה יפהפיה וסקסית להפליא וחכמה וחמודה וחייכנית ונפלאה שרוקדת סקסי להפליא.

ואם חשבתי שרק בימבו'ס על אקסטזי יודעות ורוצות לרקוד מתגרה, ולהתקרב, וכל זה… הסתבר שטעיתי.

.

מנסה עדיין להבין למה הן באות אלי. אולי זה איך שאני רוקד ואולי זה איך שאני מתלבש ואולי זה איך שאני מריח ואולי אני מקרין משהו. עכשיו, אחרי שגילחתי את הראש, אני מוכן אפילו להאמין שאני נראה טוב. לא יודע.

אבל הן באות, בחיי אדוני שהן באות.

אגו טריפ? אבל אני הרי יודע שאגו-טריפ ופרנויה הם שני צדדים של אותו מטבע.

וכשהן באות, באים גם הגברים. מנסים לדחוף אותי הצידה, אחורה, החוצה.

ואני לא יכול להתעלם. לא מהן ולא מהם. אפילו כשאני עוצם את העיניים אני מרגיש אותן, ואותם.

וזה לא כיף יותר, אין בזה שום אתגר.

הם מתחילים לשעמם אותי ואני מתחיל לשנוא אותם וזה מפחיד אותי.

אפילו כשהם מחייכים, אני יודע אם זה חיוך של "תזוז מהחברה שלי" או "אפשר לקבל שכטה?" או "איזה קוסית רוקדת לידך, תזוז קצת" ורק לעתים נדירות זה חיוך של "how you doing mate? "

פרנויה?

.

ומה בעצם ההבדל בין mystics לפסיכופטים?

יותר מדי אנשים מסביב חייב להיות לבד קצת.

לא יודע מה איבדתי בלונדון. יודע מה למדתי. למדתי (למרות שזה לא נראה ככה אתמול בלילה) לחיות בין אנשים. נכון שאם היתה לי הברירה הייתי נמנע מכל ההמון הזה לגמרי, כמו שעשיתי, בעצם, מאז ומעולם.

אבל פתאום לא היתה לי הברירה.

אז למדתי. לקרוא אותם ולהבין אותם ולפעמים, ואני לא גאה בזה, לשלוט בהם.

.

Siddhi , הכוחות העל טבעיים שסאדו'ס צוברים על המסלול למוקשה, samadhi .

בפילוסופיית יוגה "אורתודוקסית" מסתייגים מהשימוש בהם.

בטנטריזם הם מטרה לגיטימית כשלעצמה.

חשבתי שאני סאדו, אחר כך חשבתי שאני טנטריסט.

אני כבר לא יודע.

קשה להיות נזיר בעיר.

.

.

לא יכול להיות עם בחורה שאוכל לקרוא בכזאת קלות.

רוצה מישהי שאיתה באמת לא אצטרך לדבר. מישהי בשליטה. מישהי חכמה. מישהי שתגיד הכל בעיניים. שתבין. שתראה מסביבה מה שאני רואה. אֶלפית. גלדריאל.

סמי כתב לי מ… פושקר? ורנסי? שגנדלף אף פעם לא היה לבד, שהוא תמיד היה עם אלרונד, וגלדריאל. מי שראה את גנדלף לבד, הוא כתב לי, היה מי שראה אותו [רק] כ-Fire-Juggler . צודק.

סמי צריך להיות עכשיו בגרמניה. סמי מצא, אני חושב, את הדרך, את האושר, את הנסיכה.

אני לא בטוח שאני רוצה למצוא.

שקרן.

.


.

5.5.96

ערב

מיטה

.

ואללה. מצאתי.

אולי זה בית ואולי זה פונדק. אבל מקלט מהסערה זה היה, ולו רק ללילה אחד.

אין לי מושג איך להתחיל לספר. את הסיפור של סוף השבוע הכי טוב שהיה לי מעולם. בכלל. אי פעם.

עם כל ה-sex, ה-drugs וה-dance music.

עם האהבה והחברים, המון החברים.

עם ג'יגול אש בפינסבורי פארק, מכל המקומות, בעיצומה של free party.

עם ג'וליה. או אלוהים. עם ג'וליה. ג'וליה.

.

Julia, seashell eyes…

ואפילו לא שרתי לה את זה פעם אחת כל הוויקאנד.

אולי מקוריות זאת המצאה מערבית, אבל גם לקלישאיות יש גבול.

ג'וליה.

אני יכול לאהוב אותה, עד מוות בהנף עפעף, אם רק אתן לעצמי רשות. מן הסתם אני כבר מאוהב בה מעל הראש. ברגע שהסמים (=אקסטזי בשבת בפנדרגון. "גלולת פטריות מקסיקניות" ביום ראשון. טונות של חשיש. לא נגעתי בקוקאין למרות שבית שלם הסניף מסביבי [שבת בערב, סיפור אחר, אוי]) ירדו ואני אתחיל להבין מה עבר עלי, אני מן הסתם ארוץ לטלפון.

ואגיד לה שאני אוהב אותה.

ומה שיהיה, יהיה.

.

ג'וליה. אותה ג'וליה שאיתה ניסיתי להתחיל (או אולי להיפך) הצ'יל-אאוט של אחרי האקדמי [סמסרה בבריקסטון אקדמי]. משהו ביחסים שלה ושל פול אז קצת צרם.

אתמול (אתמול? אתמול?? חיים שלמים עברתי מאז) פול כבר היה אקס-חבר, והיא היתה שם בפינסבורי פארק, עם אלן ושרה. שרה היתה זאת שאספה אותי לחיקה אחרי הפעם הראשונה שג'יגלתי אש, איפה שבפעמים אחרות מצאתי את עצמי לבד.

גדל, הפייר-באבא, בן המחצית.

בדרך מהפארק לבית של אלן ושרה, לחטוף משהו לאכול לפני סמסרה. ג'וליה הייתה שם, מתאימה את הצעדים שלה לשלי, מחייכת.

ואז היא אמרה ex-boyfriend ומשהו נתפס.

.


בריקסטון, פרידג'. מכניס את ג'וליה בחינם. מאפסן את החולצה שלה בבסטה של אנדי, מכיר לה אנשים, הולך לרקוד.

זמן לא מוגדר אחר-כך. החצי השני של הפטריות המקסיקניות רוקד לי מקצבים לטיניים בראש. ג'וליה, Loved-up על אקסטזי, בשמלה צבעונית עם פרחים, עם קשת בצבעי הקשת בשיער עם הקצוות האדומות. רייב-בייב קטנה ויפהפיה, נסיכה חכמה עם עיניים (חומות) שרואות, ילדה גדולה, מאוזנת ושקטה – ג'וליה מופיעה פתאום.

התחבקנו. ופתאום היא הפכה את הנשיקה הידידותית שלי למפגש לשונות שתפס אותי לגמרי בהפתעה. נשארה לי מספיק נשימה לקחת אותה לג'וינט (אצל אנדי בבסטה, כמובן – כמה חברים, כמה) וזהו, מאז היא לקחה פיקוד לחלוטין, מכתיבה את הקצב. שקטי אקטיבית לשיווה פסיבית. כמו שזה צריך להיות. בלי משחקים.

.

"I'd like to take you home, if it's possible…"

היא אמרה, והסתכלה לי בעיניים.

ותפסה לי את היד, ולקחה אותי הביתה.

דאגה ופינקה, ואפילו העריצה.

אבל לא בסגידה, לא בביטול-עצמי, אלא מעמדה של הדדיות.

ולא, כמעט ולא היינו צריכים לדבר. אני אמנם קישקשתי קצת בלבולי-סמים אבל עם מידת האירוניה העצמית המתבקשת.

הסתכלנו מסביב, ובכל דבר היה יופי. בבניינים העתיקים של לונדון ובעצים ובאנשים ובעצמנו.

.

הביתה, שלה, דרך הפארק היפהפה שמקיף את Alexandra Palace. שמש בוקר באה צהריימה, בשמיים שקופים של יום יפהפה. ואנחנו עוצרים לג'וינט על הגבעה, פורשים מעיל על הדשא ומתפלשים אחת בשני.

סוף סוף הביתה, וג'וליה שולחת אותי להתגלח ולהתקלח לפני שהיא לוקחת אותי.

סקס על סמים. סוף סוף.

לא גמרתי. חשבתי שזה הקונדום, ג'וליה אמרה שזה הסמים.

היה טוב טוב טוב. אוהב הדדי שקט מענג ומתענג.

ושינה. ג'וליה ישנה שעה והלכה לארוחת צהריים עם אמא שלה.

כמה אנרגיה יש לה, למלאך הפסיכודלי הזה.

.

חזרה מאמא שלה. העירה אותי וגררה אותי, שהייתי מוכן לישון יומיים באותו רגע, למסיבה האחרונה (והשישית…) בסוף שבוע הארוך הזה – פסטיבל אי שם בדרום.

כמה כיף היה לראות את העולם דרך עיניים שונות, אוהבות.

לתקשר הדדית, ולא רק לקרוא.

היא לא טפשה, לגמרי לא.

והיא יפהפיה

ורוקדת

וחמודה.

ואני אוהב אותה. באמת. החלטתי.

.

.

למחרת

אחה"צ

.

ובכלל שכחתי לכתוב שהיה ירח מלא.

קסם של סופשבוע, ואני מאוהב.

הבנתי סוף סוף מה הפריע לי להגיד את זה – המחשבה על המקריות, ושזאת היתה יכולה להיות כל אחת.

אבל זאת לא היתה כל אחת. זאת לא היתה אף אחת, במשך הרבה זמן.

ואני חיכיתי, ואמרתי שכשהאחת תגיע, אני כבר אדע.

והיא באה, והיא מה ומי שרציתי, שחלמתי, שחיכיתי.

ואני לא חושב שאני מלביש פה חלום על מישהי שלא יכולה לעמוד בו. ג'וליה היא לא לוסיה. היא ילדה גדולה, ואני חושב (מקווה) שהיא רואה בי חבר, ולא גורו, ואוהבת אותי, לא סתם מעריצה.

ואני אוהב אותה.

.


אני כל כך מאושר שאנשים מתחילים לשמור ממני מרחק כי זה מדכא אותם.

והכל הולך, החיים יפים. השמש זורחת.

מתעורר בבוקר, כנגד כל הסיכויים והסמים, ערני ומאושר וטוב טוב טוב לי על הלב.

לפני ארוחת בוקר מנגן את טרק הזריחה ממנאלי, שסוף סוף גיליתי שקוראים לו "The age of love"

And the age of love it is indeed!

.

הולך לקולג' עם פרנק לבחינת-אימון ב-

oral hindi.

וזה לא בדיוק שהעברתי את הוויקאנד בלהתכונן…

והוצאתי 25 מתוך 30.

מייק הגיע בדיוק בזמן כדי למכור לי קצת צ'ראס.

בום שנקר.

מחכה ליד הטלפון במקרה שהנסיכה שלי (?) תגיע הביתה ואפילו תחליט להתקשר.

כדי שאני אוכל להגיד לה שאני אוהב אותה.

.


.

אותו ערב

.

אדיוט.

והרי כבר כשכתבתי את הפסקאות הקודמות היתה לי הרגשה שאני אראה את המילה הזאת מחייכת אלי בקרוב.

אדיוט.

הילד הקטן שמתחבא מאחורי המכשף החייכן רץ בחזרה לבונקר. נועל שוב את כל השערים. מחשמל את הגדרות ומטעין את המוקשים.

אדיוט.

דון קישוט, אחרון הרומנטיקנים, עוזב עוד טוירה ריקה, הורג שתי תחנות-רוח רק מהעצבים וממשיך לחפש את הנסיכה שלו.

אדיוט.

גנדלף יוצא מהפונדק שלרגע קרא לו בית, מושך את הגלימה על כתפיו, לוקח את המטה ויוצא לעוד דרך בודדה.

אדיוט.

והיו לי את כל הסימנים, את כל האזהרות. עבדתי נגד האינסטינקטים, ונכוויתי. שוב.

אדיוט.

שוב כפיתי את החלומות שלי על המציאות. שוב נהניתי מהרגע לא בשביל מה שטוב בו אלא בשביל מה שהוא מסמל בשבילי, מה שהוא יכול, אולי, להתפתח אליו.

שוב חייתי את העבר והעתיד, ולא את ההווה.

למה אני כותב את זה לעצמי, כשאני יכול לכתוב את זה לה?

אדיוט.

.


.

יום חמישי

9(?)/2/96

ערב

דירה

.

עכשיו, אחרי שיחת הטלפון האדיוטית ההיא; אחרי המכתב ה(לפחות לדעתי) נפלא ששלחתי לה; אחרי שהכדור חזר לצד שלה, מקומו הטבעי מבחינתי; אחרי שהסמים ירדו וסערת ברגשות נרגעה קצת ושבוע נפלא של אושר (ולא הרבה מעבר לזה, למען האמת) עבר ועוד סוף שבוע מתקרב; עכשיו אפשר אולי להסתכל על הטירוף של סוף שבוע שעבר במבט (קצת) יותר מפוכח.

.


ולחשוב שאולי מה שקרה לא היה זה – מפגש הנשמות התאומות שהחלטתי משום מה שעוד מחכה לי, אלא פשוט עוד שלב במשחק הפסיביות, בקווסט שלי אל ה-siddhi.

וכמובן שעם קו מחשבה כזה "רומן" או "מערכת יחסים" או איך שלא קוראים לזה עם ג'וליה יהיה רק הסחה, דרך ללא מוצא, התברברות.

איזה קו מחשבה קל נפשית.

cop-out?

אולי, אולי לא.

תלוי, אני מניח, במה שיקרה הלאה. ג'וליה אמורה לקבל את המכתב שלי מחר ואני מקווה שיעמדו לי הכבוד העצמי (מה זה?) והשלווה לא להתקשר אליה, אלא לחכות.

להיות פסיבי.

.

אתה באמת תוכל לתת לכל זה ללכת? שאלתי את עצמי ביום שני, בתוך כל האהבה והיופי. כן, עניתי. האם אלה היו הסמים שדיברו? הנזירוּת? סתם הטעיה עצמית?

כן, אני אתן לה ללכת. וברגעים שבהם האגו ירים את ראשו המכוער וישאל "איך יכולת לעשות לי את זה, ואני כבר תכננתי להביא אותה לארץ ולהראות אותה לחבר'ה" (והוא באמת כבר פינטז על זה, המניאק) אני אוכל להזכיר לו כמה הוא קינא במג'גלים האחרים בגואה שהסתובבו עם מעריצות יפהפיות ולהגיד לו – הנה, גם לזה הגעת.

.

ואני אוכל גם להזכיר לו ששרה קראה לו, לנו (אני לא סכיזופרן. אנחנו שני אנשים, לפעמים אנחנו שלושה) "מכשף" (באנגלית זה נשמע יותר טוב – WIZARD) בפינסבורי פרק וכמה יפה נראיתי שם וכמה אהבה היתה בעיניים מסביב.

ועוד דבר אחד אני אגיד לו, לעצמי-

גדלת, בן המחצית.

.


.

12.5.96

בוקר (!)

דירה

.

Oh it's such a perfect day

I'm glad I spend it with you

It's such a perfect day

You just keep me hanging on…

.

לו ריד שר לי את מה ששרתי לג'וליה ביום שני, על הדשא באָלי פָּלי. היא סתמה לי את הפה בשורה האחרונה, היא לא צריכה להחזיק אנשים כרגע.

היא גם לא מתקשרת. גם אני לא. ביום שישי סמסרה. נראה אז.

.

בינתיים, בכל אופן, סופשבוע ראשון מאז

The best weekend in the world… ever

והאנטי-קליימקס הוא כנראה בלתי נמנע.

אנטי-קליימקס אתמול, בfarside. הולך עם בּימיש ונכנס חינם למסיבה די ריקה בvenue די מחורבן. כפרות. פוגש את טים שנותן לי טיפ על מסיבת TIP (ככה קוראים ללייבל) אתמול בערב. איזה חרא של טיפ.

.

בדרך לשם, בתחנת רכבת, as it (doesn’t) happen, פוגש את לי וטייני. לי טוען שהוא שמע ש-I took advantage על ג'וליה. אני אומר לו שהיא לקחה advantage עלי. והוא אומר "ג'וליה, היא כל כך תמימה, אפילו על אופניים היא לא רוכבת" וטייני, שלא מדבר הרבה אבל לרוב מוציא פנינים, מוסיף "…let alone juggle". תפס אותי. המניאק.

.

הם, בכל אופן, נוסעים לבריקסטון, ל-Nuclear Free Zone, יופי של מסיבה שהייתי בה לפני איזה חודשיים. חבל שלא הצטרפתי אליהם.

קינג קרוס בלילה אף פעם לא סימפטי. מגיע למסיבה. עולה 12 פאונד להיכנס. הייתי צריך להסתובב וללכת באותו רגע. כמו שריצ'רד אמר פעם, כמה שיותר כסף ככה פחות אנרגיה חיובית.

מקום יפהפה. המוסיקה מתחילה שמחה, ונשארת שמחה, ועוד שמחה, ובאיזשהו שלב החיוך נהיה עווית. שום דבר לא נבנה, שום דבר לא מתקדם, שום דבר לא משתנה. גואה טרנס, במובן הכי מחורבן של המילה.

.

בכלל כל הלילה הזה הזכיר לי את גואה, את כל הגועל נפש של גואה – תאוות הבצע (כששאלתי על ברז אמרו לי שאין, למרות שיש, לדוגמה), הפוזה, ה-attitude, עדרי הגברים המיוחמים וחסרי החולצות שמתנגשים בך באלימות על הרחבה (האנגלים מעולם לא השכירו לי כל כך את הישראלים). איזה vibe, איזה אנרגיה ואיזה בטיח.

.

קטס, החברה של נדיה מהקורס שלדעתי קצת took the shine אלי, מה שנקרא, היתה שם עם חברה שלה ניקול (כנ"ל). ויולטה היתה שם וניסתה לשדך לי את החברה הבלונדינית שלה שרוקדת כמו אֶלה (איבונה או מריה, קיבינימט?). כולן הלכו מוקדם ואמרו שהמסיבה יופי, maybe it's just me…

.

ואני ידעתי – זה לא רק את, זה לא רק אני. את מרגישה שמשהו מחורבן ולא יודעת מה. אני יודע ולא יכול להגיד לך.

כשהיה מספיק אור בחוץ ברחתי על נפשי.

צ'יפס במסעדה עם לקוחות איומים. גועל נפש ואלימות חבויה (לא עמוק) בכל פינה. רכבת לmanor-house

רק לברוח מכל החרא הזה.

כשהגענו לתחנה, באופן לא מפתיע משום מה, הבלונדינית שחייכה אלי קמה לצאת. עם שלושה תיקים כבדים נורא. כמובן שעזרתי לה. היא הגיעה מהיתרו.

היא הגיעה מהודו.

בחיי.

.

נא להכיר – פַאירִי (או פוֹירי, או משהו כזה), יפהפיה (כמובן, מה קורה מסביבי לאחרונה) עם עיניים אפורות והמון קלאס שנשלחה ע"י קרמה כדי לפצות אותי על הלילה הזה, להזכיר לי שיש משהו מעבר למאיה. קרן שמש באמצע האפור שהצטרפה אלי לג'וינט בפארק ולקחה את המספר טלפון שלי וחזרה מהודו. הודו. הודו.

.

וזהו. ההרפתקאה המופלאה של ביל וטד מחכה בוידאו.

Switching off time

.


.

14.5.96

Crack'o'dawn

דירה

.

אנחנו משתמשים במלים כדי להסוות את הכוונה שלנו. כדי לרמז אותה, לייפות אותה, אבל אף פעם לא לחשוף אותה. אנחנו משתמשים במלים כדי לקנות ולמכור.

יותר מזה, אנחנו משתמשים במלים כדי לסדר, ובהכרח ליצור, את המציאות שלנו. מלים הם הכלי הכי חשוב ביצירת האשליה שאנחנו קוראים לה חיים.

בראשית היתה המילה, והמילה היתה מאיה.

.


.

למחרת

אחה"צ

.

ואני, עוד לא ראיתי מעבר למאיה.

הבלחים פה ושם. טריפ ראשון באנג'ונה; אש על גג המקדש בהמפי. אבל עוד לא ראיתי מעבר למאיה.

למדתי להבין את מאיה יותר, וזה השלב הראשון. למדתי לראות את קרמה בפעולה. למדתי להבין את המכניזמים שמניעים את מאיה. אבל עוד לא ראיתי מעבר.

.

הגאווה, כמו שקראתי איפשהו, היא המחסום האחרון בדרך לנירוונה. אני חושב שאולי אתמול (במועדון שנקרא Blue Note, בלילה של מוסיקה הודית יפהפיה) הבנתי משהו מהגאווה הזאת – הבוז שאתה מפתח כלפי אנשים אחרים, המיאוס מאנשים צפויים.

.

והרי כבר אמרתי לעצמי שאני יודע מה הם רוצים לפני שהם יודעים. אני לא יכול לכעוס עליהם מתי שהם מגלים מה הם רוצים ואחר כך, כשהם מנסים להגיד לי מה הם רוצים. הם לא מתנהגים בגסות, אני פשוט רגיש-over.

והרי זה עדיין קורה גם לי. אני עוד רחוק מלהביא את כל התת-מודע שלי למודעות.

.

הגיע הזמן להיות לבד קצת. עוד חודש וחצי לחוף תל אביב, המקום הכי שקט שאני יכול לקוות לו כרגע (אוי ואבוי). יהיה חם מדי לטייל כשאני אגיע לארץ.

.

המון אנשים והמון בחורות. בחורות יפהפיות וחכמות. ג'וליה וקטס וסורייט [ג'ולייט] (ביום ראשון בסליסבורי). אין ספק, כשאתה דוחה את הנתון לטובת האפשרי, אתה מקבל בסוף את מה שאתה רוצה, אם יש לך סבלנות.

צריך סבלנות כרגע. צריך כח להמשיך בדרך, עם כל כך הרבה הסחות יפהפיות מסביב. כי הדרך עוד ארוכה.

.

.

.

15.5.96

לילה

דירה

.

שאלתי אותה למה היא מפחדת ממני פתאום.

אז היא ענתה.

.

זה לקח שלוש שעות של שיחה "ידידותית" על האוניברסיטה ושאר דברים ברומו של עולם. זה לקח המון סבלנות ושתי פעמים שבהן חשבתי שהיא רוצה אותי, רק לא יודעת איך להגיד.

אדיוט.

אבל בטריפ הזה כבר היינו.

.

בסוף, אחרי קצת וידאו ומוסיקה וגראס וכמה צחוקים אמיתיים והרבה מאולצים. אחרי שמצאנו חתול בחלון ונתנו לו ללכת, עם המתח המיני רוקד מסביבנו בטירוף. בסוף היא אמרה את זה.

.

היא שכבה איתי כדי להוכיח לעצמה שהיא חופשייה, שהיא באמת גמרה עם פול. אני לא מריר ואני לא ילדותי. היא אמרה את זה.

"You looked like somebody safe to do it with."

.

זה פשוט היה עוד שלב במשחק הפסיביות. כמו שאני נראה מישהו בטוח לילדות לרקוד מסביבו.

האמת? המחשבה חלפה במוחי שנייה לפני שהרשיתי לעצמי להתאהב בה.

.

ומצד שני. מצד שני היא לא חיבקה אותי, אפילו לא חיבוק ידידותי של הגעה ופרידה. האם היא פחדה ממני? ואולי מעצמה? כי כשהיא היתה בדרך החוצה היא פתאום מצאה את עצמה יושבת על המיטה שלי.

נתתי לה ללכת.

גם לי יש דרך ארוכה ללכת.

לבד.

.


.

16.5.96

אחה"צ

לונדון

.

בחוץ יורד גשם.

אם הפול-מון היה ברביעי במאי… זה אומר שאלו הלילות חסרי הירח.

Need I say more?

.

כגובה ה-High, כך עומק ה-Low.

.

ה-Sages (איפה העברית שלי?) שהגו את יוגה ידעו את זה. ב-manual of human behaviour של יוגה, כמו שאמרתי אתמול לג'וליה שרצתה manual כזהכדי לנהל את חיי הרווקות החדשים שלה, יש רק שורה אחת, והיא אומרת-

אל תעשה כלום.

.

אל תעשה כלום, כי high ו-low, אושר ועצב, תענוג וכאב, הם שני צדדים של אותה מטבע. ובכל פעם שאתה עושה משהו, אתה משליך את המטבע שוב, וצובר עוד אושר ועוד כאב, קרמה טובה וקרמה רעה, שתיהן קרמה.

.

והדרך היחידה להימנע מכאב היא להימנע מאושר. הדרך היחידה להימנע מלצבור קרמה היא לא להכנס למשחק מלכתחילה, לתת למטבע לעמוד על הצד הצר, בלי לגעת בו. לא לעשות כלום.

זה מה שיוגה אומרת, ופתאום אני כל כך מבין את זה.

והאמת – זה מפחיד אותי לאללה

Scares me shitless

.

כל סיפור ג'וליה, למרומי ה-high ולמעמקי ה-Low, היה כל כך קצר, מרוכז, אינטנסיבי. כמו סרט של 90 דקות שתומצת לשלוש. וככה זה הרגיש, לפעמים, בצד השקט, הפסיבי, ב-witness שגידלתי בתוכי – כמו סרט. כמו משהו שלא באמת קורה לי, כמו תסריט שחלק ממני משחק. והעד הזה, שהצליח להישאר מנותק במרומי יום שני השמשי הנפלא ההוא, שהעלה ביום שלישי את תיאוריית המשחק שהתקדם לשלב חדש, שראה את זה נופל בלי להסתער בנסיון הצלה נואש (well, כמעט בלי). העד הזה רק יוצא מחוזק מכל החוויה הזאת, כמו מכל חוויה, והעד הזה אומר לי (Duality בדרך לUnity, זאת עדיין לא סכיזופרניה) – קרא יוגה, ואל תעשה כלום.

יופי של מנטרה. אל תעשה כלום.

Do nothing

זה אפילו עונה על כלל ה5=3+2 של וילסון.

בום שנקר.

אום נמה שיוויה

.

האם איבדתי את זה סופית… Once and for all?

האם זה מה שאני מאבד, כל פעם שאני יודע שאיבדתי את זה – העניין ביחסים בין-אנושיים?

האם זה מה שהם איבדו, סופית, כל הממלמלים וההוזים?

ומה באמת ההבדל בין סאדו למשוגע?

"אבל אנחנו, הנוצרים, לקחנו את המשוגעים שלנו, ושמנו אותם בבתי-משוגעים שלהם אנחנו קוראים מנזרים."

זה וילסון, שוב.

לא. אני לא חושב שאני אהיה מסוגל להתאהב שוב. אני לא רואה בזה אתגר או עניין.

אני על הדרך ליוגה.

I'm on the highway to hell?

ומה, בעצם, ההבדל?

.



.

.

ובכל זאת, מעין אפילוג

(עשרה ימים אחרי…)

.

27.5.96

אחה"צ

דירה

.

יום שני של סוף שבוע ארוך. נרגע משלוש מסיבות (זה נהיה סטנדרד לאחרונה) ומתכונן (יותר נפשית מאשר אקדמאית) לבחינה בתרבות דרום אסיה מחר. אין סיבה שלא יהיה בסדר.

.

ביום שישי היתה עוד סמסרה. ומה אני אגיד – זה לא רק זה שאני מכיר אותם וקצת עובד בשבילם. המסיבות שלהם באמת הכי טובות. כמעט ולא ברחבה. למעלה, באיזור הבסטות ובשירותי הנשים (המקום הכי Happening בסמסרה, כמו שאני שומע) עם פרנק ונדיה על אקסטזי משובח מג'יילס (שבאותה הזדמנות מכר לי כמה טריפים שהחלפתי עם מֶז ויצאתי עם רבע אונקיה של חשיש בחצי מחיר, בקלות) והמון אהבה מסביב והמון ג'יגולים ו-vibe מדהים.

.

המסיבה המשיכה עד שמונה בבוקר, לא פחות. יצאנו לבוקר שמשי, לשם שינוי, ונשפכנו עם המוני אנשים על הדשא ממול. קצת עישונים, קצת ג'יגולים, קצת בועות סבון ברוח, והביתה.

התעוררתי בערב ויצאתי שוב. למסיבה של Utopia.

חרא.

אותו הסרט, כמעט, מלפני שבועיים ב-T.I.P.

12 פאונד. פעם אחרונה. אני נשבע.

מוסיקה משעממת – או שאין קצב בכלל או שיש Full-On Bass Drum. אין התקדמות ואין בנייה. שעמום המחץ.

ואגרסיביות ואין חיוכים וסתם איכס כללי.

באיזשהו שלב, כשכבר היה בוקר בחוץ וישבתי עם ג'יילס לג'וינט, בלונדינית לבושה בצבעים יפהפיים התיישבה לידי, נראית כמו מישהי שעמוק באיזשהו טריפ.

רק אחרי שנתתי לה מים וג'וינט ועשיתי לה מסג' הסתבר שהטריפ הוא אסיד, והוא לא טוב בכלל, והיא לא באה כדי להתחיל איתי אלא כדי לבקש עזרה.

.

כן, באה אלי נסיכה כדי שאציל אותה. אולי זה שמלמלתי כל הלילה את המנטרה (הקצת ארוכה) של גנדלף:

"I am the servant of the sacred fire, wielder of the flame of Anor"

עזר. והרי נדיה כבר אמרה לי בסמסרה שעל סמים כל התכונות הטובות שלי בולטות, והבחור שקפץ עלי בפנדרגון אמר שאני מקרין שלווה (כמו סאדו! כמו סאדו!), אז היא באה.

.

והצלתי אותה. זה לא היה קשה כמו עם CJ. לקחתי אותה החוצה והפרחתי מסביבה בועות סבון ודיברתי אליה והרגעתי אותה כשהיא התחילה ללחוש שהיא לא יכולה לנשום. לקחתי אותה הביתה והשמעתי לה מוסיקה ועשיתי לה תה וגילגלתי לה ג'וינט וכיסיתי אותה.

וזה עבד.

.

היא הלכה בלי להשאיר מספר טלפון (למרות שהיא לקחה את שלי) ואמרה שיש מישהו שהיא התנהגה אליו בנבזיות והגיע הזמן לשנות את זה. נסיכה, אבל לא שלי.

.

אתמול בסליסבורי. סוּריֶיט מלפני שבועיים (כתבתי עליה? כמה אנשים, כמה) תופסת אותי בכניסה לחיבוק ולא זזה ממני כמעט כל הלילה.

אבל היא על אקסטזי ואני לא וכשנגמר היא רצתה ללכת לחפש מסיבה אחרת. הלכתי הביתה.

ואללה – סך הכל היה יופי של סוף שבוע.

.

Esacpe from Samsara, sample flyer

.