מבחריין ועד לוב, שוטרים יורים במפגינים. וגם פה אצלנו לא חסרים עניינים. אבל אני לא יכול לכתוב על כל מה שקורה, וגם אם הייתי יכול, מה הטעם? אז במקום להתפזר, מתכנס שוב לנישה שאימצתי לי, לדיווח קצר מההתפתחויות בלוד.

המשפט הזה התנסח לי בראש לפני כמעט שבועיים, כפתיחה למידע שהגיע אלי מכמה ארגונים על מהלכי העירייה ביחס למשפחת אבו עיד, שגרה עדיין באוהלים ואצל השכנים מעל חודשיים אחרי שבתיהם נהרסו. בינתיים המידע הסתבך, הסתעף והתרכב (נהיה מורכב, יעני), ועוד כל מיני דברים, והפוסט הזה הסתבך עם עצמו והתגלגל למשהו שלא כולו ינעם לעיני הארגונים האלה. כותרת חלופית לפוסט הזה יכולה להיות: It's Complicated

אבל זאת לא חוכמה, זאת יכולה להיות הכותרת של החיים כולם.

(ובינתיים, בעודי כותב, המצב בלוד התגלגל והתהפך שוב; עדכונים בסוף הפוסט)

אז מעשה שהיה, כך היה:

לפני כחודשיים, זמן קצר אחרי הריסת בתי אבו עיד, הודח ראש העיר הממונה של לוד,1 אילן הררי, יען כי היה כושל מדי אפילו במונחים של הבירוקרטיה הישראלית. במקומו מונה מאיר ניצן, ראש העיר ה"מיתולוגי" של ראשון לציון, שזכה לשבחים על קימום העיר הזאת (לצד ביקורת על התנהלות כוחנית ולא-מתוחכמת, והאדרה עצמית).

בתחילת פברואר הסתובב ברשימת הדיוור של פעילי לוד קישור לכתבה על מאיר ניצן בחדשות ערוץ 2. דברים מעודדים! צהל מישהו. צריך לתפוס אותו במילה! הכריזו אחרים. ניצן בחר לקחת את הכתב דווקא להריסות בתי אבו עיד, ושם אמר דברים כמו:

אני לא מוכן שתושבים שלי יחיו בתנאים כאלה.

צריך להסדיר את הבנייה הבלתי-חוקית בעיר בדרך מוסכמת עם התושבים.

ועוד הבטחות מבטיחות מעין אלה. בסך הכל הוא עשה עלי רושם של קשיש (בן 78!) חביב ומלא כוונות טובות.2 הוא קצת קלקל, וחשף את הנקודה העיוורת שלו, כשאמר "מבחינתי זאת שליחות ציונית… הציונות מעולם לא התכוונה להדיר אף אחד…". ועדיין, הוא נראה הרבה יותר סימפטי מראש עיריית רמלה השכנה, יואל לביא, שלקח את גיא מרוז לשכונה ערבית ודיבר בעיניים נוצצות על פנטזיות שכללו חומות גבוהות ובולדוזרים שכובשים את השממה, כלומר השכונה.

בינתיים, בשטח…

ואז, לפני שבועיים, חתם מאיר ניצן על צו הריסה לתשתיות בטון שיצקה משפחת אבו עיד, כהכנה להצבת קרוואנים שיציעו להם הקלה חלקית מתנאי המחייה שזעזעו אותו כל כך מול המצלמות. במקביל, הוא הורה על סגירת כמה חנויות מכולת בשכונת פרדס שניר, שנועדה בכלל להכשרה לפי תוכנית ההחייאה העירונית. וכל זה, ערב לפני פגישה שנקבעה לו עם נציגי התושבים הערבים בעיר.

הפעילים התפוצצו. ביטלו את הפגישה. תרועת ה"תפסנו אותו!" נישאה באימיילים ובטוויטר. גם אני תרמתי את חלקי, ותמצתתי את עיקרי ההבטחה ושברה בציוץ. קיבלתי שישה ריטוויטים.

במשך היום התבררו פרטים נוספים, בעקבות שיחות של ארגוני זכויות אדם עם ניצן: הוא לא מסכים לפתרונות ארעיים ללא אישור, מוכן להעניק למשפחות סיוע זמני בשכר דירה, ימנע הריסות נוספות אפילו במחיר של עימות חזיתי עם מנהל מקרקעי ישראל. ציוץ ההמשך שפרסמתי קיבל ריטוויט אחד. וגם זה רק אחרי שהערתי את תשמות ליבה של אומת הטוויטר להטייה המגמתית בסיקור. עובדות שלא מתיישבות עם הנראטיב, הן בכל מקום.

הפעילים, בינתיים, התדיינו מה עושים עכשיו. היו שהתריעו שסיוע זמני בשכר דירה הוא מלכודת דבש, סידור לכמה חודשים שאחריו המשפחה מוצאת את עצמה שוב ברחוב, ושהרשויות מנסות – שוב – להפריד בין המאבקים ולהחליש את התושבים. מאידך, עלתה הטענה שהבחירה נתונה בידי המשפחות, ואי אפשר לקיים את המאבק על גבן במחיר הארכת הסבל שלהן. ההסכמה, הנאה בעיניי, היתה להמשיך ללוות את משפחת אבו עיד בכל אשר תבחר, ובמקביל להמשיך את המחאה בראייה רחבה יותר, של הצורך בהסדרת הבנייה ובהחייאה נכונה בשכונת אבו-טוק ובלוד בכללה.

בינתיים, בעין המתבונן

לפני שלושה שבועות התייצבתי להפגנה השבועית בלוד. לא כל שבוע אני מגיע, אבל באותו ערב הבטחתי לארח חברים מהטוויטר שבאו לטוויטאפ הריסות וחומוס. עמדנו בכיכר שליד התחנה המרכזית, מקום מרכזי יותר מכל קודמיו. נוכחות הפעילים מבחוץ היתה דלילה, ועיקר האקשן הגיע מקבוצת ילדים – בני אבו עיד ולא רק – בוגרי קייטנת הקיץ בדהמש, שהרעימו בתופים מאולתרים ובססמאות קצובות.

עמדתי והתבשמתי מדור העתיד ליד גדי אלגזי. אחרי שזוגתו, שאיתה יצרתי קשר במסגרת הפעילות עם משפחת אבו עיד, הציגה אותי בפניו, הוא החמיא לי על פוסטים שכתבתי על ההריסות וההפגנות בלוד. ואז הוא אמר לי, כאילו משום מקום, משהו כזה פחות או יותר: "הרבה מהחבר'ה חושבים שזאת מהות האקטיביזם: עימות ומאבק. נראה לי שאנחנו מקדישים פחות מדי תשומת לב לעבודה משותפת, לחוויה משותפת, לבנייה מחדש."

אחת הסיבות הפחות-נעימות שבאתי להפגנה הזאת היתה כדי לסגור ולחתום את הניסיון שלי להכניס טיפה של בנייה מחדש לכל האקטיביזם הזה – המיזם שלא-התרומם להביא מתנדבים שיעזרו לילדי אבו עיד בלימודי עברית ואנגלית. בשבועיים שלפני כן היו כמה וכמה פעמים שמתנדבים שריינו זמן והתכוננו לבוא ללוד, רק כדי לקבל ביטול מנציגת המשפחה שהיתה אמורה להפגיש אותנו עם הילדים. איכשהו, זה לא הסתדר אף פעם. לא לחצתי.

אבל פ', הפעילה הלודאית שיזמה ותיאמה את העניין, כן לחצה. לא מסתדר עם ילדי היסודי? ננסה הכנה לבגרות. לא הולך בבית-הספר? ננסה במאהל. והנה היא מחברת אותי לשתי י"בניקיות וטיתניקית אחת שמסכימות לקבל עזרה, אם כי לא בהתלהבות יתרה.

במקביל לשיחה הזאת, בתוך אוהל המחאה, בהופעה השבועית שאחרי ההופעה, אמל מורקוס מוותרת על הקהל המבוגר ועושה לילדים הפעלה מקסימה עם שירים וסיפורים. הם הולכים שבי אחריה. גם אני. ככה אני רוצה לעשות. מה חבל שאני לא מבין אף מילה.3

ובכל זאת הסכמתי לתת עוד צ'אנס, וארגנתי את שבעת המופלאים שהסכימו ויכלו לבוא (כולם מרשימת הדיוור של דהרמה-מעורבת-חברתית, כי ככה זה כשחמלה מניעה לפעולה) למפגש ראשון, במאהל עצמו. מוזר להגיע למקום סתם כך, בלי אירוע ואקטיביסטים ונאומים מסביב. פ' הלודאית, שהבטיחה לפגוש אותנו שם ולאסוף בשבילנו את הילדים, מתעכבת. מאוד. אנחנו נכנסים אל מתחם ההריסות במבוכה ניכרת, מה גם שרובנו רואים את המקום לראשונה ועסוקים בעיכול המראות. הי"בניקיות לא עונות לטלפון. דווקא אחת הילדות הצעירות יותר, מהניסיון הקודם, מקדמת את פנינו בחיוכים. אני עוד מנסה להגיד לה שתביא דפתר וכּתב ותקרא לאחויה ולאוחתה,4 אבל מבין עד מהרה ששום דבר לא יזוז פה במהרה. ריאד אבו עיד יוצא אלינו, ואנחנו מתיישבים על כיסאות פלסטיק סביב שולחן מתקפל, באמצע עיי ההריסות, ומשוחחים איתו.

ובינתיים, אצל ריאד

הוא נראה הרבה יותר טוב משהיה בפעם הראשונה שראיתי אותו, כמה ימים אחרי ההריסה. למען האמת, הוא נראה כמעט זחוח. "ערבי שיודע לקרוא עיתונים ולהבין מה אומרים בחדשות הוא אויב הממסד," הוא אומר לנו בפתיחה. בהמשך הוא מספר לנו על אירועי מחאה וספינים להפעלת לחץ שהוא הרים עוד הרבה לפני ההריסה הזאת, בתמהיל מוזר של מאבק בשחיתות וקומבינות שנועדו לנצל את השחיתות הזאת לתועלתו.

אני שואל אותו לגבי צו ההריסה לתשתית הקרוואנים. הוא לא נראה מוטרד. יש לו דיבור עם מאיר ניצן. הוא סומך עליו. "הוא אמר לי, רק תזיז אותם קצת הצידה," הוא אומר לנו בקריצה, ומחווה בידו על פינת המגרש. אביב איש הדהרמה-האקטיביסטית שואל אותו מה צריך לעשות כדי לעזור למאיר ניצן.

"כבר שנים אני אומר שמה שלוד צריכה זה חינוך, חינוך, חינוך," הוא אומר בקשר ליוזמה שלנו. "אבל לא צריך לחכות עד שיהיו הריסות. צריך להרים גוף של מתנדבים שיקיף את מאיר ניצן, וידחוף את החינוך בעיר הזאת." איכשהו, מהתנהלותו ודבריו, אני מתרשם שהוא לא רוצה להיתקע בפוזיציית הקורבן הנזקק. אחר כך, פ' מספרת לי בטלפון שלמעשה רוב ילדי אבו עיד, למרות הטראומה והתלאות, לא רק שלא מתקשים בלימודים אלא אף מצטיינים.

מתחיל דיבור על גוף המתנדבים הזה, על עבודה בבתי-ספר ושיעורי עזר. "יאללה, אסף, תציל את לוד," אומר לי ריאד, ואני מתקשה לקבוע את מינון הרצינות והציניות בדבריו.

אולי אפשר לעשות משהו עם הארגון הזה, או הארגון ההוא, אני מנסה… גמאל, אחיו של ריאד שהצטרף לשיחה, שולל מכל וכל. יותר מדי אג'נדה פוליטית יש בארגונים, הם בקטע של עימות ומאבק ומחאה, הם יחטפו את הרעיון, יסיטו אותו. ובעודי מפנטז על מפעל שראוי לפרס ישראל, אני מבין שמדובר פה בעצם במשהו שימלא את מקומה של תנועת נוער, או מתנ"ס, משהו שעם כל הרצון הטוב אין לי שמץ של סיכוי להרים בהתנדבות, ומי יעסיק אותי לעשות דבר כזה? אני לא הייתי מעסיק את עצמי, עם ניסיון חינוכי אפסי ובלי שמץ של ניסיון ארגוני. אפילו ארגון המתנדבים מתח את היכולות והמשאבים שלי, אז לדאוג גם לצד המקבל, לתאם עם מנהלי בתי-ספר ולשווק לתלמידים? ומה בדיוק אעשה איתם, עם הערבית השבורה שחוזרת לעברית במשפט השני, בלי שיהיה לי מושג עד כמה מבינים אותי?

זה קשה, להודות בגבולות היכולת שלך. חזרתי הביתה כועס, הרגשתי נבגד, מנוכר לאוריינטציה הלעומתית של (רוב) השמאל האקטיביסטי.  הפסקתי לקרוא טקסטים שמאלניים ברגע שהגעתי למילה "מאבק". אבל בעצם כעסתי על עצמי, על הפער בין הרצונות למימוש. על קוצר ידי, על הפשרות שאני עושה עם עצמי. ואולי, כמו שאמרה המרמיטה, העדפתי להתעמת עם הסבל שבחוץ במקום להתמודד עם הסבל שבפנים, בתוכי. ופתאום נלקח ממני התירוץ, המטרה ה"נשגבת" כביכול שנתנה לי טעם לקיומי המיוחס.

ובינתיים, זה מה שיש

שלשום, כמה ימים אחרי הפגישה, התקשרתי לריאד. הזכרתי לו את שיחתנו, אמרתי לו שלצערי לא אוכל לקחת על עצמי את מה שעלה בה, אבל שישמור את מספר הטלפון שלי ואשמח להצטרף ולגייס מתנדבים אם משהו כזה יקרה אי פעם. הוא ביקש ממני לבוא להפגנות, ולהזמין עוד אנשים. ובכל זאת לא הצטרפתי להפגנה למחרת, אתמול. העלבון הלא-ברור צרב עדיין, והרגשתי שאני צריך קודם כל לארגן לעצמי את הפרספקטיבה והעדיפויות מחדש. המטוטלת נעה שוב פנימה, והעדפתי לרכוב עליה מאשר לחכות שתתנגש בי.

הבוקר פתחתי את היום בשעה של אימוני מסירות עם המרמיטון. הטכניקה שלו משתפרת, גם שלי. בתשע וחצי הגעתי למחשב וראיתי הודעה בת חצי שעה שצו ההריסה לתשתיות הקרוואנים של אבו עיד מתבצע ברגעים אלה ממש, בליווי כוחות יס"מ גדולים שמפעילים אלימות קשה.

נזכרתי בקריצה של ריאד. "הוא אמר לי, רק תזיז אותם קצת הצידה…"

המרמיטה בדיוק יצאה עם האוטו, ועם הסלולרי. ברגע של סערת נפש כבר שלפתי את האופניים ואפילו יצאתי לדרך, ואז עלה בדעתי שאולי כדאי להרים טלפון קודם. פ' אמרה שההריסה נגמרה עוד לפני שהיא הספיקה להגיע. שאלתי אם המשפחה התנגדה. פ' אמרה שכן, אבל היס"מ התחיל להרביץ עוד לפני שהם הספיקו. ילדים ונשים חטפו מכות. יש ילד עם יד שבורה, וגם אישה.

שאלתי את עצמי מה דעתו של ריאד על מאיר ניצן עכשיו.

במקום לנסוע על האופניים ללוד, יצאתי לעבוד בגינה. בכלים לא-ממונעים, בשביל הכושר, כמעין טקס וודו שאמור להגן עלי מהשלכות שיא תפוקת הנפט. האמת היא שמאז שהבנתי שאני באצולת הקרקעות, התחלתי במובן מסוים לראות בגינה שלנו, בפאתי שדה שמגדלים בו אספסת לסוסים,5 סמל מביך לפריבילגיות שמרפדות את חיי, מקור לאשמה כמעט. נראה לי שהיא מרגישה בזה. אז במסגרת הניסיון לעשות בעצמי את מה שאני מייעץ בנדיבות לאחרים, קיצצתי ועישבתי וגזמתי מתחת לפסיפלורה שלאורך קיר הבית, כדי שנוכל למצוא את הפירות הבשלים שייפלו, וכדי שהמקום יהיה קורץ פחות לנחשים. את הגזם פיזרתי מסביב לשסק הקטן, לשמור על הלחות באדמה כמה שיותר לאורך תשעה-עשרה החודשים הצחיחים שצפויים מעכשיו. זה הרבה יותר מדאיג אותי מכל דבר אחר, הצחיחות הזאת.6

וכל הזמן הזה, מעבר לשדה, לוד מסתכלת עלי מעין אחת עצלה, מגחכת.

כשנכנסתי חזרה, הפעילים דיווחו על הפגנה מאולתרת מול בית העירייה וניסיונות לקבוע פגישה דחופה עם ראש העירייה.7 נזכרתי בריאד שאמר שהוא מדבר עם מאיר ניצן כל יום. ולא יכולתי שלא לשאול את עצמי אם הוא נאיבי בניסיונו לפעול בתוך המערכת, או אני הנאיבי שחושב שאפשר לעשות משהו בדרך אחרת.

בארץ האמורי השקד פורח

יכולתי להמשיך ככה, לשבת על המדוכה ולהתפלפל א-לה ז'יז'ק מהי הפעולה הנכונה, ומתי יש לפעול ומתי להחריש, ועל הפער הבלתי נסבל בין כוונה ותוצאה, אלמלא דבר אחד: האלימות המשטרתית הקשה וחסרת הפרופורציות שנלוותה להריסת תשתיות הקרוואנים המסכנות האלה, כמקובל במפגשים של הרשויות הישראליות עם ערבים-ישראלים כועסים, כמו באל-עראקיב או בדהמש לאחרונה.

בזמן שיד אחת מדגמנת הידברות ושאיפה לפיתרון מוסכם, היד השנייה מכה. יביט נא מאיר ניצן בסרטון הזה שצולם היום בעיר שבניהולו (או באלה שבלינקים לעיל), ויגיד אחרי זה ש"הציונות לא התכוונה אף פעם להדיר אף אחד."8

ובגלל האלימות הזאת, אם לא בגלל שום דבר אחר, אני אחזור לכיכר התחנה המרכזית בלוד בשלישי הבא, ואזמין גם אתכם.

אז שוב, אני יכול להיכנס לנרקיסיזם של ההבדלים הקטנים ולהתפלפל על פרטים אלה או אחרים באופן התנהלות המאבק (והנה גם אני חוזר למילה הזאת); אני יכול להתחבט בתהיות של סיבה ותוצאה, פעולה ותגובה; ואני יכול להבין לאן הרוח נושבת, לצאת לרחוב ולהתריע מפני מגמות שמאיימות להחריב את חייהם של השכנים שלי, וכתוצאה ישירה גם את שלי.

אני יכול גם להישאר בגינה שלי, בין השערים שמוקמים בזה אחר זה בכל אחת מהיציאות מהמושב כי "יש המון פריצות לאחרונה". אבל אני לא באמת יכול. כבר לא.

מקור


עדכון חי וטרי:

בהמשך להפגנה מול בית העירייה בלוד, כ-150 מפגינים התבצרו בכניסה לעירייה ומסרבים להתפנות. כאשר החלו הפעילים להקים אוהל מחאה במקום, פרצו עימותים אלימים עם המשטרה, אך לבסוף קיבלו אישור להקים אותו. הפעילים ובני המשפחה מתכננים להישאר בבית העירייה עד שיימצא פיתרון דיור למשפחה.

אם אתם מתכוונים להגיע, אנא הביאו אתכם אוהלים, מזרנים, מזון ומים.

נראה שבכל זאת אגיע ללוד לפני יום שלישי הבא.

עוד עדכון, אחרי ביקור בלוד:

נכון לשעה שש, רוב המפגינים (כולל כמה ח"כים ערבים) התפזרו ונשארו כ-30 איש, רובם ילדים ממשפחת אבו עיד. כרגע עומד שם אוהל אחד בלבד. מפגינים נוספים צפויים להגיע במשך הערב והלילה.

בבוקר נעצרו בלוד שישה אנשים, ביניהם ריאד אבו עיד. חלק מהעצורים פצועים, ויש עוד שלושה פצועים בבית חולים. בין הפציעות: ידיים ורגליים שבורות. חזונו של רבין מתגשם בלוד…

לקינוח, מאיר ניצן הטיל את האשמה בכך שמשפחת אבו עיד עדיין ללא קורת גג על… ריאד אבו עיד, ועל השמאלנים שסובבו לו את הראש.

  1. שעמד בראש ועדה קרואה, ולא נבחר בקולות התושבים []
  2. ואז נזכרתי שגם פרס עשה עלי רושם כזה פעם []
  3. גדי אלגזי כן הבין, והסביר לי איך שיר הילדים התמים על בניית בית נטען במשמעויות חדשות בהקשר הזה. הוא גם כתב על זה איפשהו ברשת, לצערי אני לא מצליח למצוא []
  4. עוד לא למדנו ריבוי, בקורס הערבית שלי []
  5. הידעתם? אחרי הלייב-אייד, כששקי חיטה נשלחו מאנגליה לאתיופיה הרעבה, נשלחה במקביל חיטה אתיופית לאנגליה כמזון לסוסים []
  6. הפסיפלורה העלתה מעט פירות, גם השסק; עוד חורף שחון. []
  7. עדכון: מסתבר שנציגי התושבים סירבו להיפגש עם ניצן, ושלחו רק את חברי הכנסת שבאו להזדהות. ניצן הבטיח לשחרר בתור התחלה את הקטינים העצורים. נכון ליום רביעי בחצות, זה עוד לא קרה. []
  8. טיפ: כשאלה אנשים שאתה מכיר, הכאב הרבה יותר מוחשי. []