אז מה למדנו?

כשאזרחים (ולא חשוב כרגע מאיזו עדה) בונים בתים לא חוקיים, המדינה הורסת אותם על תכולתם.
טוב, נו, זה לא חוקי, טענו נגדי אחרי הפוסט הקודם, על הרס בתי אבו-עיד בלוד.

זה לא כזה שחור-ולבן, הם עברו על החוק, ואנחנו הרי מדינת חוק!

אבל כשהמדינה בונה חומה לא חוקית (על פי החלטת בית המשפט שלה עצמה), היא מרשה לעצמה לירות על המפגינים נגדה, וגם להרוג.

(אם לצטט את גורביץ: לקרוא! ולהבין אחת ולתמיד עד כמה ההגדרה של מה שחוקי ומה שלא מוסמסה והתרוקנה מתוכן. בשיחדש הציוני, חוקי זה מה שהמדינה עושה.)

כי ממשלת העיוועים הזאת הורידה הרי את המסכות, הבינה שאין בהן צורך. היא יודעת שהאזרחים הנורמטיביים ימשיכו לעקוב אחר "האח הגדול", ולצקצק על ה"אנרכיסטים" שמפגינים נגד האח הגדול האמיתי, זה שצופה בך בזמן שאתה צופה בו, זה שגורר באלימות מפגינים בלתי אלימים למעצר. עכשיו גם יהודים, כולל חבר כנסת לשעבר. עכשיו גם בלב תל אביב. וכמה עמוק צריך לחפור בתקשורת כדי למצוא אזכור לאירוע הזה, שהופיע להרף עין וטבע בחטף בתוך כל הסוֹמה להמונים. מזל שיש מי שעוקב ומתעד את השיטפון, שלא נוכל להגיד שלא ידענו.
וכל זה רק טיפה בים, הרי.

והנה עמירה הס, אלא מי, כותבת על ההתפתחות האחרונה בוואלאג'ה – עוד טיפה בצונאמי, שמוכרת לי מקריאה על הפעילות של חברי דהרמה מעורבת חברתית שהתחברו למאבק הזה. גם שם הצבא קובע עובדות בשטח תוך הפרת צו מניעה, וגם שם העוול בחסות החוק זועק לשמיים. אבל למה להיות כבד, יא חופר? בדיוק הלסבית והגמד התנשקו, היפה והחיה עשו סקס, והם חיו להם בעושר ובאושר עד קץ הימים, מיד אחרי הפרסומות.

כי שעבוד הוא חירות, מלחמה היא שלום, ובורות היא ידע.

חזרו לישון, ישראל
הממשלה שלכם שוב בשליטה

הנה, תראו קצת "גלדיאטור ישראלי",

קבלו 66 ערוצים של זה, שיהיה לכם במה למלא את בורותכם:

שמנים מושפלים, חנונים נבוכים, אנשים נופלים דרך חורים ברצפה, שחקניות מחפשות אהבה באותנטיות מזויפת מול המצלמה, גמדים, רקדניות, ונעבור לפרסומות.

אתם חופשיים, לעשות מה שנגיד לכם.

עונת "האח הגדול" - זה השם שחוקרי העתיד יתנו לתקופה הזאת, כל שנה בחורף בראשית המאה ה-21, שבה הנתינים התמכרו לצפייה במעללי לקט אנשים אקראי שהושמו בסיטואציה שרירותית ומופרכת, במקביל לכרסום מואץ בזכויות האזרח שלהם. אני בטוח שהם יהיו משועשעים מהאירוניה שבשם. תהיה להם דוגמת בית-ספר לשיחדש, מיד אחרי שיסבירו לסטודנטים את פירוש המילה ריאליטי בשיחדש. ואז הם יוסיפו את הסומה של הקסלי למשוואה (יש גם גרסת קומיקס, כיאה לעידננו), ויבינו ששתי הדיסטופיות משלימות זו את זו בעצם: הסומה היא הגזר, משטרת המחשבות היא המקל. וברדבורי, בל נשכח את ברדבורי, שחזה במדויק לפני שישים שנה עולם שנחווה דרך מסכי טלוויזיה ענקיים, שספרים מושמדים בו פשוט כי הם לא מעניינים אף אחד, ורק מפריעים לאזרחים להתחפר בבורותם, ושרדיפת זכויות ואדם היא מבחינתו בסך הכל עוד סוג של בידור טלוויזיוני. ותמיד, אצל כולם, יש איזושהי מלחמה אינסופית ברקע.

כשהתעורר, זכויות האזרח שלו כבר לא היו שם.

גולש במדרון החלקלק פרי דימיונם הקודח של ברדבורי, אורוול והקסלי במשולב, מוצא נחמה בשידורים חוזרים של הניצחון המוחץ של כוחות האור בקלאסיקו האחרון, כותב פוסטים כדי לפרוק את המועקה במקום ללכת להפגנות, נאחז בעבודתי ובשגרת יומי כקנה קש בסערה, מחבק את ילדיי ותוהה איזה מין רעיון זה לעשות ילדים כשהקרקע נשמטת.

והרי גם לעצרת המחאה בלוד בשבוע שעבר לא הגעתי. הדדליין לחץ, והיו ילדים להאכיל ולרחוץ ולהשכיב, ובכלל, קר שם בחוץ… ואז אני מגלה שמייסדי סולידריות שייח ג'ראח נשואים, ולאחד מהם יש אפילו שני ילדים, ונשאר בלי תירוצים.

ועל המקרר כבר תלוי הפתק שמזמין את הילדה לכיתה א' במערכת החינוך של גדעון סער וצבי צמרת, זאת שמשמיטה פרטים ומספרת שקרים לשם שימור המיתוס הציוני, שחשיבותו הלאומית עולה על כל השכלה אמיתית כנראה.

ובינתיים הגננת מספרת לילדי הגן שלכל הבנים חותכים את הבולבול בגיל שמונה ימים, ואני תוהה אם בעיית "מה יגידו הילדים האחרים" המפורסמת, במידה שהיא קיימת, היא בעצם בעיית "מה יגידו הגננות".

וכמו במעין פיצול אישיות, צד אחד שלי ממשיך לגדל ילדים כאילו אנו חיים בעולם מתוקן, וצד אחר בוהה בו בלעג משתאה ותוהה מה הטעם. ולך תהגר עם ילדים, תעקור אותם משפת אמם ומנוף מולדתם, ובשביל איזה עתיד? וקודם תלמד מקצוע מבוקש ותקווה שיסכימו לשקול את בקשתו של זקן בן 40. ומסתבר שההגדרה הקומוניסטית א-לה-חמר-רוז' של אזרח מועיל – צעיר עם מקצוע פרקטי – היא בעצם ההגדרה של כל רשות הגירה בעולם. העולם שייך למועילים.

בימים אלה אני מגיע, אחרי חודשי קריאה ארוכים,1 לסיומו של הספר אנשים טובים מאת ניר ברעם. הגיבורים הראשיים, איש שיווק חלקלק בגרמניה של עליית הנאציזם ונערה בת-אינטלקטואלים בברית המועצות הסטלינסטית, עוררו בי בהתחלה תיעוב. ואז, תוך כדי קריאה, הבנתי שני דברים:

א. היו גרועים מהם.

ב. הם הגיבו למתרחש סביבם בצורה שלא היתה שונה במהותה מהתגובה שלי למתרחש סביבי.

יושב בבועה המצטמצמת, פורק חרדות גולמיות, מתנבא למגירה, וחוזר לעבודה, בתחושת בגידה בכל החזיתות. והאירוניה היא שהפוסט הזה נולד בכלל בתור סטטוס בפייסבוק, שהוא בעצמו סוג של סומה שכולה סיפוקים מיידיים והשטחת השיח. עולם חדש, מופלייק, תחת רודנות "החשיבה החיובית" שמשתיקה ומעקרת כל ביקורת. אבל על כך בפעם אחרת. או שלא.

שלום, אני מרמיט ואני נקרע מבפנים ובכל זאת בוגד בכל ערך.

עזרה בדרך? מסופקני.

הפעם… לא אקבל לא כתשובה

הפעם… לא אקח לס"ד

הפעם… אני הולך לצאת על זה לרחובות

ו… לתהות מה אני עושה שם בעצם

פוסט סקריפט (5.1)

אחרי סגירת הגיליון התקבל במערכת טקסט על מהות הסלב כהשפלת הצופה, מאת נועם יורן. קצת ארכני אבל פוגע במטרה לדעתי:

עם הריאליטי עולה לפני השטח הגרעין האידיוטי אך האמיתי של הטלוויזיה: אין זאת שהאנשים האלה מופיעים בטלוויזיה משום שהם מפורסמים, אלא הם מפורסמים משום שהם בטלוויזיה. או בניסוח בוטה יותר: אנחנו צופים בהם בעניין בטלוויזיה לא משום שיש בהם משהו מעניין אלא פשוט משום שהם בטלוויזיה – משום שהם כמונו אבל בטלוויזיה.

  1. גורביץ העיד שהוא קרא השנה מעל חמישים ספרים; אני קראתי חמישה אולי []