תכננתי לחרוג מהרגלי ולכתוב פוסט תמציתי אינפורמטיבי לסיכום ההתרחשויות בלוד בשבוע שעבר, אבל החבר'ה הבלתי-נלאים מסולידריות הקדימו אותי ופרסמו דיווחים של אנשים שהיו קרובים יותר ממני לאירועים: הנה כרוניקה מפורטת ויפה שנכתבה ביום חמישי, והנה עדכון מסוף השבוע.

כך שאני יכול להתפנות לתיאור מזווית קצת יותר אישית. עם זאת, הפוסט בהחלט עלול להכיל שיירי מציאות, וגם עדכונים שוטפים (ומרגשים!) שממשיכים לזרום אלי מלוד המתעוררת.

תקציר הפרקים הקודמים

אם מישהו הגיע עד כאן ועוד לא יודע, ביום רביעי בבוקר הגיע בולדוזר מלווה בעשרות יס"מניקים לנחלת אבו עיד ההרוסה, כדי להרוס תשתיות לשלושה קרוואנים שהוקמו ללא אישור כדי לספק מגורים ארעיים למשפחה, שחיה כבר מעל חודשיים באוהלים (הגברים והנערים) או אצל השכנים (הנשים והילדים). הפינוי לווה באלימות קשה (כמקובל אצל משטרת ישראל יותר ויותר לאחרונה). שישה מבני המשפחה נעצרו, ועוד שלושה הגיעו לבית חולים. בין הפציעות: ידיים, רגליים וצלעות שבורות.

על השתלשלות האירועים שהובילה להריסה הזאת אפשר לקרוא בפוסט הקודם. מה שלא מובן מאליו בעיניי הוא התגובה המיידית להריסה הזאת. במקום לשבת בין ההריסות ולקונן, רשת הפעילים שהתגבשה סביב לוד לא נתנה לאבק ההריסות לשקוע, ולחיים בעיר לשוב למסלולם כמו מאומה לא קרה. כ-200 פעילים התייצבו מיד להפגנה רועשת מול לשכת ראש העיר, בהשתתפות חברי כנסת ערבים שנכנסו לדבר עם ראש העיר.  (נציגי התושבים סירבו להתדיין איתו, אחרי שכל הבטחותיו הקודמות הופרו עוד בטרם יבש עליהן הדיו.)

בלטה בחסרונה: התקשורת (חוץ מכתבה אחת בוואלה). כתבים של הארץ וערוץ 1 דווקא באו לראיין את ראש העיר ממש באותן שעות, אך מסתבר שהנושא היה… משלחות תלמידים לפולין. בין השאר אמר ניצן, לפי הדיווחים: "אני יודע מה זה להיות מיעוט, גם אני הייתי מיעוט." אבל למאיר ניצן לא נשאר הרבה מהקרדיט שקנה לעצמו בהכרזות נאצלות, ועד סוף השבוע הוא נכנס לאוברדפרט עמוק בתחום האמון.

תוך כדי ההפגנה התקבלה החלטה למנף את המומנטום ולהקים מאהל מחאה בחצר לשכת ראש העיר.1 בשלב הזה יצאה קריאה לאוהלים, שמיכות, מזרונים, אוכל ומים. סוף סוף הרגשתי שאני יכול להביא תועלת, וסוף סוף גם היה לי אוטו, אז קפצתי ללשכת ראש העיר ובדרך עצרתי במכולת וקניתי פיתות ולחם, חומוס ו"סלט טורקי", ושתי שישיות מים מינרליים. הגעתי אחרי שההפגנה הגדולה התפזרה, אך אדיה עוד נישאו באוויר. נשאר גרעין קשה שכלל בעיקר בני משפחה, רובם ילדים, וכמה פעילים שבאו להיות איתם. הסתבר שהשוטרים ניסו למנוע את הקמת האוהל הבודד שעמד בחצר העירייה, אך נכנעו לעמידה הבלתי-אלימה של המפגינים. זה היה מקום קצת פומבי מדי להפעיל בו נוהל יס"מ, לפחות בשעות האור…

השארתי במבוכה מסוימת את התרומה שלי לצד האוהל. עד מהרה גילו אותה הילדים ואכלו בשקיקה.2 זה היה רגע של סיפוק אדיר, הפעולה הנכונה בזמן הנכון. שתיתי כוס קפה סאדָה באדיבות חמארה מקומית שתרמה קנקן, וחזרתי הביתה. באותו ערב, אחרי ששברתי את רעבונם של עשרים ילדים שנלחמו כל היום על ביתם, היה לי קל ונעים במיוחד להכין ארוחת ערב לילדיי.

בלילה, אחרי שהמרמיטה חזרה מאסיפת הורים בגן העתידי של המרמיטון,3 קפצתי שוב למאהל. השארתי להם את שק-השינה העתיק והדק ששימש אותי בהודו ובניו-זילנד, והבאתי תרמוס תה חם שנגמר מהר מדי.4 הספקתי גם לתפוס כמה מילים עם קודקוד מהוועדה העממית שפירט את דרישות המאהל:

1. שחרור העצורים (ניצן הבטיח בערב שהקטינים מביניהם ישוחררו; זה לא קרה בינתיים).

2. מציאת פיתרון דיור מוסכם למשפחת אבו עיד.

3. הסדרת הבנייה הערבית בלוד כולה.

הקפיצה בקנה-המידה בין דרישה 2 ו-3 לא נעלמה מעיניי. תהיתי מה דעתה של משפחת אבו עיד על זה, האם הם "בני ערובה" של המאבק או פועלים מתוך סולידריות ורצון למנוע מאחרים את התלאות שנפלו בחלקם. ואני רק חשבתי שאם כבר לגור באוהל, אז עדיף על הדשא הנעים בחצר העירייה, בין העצים, מאשר על עיי חורבות באפלה.

אשרי הגפרור

למחרת בבוקר, יום חמישי, התייצבו תלמידי תיכון מלוד, חבריו לספסל הלימודים של נער בן 17 ממשפחת אבו עיד שנעצר בהריסה, להפגנה ספונטנית מול לשכת ראש העיר. בהחלט ייתכן שעצם קיומו של האוהל נתן להם מוקד וכיוון לזעם ולמחאה – זה, וגלי ההדף של א-תחריר. לדברי עדים במקום, מאיר ניצן אמר בנוכחות כמה תלמידים ומורים ש"יפעל לשחרור הנער אם ההפגנה תתפזר ומאהל המחאה יפורק". כמו שמיהרה להעיר נירית מוסקוביץ' מהאגודה לזכויות האזרח, זה עיוות ברור של כלי המעצר, שנועד לשמש אך ורק כעזר לחקירה או למניעת מסוכנות. זה בערך הרגע שבו נמחק אצלי כל שמץ של קרדיט לרצון הטוב של מאיר ניצן.

ואם הייתי צריך עוד הוכחה, ממש במקביל התפרסם שהפיתרון של ניצן למצוקתה של לוד הוא פיילוט לתוכנית ארצית שתעניק סמכויות מעצר לפקחים עירוניים. כן, זה בדיוק מה שלוד היתה צריכה, עוד בריונים שיוכלו להציק לתושבים. וגדי אלגזי מוסיף:

"למי שטיפח אשליות ביחס למאיר ניצן: כראש עיריית ראשון לציון, מאיר ניצן היה חלוץ הקמת המשטרות העירוניות-הפרטיות. הוא הקים בראשון לציון את "החברה לביטחון ולסדר ציבורי" כחברה עירונית שכפופה למרותו. מהר מאוד הפכה "החברה לביטחון" גדולה יותר מאשר משטרת ראשון לציון (לפני כן הוא ניסה להקים סיירת עירונית). הסיסמה "מדינת משטרה" יכולה לקבל בקרוב משמעות חדשה. בעידן כוחות השיטור הפרטיים-למחצה של האליטות, עוד יהיה מי שיתגעגע למשטרת ישראל."5

בית המשפט, לפחות, התגלה כמשענת קצת יותר יציבה מראש העיר הממונה. בדיון שהתקיים באותו בוקר פקפק השופט בטענות המשטרה על אלימות מצד התושבים, וקיבלו את טענות ההגנה על אלימות משטרתית. בקשת המעצר להארכת מעצר נדחתה, אך השופטים שילמו את חובם לממסד הציוני כשהורו על מעצר בית. כלומר מעצר אוהל. באמת, זה מה שכתוב בצו. אחד העצורים שוחרר רק מאוחר יותר, כי המשטרה לא הספיקה לחקור אותו, בעוון כמה צלעות שנשברו לו כאשר הטיח אותן באלימות במגפי השוטרים.

אני הגעתי לחצר לשכת ראש העיר רק אחר הצהריים, כשהגיעה הודעה דחופה שהמשטרה מתכוונת לפנות את המאהל. כשהגעתי התקשיתי ליישב את הדיווח המבוהל עם מה שראו עיניי. הגדר כוסתה בשלטים מעשה ידי הילדים, ובפנים כבר עמדו שלושה אוהלים. ערימה של חבר'ה על הדשא, וחבורת ילדים דופקים בבקבוקים ריקים וצועקים קריאות א-לה תחריר. מסתבר שהסיבה לבהלה היתה הופעתם הפתאומית של עשרה שוטרים, במדים ועל אזרחי, שעמדו וצילמו ועשו פוזות מאיימות.

אבל האווירה היתה טובה, מין TAZ קטן אך נחוש באמצע המציאות הלודאית. בכיף הייתי נשאר לרבוץ שם על הדשא. פ' גם ציינה שזה זמן מצוין לעשות הפעלה לילדים… אבל המחיר שאני משלם על התעקשותי לשלב אקטיביזם עם משפחה ופרנסה וכו' הוא ויתור מסוים על החלקים הכיפיים. חזרתי הביתה. אמרתי לעצמי שבפעם הבאה אתקשר לפני שאני קופץ לפקודה. בדיעבד, אני שמח שזכיתי לראות ולחוות לרגע את הסצנה העליזה הזאת. זה לא נמשך הרבה.

מקור

לא תוכלו להמית

חמישי בחצות. חוזר מתל אביב, אחרי שיעור ערבית, ופיצה אצל תא ההתנגדות העממית ביד אליהו. הצצה אחרונה באינטרנטים לפני סוף השבוע, בהבנה שאת פוסט העדכונים מלוד לא אכתוב גם הלילה.

ופתאום הודעה: הרסו כרגע את האוהל בחצר העירייה. פינו את כולם. יש עצורים.

אודה ולא אבוש: לא קמתי מיד מהמחשב ורצתי לאוטו. כבר פינו הרי, תם ונשלם. ואמצע הלילה. ומחר צריך לקום מוקדם לסידורים וילדים… ואיפשהו ברקע ריחף גם הפחד מהאלימות. טרם הזדמן לי לחטוף מכות משוטרים, ואימיילים כאלה גורמים לי להרגיש כמו בתולה ביום חתונתה.

זה לקח חצי שעה, ופנייה אישית, כדי שאסע לשם. בית העירייה עמד נטוש. "הם כולם במשטרה," אמר לי מישהו שישב בטנדר של שיטור עירוני. "מה, עצרו את כולם?" שאלתי. "לא, הם הלכו לשם…" הוא אמר בחצי גיחוך. נסעתי למשטרה.

הם עמדו שם. שלושים, אחר כך חמישים, אולי קצת יותר. לא צעקו. לא התעמתו. רק עמדו ליד הכניסה למשטרה. שוחחו ביניהם בהמון שיחות קטנות ועתירות מידע שהשתלבו זו בזו, על מה שקרה ומה ההשלכות ומה האפשרויות. הקשבתי לעדויות: ויהי בחצי הליל, ויבוא היס"מ, שישים אולי, כמו רוחות רפאים. הכל נגמר תוך 15 שניות. השוטרים אמרו שראש העיר התלונן שהמאהל מפריע לציבור, או משהו כזה, דחפו החוצה את מי שיכלו, משכו בכוח את השאר, בעטו במי שניסה למנוע את הפינוי. בשלב הזה נשאר רק אוהל אחד ובו כעשרה אנשים, רובם פעילים ושניים מצעירי המשפחה. שלושה מהפעילים נלקחו למעצר.

הם עמדו, וחיכו. אמרתי שלום לכמה פנים מוכרות, שהולכות ומתרבות. "תכתוב על זה בלוג טוב, אה?!" אמר לי אחד בחיוך. תצייץ, הוא אמר לי, תצייץ. "אחת בלילה ביום חמישי, בחייך, מי יקרא את זה?" ובכל זאת צייצתי, תרמתי עוד אדווה קטנה לתיבת התהודה. זאת חוויה חדשה ומוזרה, לצייץ מהשטח, תחת עיניים סקרניות. לא יצא לי משהו שנון במיוחד, פחות התבוננות מפוכחת ויותר קריאת עידוד. פחות מהראש ויותר מהלב. כי לבי יצא אליהם. אל העקשנות, המסירות, האור בעיניים. מישהו הגיע על אופנוע מהשרון. מישהו הביא קומקום קפה. באיזשהו שלב נראה אחד העצורים בחצר התחנה, מעבר לגדר. שריקה חדה זימנה מקהלת עידוד ותמיכה. אני בטוח שהידיעה שהוא לא לבד, שמחכים לו בחוץ, חיזקה את רוחו.

אחרי שעה, כשהבנתי שלא נסתער על הבסטיליה בקרוב, התנצלתי ועזבתי. "גם לבסטיליה התחילו ללכת כמה פעמים, ועצרו, וחזרו…" אמר לי דניאל כשנפרדתי ממנו. אותי זה מעודד. העצורים שוחררו בהמשך הלילה, בתנאים מגבילים. מישהו טען שחצר העירייה היא בכלל שטח ציבורי כל עוד השערים פתוחים, והם היו פתוחים. עניין למשפטנים.

אני נאלץ להודות שהעייפות שלי למחרת גבתה מחיר מהמשפחה שלי. וזה אולי המקום להפנות אתכם לפוסט הנוגע ללב שכתב שחר בעקבות הפוסט הקודם שלי: בינתיים, בבית.

כשיצאתי עם האוטו הביתה, לקראת שתיים בלילה, ראיתי כמאה מטר אחרי תחנת המשטרה קבוצת נערות יהודיות דתיות שירדה ממיני-ואן. הן נראו קצת חוששות. תהיתי מה הן עושות שם באמצע הלילה. אפילו בהזיות הקונספירציה הפרועות ביותר שלי לא הייתי מעלה על דעתי שמה שהן באו לעשות שם זה הפרובוקציה העלובה הזאת: (אני לא מצליח לאמבד, אבל הסרטון הראשון הוא פשוט חובה)

(מקור)

כלומר, מישהו – ולא משנה מה רמת הקרבה שלו למשטרה או לעירייה – חשב שהתגובה הציונית ההולמת לקבוצה שקטה ומסודרת של ערבים ויהודים שעומדים על המדרכה, במחאה אילמת כמעט, הוא לשלוח חבורת פרגיות של בית רבן שיעליבו אותן בצעקות "מוות לערבים", בניסיון פתטי להלהיט את הרוחות לכדי אלימות.

העליבות של התגובה הזאת משעשעת אותי, ומפיחה בי אופטימיות.

That's the best you can do? Suckers

(הסקנת מסקנות חפוזה מצידי. התיאוריה יפה, אך מסתבר שהמתנחלות הצעירות לא הגיעו לתחנת המשטרה לכבוד מפגיני השמאל. ראו תגובתה של אלמה למטה.)

אלימות ומעצרים את רוחנו לא שוברים

הפוך, גוטה.

למרות הפחד הגובר ברמה האישית, הנטייה הגוברת של הרשויות הציוניות לנקוט אלימות קשה ובלתי מידתית כפיתרון ראשון ואחרון לכל מחאה של ערבים ושמאלנים6 רק מפיחה רוח מחודשת במאבק, ממחישה על מה ונגד מה אנחנו נאבקים. ואחד הלקחים שאפשר להפיק ממהפכת אל-תחריר הוא שאף כמות של כוח לא יכולה להספיק כשמגיעים מים עד נפש.

והנה, כאקורד סיום מרנין מאין כמוהו, התבשרתי ממש הבוקר, יום ראשון, על שביתה כללית במערכת החינוך בלוד: 7,000 תלמידים בבתי הספר והגנים לא הגיעו ללימודים הבוקר במחאה על התנהלות העירייה והמשטרה כלפי האוכלוסייה הערבית בעיר. על השביתה החליטו ועדי ההורים בלוד, וכל בתי הספר בעיר נענו למרות לחצים שהופעלו עליהם. היום אחה"צ תהיה הפגנת הזדהות של תלמידים לודאים במחנה הפליטים אבו עיד.

זה די חסר תקדים. לוד מתעוררת. ואולי, רק אולי, המיני-תחריר מול לשכת ראש העיר והפעילות שהקיפה אותו העניקו איזשהו אפיק פרודוקטיבי לביטוי בלתי-אלים של הזעם והתסכול שאופפים את העיר הזאת כבר עשורים.

ואולי, רק אולי, למפה המפוארת של פרחי היסמין שמעטרת את המזרח התיכון בשבועות האחרונים אפשר להוסיף ניצן קטן, חששן אך נחוש, פה בארץ חמדת אבות חמש דקות מבן גוריון. אולי דווקא לוד, בכך שהיא עוקפת את 67 ואת ענייני הקו-ירוק-שתי-מדינות ומעמתת אותנו ישירות עם מה שעשינו בארבעים ושמונה, יכולה להוציא מתוכה בשורה חדשה של שיתוף פעולה אזרחי.

ואולי… אני פשוט מחפש מתחת לפנס הקרוב אלי. אבל היי, לפחות הפנס הזה מאיר סוף סוף.

וזה היה דיווח קצר ואינפורמטיבי על הנעשה בלוד.

מהרו להצטרף! נותרו מקומות ספורים בפרֵיים של אל-ג'זירה

אה כן, כמעט שכחתי:

יום שלישי, שעה שש, מול לשכת ראש העיר, רחוב טוויטו פינת שדרות צה"ל בלוד.

עושים למאיר ניצן שיעור באזרחות.

(יש הסעות)

בשבת: סיור היכרות בלוד ורמלה. שנאמר: אל תאמינו לי, בואו לראות בעצמכם.

*  *  *

יואו! סיסטם עאלי שוב בונים את הבית מחדש ביוטיוב, והפעם יחד עם DAM

  1. מסתבר שזהו לא בית העירייה, אלא לשכה מפוארת בסגנון ניאו-אימפריאלי שהקים לעצמו מקסים לוי בתקופת כהונתו. מאיר ניצן הבטיח, בכתבה ההיא בערוץ 2, לעבור למשרד בבית העירייה הישן והאפרורי-יותר; עד כה, טרם נסתייע בידו []
  2. ובצורה מסודרת להדהים, אגב []
  3. החלטנו בסוף להשקיע את הטרחה הנוספת, לתת לו עוד שנה אחת לפחות של חסד חמים ומוגן, ולשלוח אותו לאתנרופוסופי המרוחק במקום למעון התעשייתי המקומי []
  4. ונתן לי סיבה להלקות את עצמי על שמילאתי כוסות גדולות מדי לקומץ מקורבים, והשארתי גרעין מקומי שקט בלי טיפת תה לרפואה; ושוב ריקוד האשמה השמאלני המייגע הזה… []
  5. הידעתם? בעיראק יש היום יותר שכירי חרב של חברות פרטיות מחיילים של צבא ארה"ב; חלק גדול מהם בכלל לא אמריקאים. כשהמלחמה מופרטת, הציבור יודע עליה פחות, ומשפיע עליה פחות. []
  6. והנה, גם של מתנחלים; ולא נותר אלא לברך את מתנחלי חוות גלעד על הצטרפותם למועדון הגז והגומי []