כמה שעות אחרי שפרסמתי את הפוסט הקודם, שבו הבעתי נכונות עקרונית לאזן בין טיפול בילדיי הקטנים ותיקון עולם בקטנה, קיבלתי טלפון מאביבסקי.

הוא לא קרא את הפוסט. הוא מחובר לרשת אינטואיטיבית יותר. הוא טלפן אלי כי קיבל פנייה מתראבוט, עוד לפני שטופס התפקדות שלי הגיע אליהם. הם ביקשו עזרה ממנו, ומקבוצת דהרמה מעורבת חברתית בפעילויות עם ילדי משפחת אבו-עיד, והוא הציע לי לרכז את העניין.

תזמון הטלפון שלו לא היה יכול להיות מושלם יותר. המרמיטה ואני בדיוק צפינו – במסגרת יום השנה לרעידת האדמה בהאיטי, כמסתבר – בתוכנית על ישראלים שנסעו להאיטי להגיש סיוע הומניטרי. על המסך נראתה ישראלית יפה שחיבקה יתומים האיטיאניים, אז מה זה בשבילי קפיצה ללוד, מעבר לכביש.

ואיכשהו, מאז, בזכות הפוסט או בזכות הטלפון הזה או גם וגם, הקונפליקט המייסר שביטאתי בפוסט ההוא – "ויכוחי הסרק הטפשיים בתוך ראשי הקודח" כמו שתיאר את זה המגיב אורי – נרגע. שכך הצורך לנסוע לאתרי הפגנות ברחבי הארץ, שהרי לא חסרה לי עבודה ליד הבית.

מצא חן בעיניי גם הפוקוס ההומניטרי של היוזמה. זה נראה לי מאוד ברוח הדהרמה – לזכור, לצד המחאה והרעש והזעם המוצדק, שמדובר בסופו של דבר בבני אדם שעולמם חרב עליהם. לעזור בשיקום ובבנייה ובתמיכה נפשית. עוד לפני שנכנסים לשיקולים תועלתניים כמו הערך הפוליטי שיכול להיות להדגמה אישית ש"יש גם יהודים טובים", כלשון השלט של אמיתי.

הרמתי כמה טלפונים, אבל אנשי הקשר והמפתח היו עסוקים מעל הראש והכל התנהל בעצלתיים. בינתיים הצלחתי לשקוע בשגרת העבודה והמשפחה בנינוחות, יחסית.1


עולם כמנהגו נוהג, כמרקחה

צמצמתי משמעותית את הכתיבה בטוויטר, וגם את הקריאה במידת מה. הצלחתי לתת לשטף הסבל האנושי לעבור על פני ודרכי בניתוק בודהיסטי מסוים. יום ראשון האחרון, שהתחיל במסקנות ועדת טירקל ההו-כה-מפתיעות והסתיים בחשיפת המסמכים הפלסטיניים ההו-כה-מפתיעים, כמעט עורר בי דחף לכתוב פוסט, אך גם הזכיר לי למה אני נרתע מכתיבת פרשנות פוליטית. מעבר לדקדקנות האינסופית בפרטים שנדרשת כדי להדוף בהצלחה ספינים, זה נראה לי לפעמים שרירותי מדי, לבחור כמה נקודות מזדמנות במרחב ולמתוח ביניהן קווים. וזה נהיה פשוט עד כדי שעמום כשהנקודות גדולות כל כך, ממלאות את המרחב, צפויות עד בנאליות. בחרו כותרת, כל כותרת.

רק הערה אחת, שמשלבת "אמרתי לכם" עם סגירת חשבון שלי עם עצמי וכמה אנשים. את ההשערה בדבר קיום ברית בין הישות הציונית, אבו-מאזן ומובארכ העליתי כבר בשבוע הראשון של מבצע עופרת יצוקה:

הניתוק מעזה היה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לאבו-מאזן.

ואני תוהה אם היתה פה עסקה סיבובית:

קבל פינוי סמלי בחברון, תן הפצצה בעזה, והסעודים יפרעו את הצ'ק.

נראה לי שכולם באזור לא ממש יתנגדו שעזה תהפוך למצדה של האיסלם הפונדמנטליסטי.

בדיעבד, נראה שצדקתי בניתוח הריאל-פוליטי, אבל שגיתי מרות בכך שייחסתי שאר רוח מופרז בעליל לכל המעורבים. בעיקר המעטתי בהערכת הרצחנות והברוטליות של כוחות הצבא המוסרי ביותר באספמיה. הסתבר גם שבהינתן ההזדמנות, לפחות לכאורה, להיענות לפשרות שהציע אבו-מאזן ולתגמל אותו על הבחירה להתייצב מול החמאס, ידנו המושטת תמיד לשלום התהפכה עליו וחילקה לו כאפות להנאתה. הסתבר מעל לכל ספק שישראל מעדיפה להמשיך לשלוט בכל השטחים בכוח הזרוע מאשר להגיע לכל הסדר אחר. אז אפשר להגיד שאבו מאזן חלש מדי ואי אפשר היה לסגור איתו כלום ממילא. ואפשר גם להגיד שאולי אבו מאזן לא היה חלש מדי אם ישראל לא היתה עושה הכל כדי להחליש אותו. וכך סובב לו סובב הגלגל, והפינג'ן. תאחז בזה, אנחנו ניסינו מאוד.

ומובארכ… מסתבר שגם לחוכמתו חלקתי שבחים מוגזמים, או אולי זה רק בגלל שהוא כבר זקן וחולה. בכל אופן, הדיווחים ממצרים בטוויטר מסעירים את הנפש ומרוממים את הרוח (נכתב לפני שהגיעו דיווחים על גז מדמיע ונפגעים בקהיר). אני מניח שהמפגינים שם מתעניינים פחות ביחסו לפלסטינים ויותר בפת הלחם שלהם. ועדיין, למראה התמונות והדיווחים ממצרים ומטוניסיה אני לא יכול שלא להרהר: אם הם, שהפסאדה הדמוקרטית אצלם קלושה אף יותר משלנו וידו של המשטר כבדה אף יותר, מעיזים ויוצאים לרחובות ומצליחים, אולי בקרוב גם אצלנו?2


בינתיים, בלוד

בשלישי שעבר ויתרתי על ההפגנה השבועית של פליטי אבו-עיד, וביליתי עם הילדים בזמן שהמרמיטה נסעה לבלות בסוּפּר. איזון וכאלה. השבוע התלבטתי אם לבוא, כשהמניע העיקרי היה רצון לפגוש את האנשים שדיברתי איתם בטלפון. עד שאתמול קיבלתי עוד מוטיבציה, בוערת ודוחקת הרבה יותר.

פרידה שעבאן – האישה המרשימה ומאירת הפנים מדהמש שסיפרה את סיפור מאבקה על ביתה באנושיות כובשת שכזאת בביקורי הראשון, ומאז ראיתי אותה באה לחזק ולהתחזק אצל אבו-עיד, והתרשמתי מנחישותה לבחור בחיים עבורה ועבור משפחתה כיונה המנסה לשרוד תחת שלטון העיט – נעצרה יחד עם בעלה ובתה ביום ראשון.

הסיפור, למיטב הבנתי: ביום ראשון באו שוטרים לבית משפחת שעבאן באמתלה של חיפוש שב"חים. שב"חים הם לא מצאו, אבל התפתח עימות כלשהו שבסופו נעצרו פרידה, בעלה עלי ובתה בעוון "תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות". הם הוחזקו במעצר 48 שעות, שבסופן הובאו בפני שופטת לדיון בהארכת מעצר. הדיון הסתיים ממש עם פתיחת ההפגנה, וכשהגעתי נתקלתי הישר בבות'יינה דביט3 שעדכנה בחדשות. הקשות.

מסתבר שהשופטת קיבלה את טענות המשטרה והאריכה את המעצר בעוד 48 שעות. הביטוי "צו תובע" נזרק באוויר, וכולם מלמלו שזה אכן טריק מלוכלך. זאת על אף שלדברי בות'יינה, גרסת המשטרה היתה רצופה סילופים ושמיניות באוויר. הרעיון שבתם של פרידה ועלי, סטודנטית למשפטים, תבעט בשוטרים ותנשוך אותם – כטענת המשטרה – גרר פרץ צחוק בקרב כל מי שמכיר אותה. המשטרה גם דיווחה על שוטרת שהוכתה ונפגעה, בעוד לדברי המשפחה והעדים לא היתה בכלל שוטרת בזירה. אבל אנחנו הרי כבר לא מופתעים כששוטרים ישראלים מכים עצורים וטוענים שהותקפו, נכון? אנחנו גם לא מופתעים מענישה בלתי פרופורציונלית של מנהיגי מאבקים עממיים. בעיקר אם הם ערבים, אבל לא רק.

אבל אם מטרת המעצר היתה להפחיד ולדכא את המחאה, התוצאה היתה בומרנג בפעולה. משתתפי משמרת המחאה – כמאתיים איש, רובם מקומיים בתגבור של תנועת סולידריות הישראלית ההולכת ומתהווה – החליטו להעביר אותה אל מול תחנת המשטרה. אני עוד הצעתי לצעוד אל התחנה, שלא היתה רחוקה, אבל שאר המשתתפים ידעו היטב איפה עובר גבול הלגיטימיות של הפרת הסדר הציבורי – מחירי הדלק (וההתנתקות) כן, ערבים (ואוהבי-ערבים) לא – וידעו שהם נמצאים "מחוץ למרחב הדמוקרטי", כמו שאוהבים להגיד בתראבוט.

אז הילדים נשלחו למאהל, ואנחנו נסענו לתחנת המשטרה. נותרו כמאה מאיתנו בשלב הזה. עמדנו בקבוצה מלוכדת ובצורה מסודרת על המדרכה מול התחנה, והמגפון עבר מיד ליד: היו שהסבירו לשוטרים, ולעוברים ושבים המעטים, מה קרה ומה העוול שנעשה למשפחת שעבאן. היו שהנהיגו קריאות קצובות בעברית ובערבית:

אלימות ומעצרים את רוחנו לא שוברים!

תורג'מן, תורג'מן,4 עוד נפגוש אותך בהאג

יא בוליס, יא חסיס, איטלע (?) איטלע (??) יא תרסיס (???)5

והיה ציטוט של מחמוד דרוויש על פלסטין שגרר תשואות סוערות, ושוב הרגשתי כמה אני צריך ללמוד ערבית, ולו רק כדי שלא ידחפו לי לגרון ססמאות לא שלי.

יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים

את זה הבנתי.

חלק מהשוטרים שעמדו מולנו נראו משועשעים. "קודם הם מתעלמים ממך, אחר כך הם צוחקים עליך, אחר כך הם נלחמים בך, ואז אתה מנצח," הדהדה בראשי האימרה המיוחסת לגנדהי. היו גם שוטרים שדיברו במכשירי קשר ונראו פחות משועשעים. לא ראיתי שצילמו אותנו. זה לא אומר שלא צילמו, כמובן.

בסוף התפזרנו, לא לפני הזמנה להופעה של אמל מורקוס באוהל המחאה בשבוע הבא, והודעה שגם מלוד יצאו הסעות לשייח ג'ראח ביום שישי.

כמו לוטוס שצומח מתוך החרא ופורח במלוא יפעתו, כך "סניף" סולידריות לוד נובט ומלבלב מתוך ההריסות, מכורח הנסיבות, וככל שיענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. והקולות האלה שהדהדו הערב בלוד, הלהט והאור בעיני האנשים שעמדו שם – יהודים וערבים, חילונים ודתיים, שחורים ולבנים ובעיקר הרבה בז' ולך בכלל תבדיל בין אדם לאדם, עם לעם…

…טוב נו, חיפשתי מטפורה לרגש הזה והדבר הראשון שעלה בדעתי היה הקרנות של רוהאן שנענו לקריאת התרנגול, עם עלות השחר שאחרי הלילה האפל ביותר בתולדות מינאס תירית. וכן, טולקין היה גזען, אבל אנחנו לא. אנחנו זיהינו את הסטיגמות, הסטריאוטיפים ומנגנוני ההפרדה, וקראנו עליהם תגר. בפנים ובחוץ.


קריאה לפעולה

כמו הרבה פוסטים שלי שחצו את קו האלף מילה, גם זה היה אמור להיות קצר ותמציתי, אינפורמטיבי כזה.

אז אני חוזר מהמחאה והלהט למה שפתחתי בו: חמלה, תמיכה, סיוע הומניטרי.

דרושים מתנדבים לעזרה בשיעורי בית בעברית ובאנגלית, לקבוצה קטנה (4-5 ילדים כרגע) של ילדים בכתה ו'.

הפעילות בימי השבוע, בשעות הצהריים,6 בבית הספר של הילדים בלוד.

אני מעתיק לפה דברים שכתבתי בקבוצת הדיון של הדהרמה האקטיביסטית, שכמה מחבריה כבר הביעו נכונות עקרונית להשתתף:

אני עוד לא יודע כמה קל יהיה לתקשר עם הילדים למי שלא יודע ערבית  (כמוני). אולי זאת יכולה להיות הזדמנות ללמוד קצת ערבית. חשוב לי רק לציין שמעבר לעזרה הספציפית בלימודים, יש כאן הזדמנות לתת תמיכה נפשית לילדים שסבלו מטראומה קשה (ולא משנה מה חושבים על הנסיבות שהביאו לטראומה הזאת). במובן הכי פרקטי, זה ממלא להם שעה אחר הצהריים במקום שילכו להסתובב ברחוב, או לשבת באוהל בין ההריסות.
(מבחינתי האנוכית, זה נותן גם איזשהו מוצא מבורך מתחושת חוסר האונים לנוכח כל הסבל הזה.)

אני מקווה לחנוך את היוזמה כבר השבוע, ואדווח אם וכאשר יהיה מה. מי שיכול ורוצה להצטרף, מוזמן לפנות אלי בתגובות או במייל (לחצו על העין האפורה מימין).

מעניין לציין שפנייה דומה בטווטר הניבה מספר שיא של 15 ריטוויטים, ואף לא פנייה אחת. עם זאת, אני לא מתכוון לשחק לכם על המצפון. ברור לי שלרובנו קשה להתפנות לשעה באמצע היום אפילו כדי לראות את הילדים של עצמנו, וגם שכל אחד בוחר את המאבקים/משחקים שלו. אני שולח בקבוקי על פני המים בתקווה שיגיע למישהו שזה מתאים לו, ויכול להיות מעניין לו.


נוקטורנו

כבר ציינתי את זה בהערת שוליים, אבל זה ראוי לדעתי למקום מודגש יותר:

אז אחרי שנזכרתי להודות ש"עיקר הדיבור הוא הנפש", הגיע שיר חדש של ברי והציע לי מוטו חדש לבלוג.

המילים של דן תורן, שמעתיר עלי מחוכמתו מאז ימי בלאגן דרך מעמקי גיא צלמוות ועד בכלל. הלחן מבשר חזרה מבורכת של ברי לקומוניקטיביות של "נגיעות", שאהבתי לא פחות מהכבדות של "האחר" על אף שההיפסטרים האשימו אותו בפופוליזם. לפעמים אני אוהב את הגלולה המרה שלי מצופה בסוכריות מתפוצצות, ואם אפשר לרקוד עם זה, מה טוב.

ובמעבר לא אלגנטי, אפרופו ריקודים: מסתבר שפייסבוק הוא גם פלטפורמה למציאת רייבים חתרניים, עד כמה שהמשפט הזה נשמע פרדוקסלי. ועוד מסתבר שבשישי הקרוב ייערך בתל אביב הרייב השני של אנטי-פא(שיזם), שיקבץ יחדיו (בין השאר) תקליטני טכנו עם יקיר הבלוג תאמר נפאר, תחת הכותרת האינפורמטיבית והפיוטית כאחד: פליטים בקיבוץ גלויות.

ההכנסות (מחיר מומלץ: 30 ש"ח) תרומה למרכז סיוע, והקונספט המסתמן: כולנו פליטים.

כפליט מאומת הדאנס בעצמי, אני יכול להתחבר לקונספט. במילא, כשאני רוקד, אני רואה את האדם שבאנשים סביבי, לא את העור שלהם. רייב הוא בעצמו מעשה חתרני של שבירת גבולות (ובגלל זה הציק לי בדיעבד השם "רייב נגד הכיבוש", רייב עושים בעד או שלא עושים אותו בכלל.)

"מסיבה פוליטית? שלא יסגרו לכם אותה," אמרה המרמיטה.

"למה, מסיבות לא פוליטיות הם לא סוגרים?"

ובנימה אופטימית זו, לצלילי הדאנס הכנעני של ברי, ניפרד בברכת מהפכה שאפשר לרקוד לצליליה.

  1. ראו המוטו החדש של הבלוג, מהשיר הטרי והמדויק של ברי למילותיו של דן תורן, שהעין הפקוחה מלווה אותי במילותיו כבר מזמן []
  2. אני מתרשם שאפילו האח הגדול לא ממש מצליח להסיח את הדעת העונה. []
  3. מישהו צריך לעשות פעם פרופיל של שתי הנשים האלה, פרידה ובות'יינה, האחת מסורתית בכיסוי ראש והשנייה חילונית ברעמת תלתלים מתנופפת כדגל, ולתקוע אותו בפרצוף של כל מי שטוען שמאבק ה"שמאל" מנציח את הפטריארכיה ודיכוי הנשים בחברה הפלסטינית []
  4. מפקד משטרת לוד, כמסתבר []
  5. אוף []
  6. אחת וחצי או שלוש, תלוי ביום []