רק אתמול כתבתי: "הזקנים עוד נלחמים על מוקדי הכוח וצמתי השליטה הישנים, ואחר כך מופתעים תמיד."

והנה שתי כתבות מדה מארקר של היום, שממחישות את התהליך:

1. עמי אראל, יו"ר סלקום, מחפש נואשות תכנים לדור השלישי של הסלולרי ואומר על חברות הטלוויזיה למיניהן:

"הן לא מכירות את הלקוחות שלהן כיוון שמדורת השבט כבר מזמן לא קיימת."


2. ועוד מאותו כנס ("פסטיבל הקולנוע והטלוויזיה בראש פינה", שזוכה במארקר לכינוי "פסטיבל שירי דיכאון") - אבי ניר, מנכ"ל קשת, מבכה את אובדן ההגמוניה:

"אנחנו רוצים שיימשך המצב שלפיו 40% או 50% מהציבור שצופה בטלוויזיה בערב יצפה בערוץ 2, אבל הסביבה היום יוצרת אלטרנטיבות. היום, הצרכן יכול לראות וידיאו ולהיחשף לתכנים גם במחשב וגם בסלולר. במצב הזה, התוכן נע בין הפלטפורמות, וזה שינוי דרמטי במודל הצפייה ובמודל ההכנסות. אנחנו צריכים לקחת אותו לטובתנו."


מה שהוא לא מבין זה שהצרכן יכול לא רק "לראות וידיאו ולהיחשף לתכנים גם במחשב וגם בסלולר", אלא גם ליצור את התכנים האלה. אבי ניר ועמי אראל עוד נלחמים על צרכני תקשורת, ולא מבינים שהיום אף אחד לא צריך לחכות שיגאל שילון ישדר את סרט הפספוסים שלו, אלא יכול פשוט להעלות אותו ליוטיוב.

זה לא אומר שהם ייכנעו בקרוב. אבל ככל שהשידורים בטלוויזיה יהיו פחות נסבלים, עם יותר הפסקות פרסומות וחסויות ופרסום סמוי, הצעירים יצביעו במקלדות וילכו לחפש (וליצור!) את התכנים שהם אוהבים, בזמן ובקצב שמתאימים להם. לא בטוח שיהיה טוב, אבל אין ספק שיהיה מעניין.

[יאללה, חזרה לעבודה.]