נראה שהתחליף העדכני ל"פתאום שמעתי בום וראיתי אנשים רצים" הוא "קרה לנו נס" – האנשים שכותבים בתקשורת והאנשים שמתראיינים בתקשורת פשוט התאהבו בקלישאה הזאת, שמציעה איזו נחמה כשכל מיני דברים מסביב קורסים, מתמוטטים ונשרפים. מעתה על תאמר "מחדל", אמור "נס". בעזרת השם.

אבל כל זה לא באמת מזיז לי. אני ממשיך לעקוב אחרי הגלישה במדרון החלקלק, בעניין, לפעמים גם בכאב, אבל למה לי לקחת ללב? יש לי הרבה לאהוב מראש. העניין, וגם הכאב, אבסטרקטיים משהו. תיאורטיים. ואני ממשיך בכיוון שהתוותה לי אביבה בפוסט ההוא שלה, לא נותן לדברים האלה להיכנס אלי הביתה, אל חיי ואל חיי ילדיי. והנה חנן מנסח את אותו סנטימנט בתמציתיות זנית.

אז לא בשביל לכתוב על מוראות המקרו התחלתי בכל זאת לכתוב פוסט קצת לפני חצות. רק תפסתי טרמפ על קדחת הניסים הזאת כדי לחלוק סצנה קטנה מהמיקרו, רגע אחד מני רבים שאני חולק עם זוֹזוֹ לאחרונה (כשהיא לא עסוקה במלחמת חורמה על תשומת לבי עם אחיה הקטן, שמתנסה בעצמו בצעדים ראשונים בתחום קנאת-אחים). זה הלך ככה:

[פנים. צהריים. המרמיטייה ישובה סביב השולחן. אוכל על הצלחות.]

זוזו: [מביאה בקבוק קטשופ מהמקרר]

אבא: [הופך את בקבוק הקטשופ על הפקק]

זוזו: מה עכשיו?

אבא: עכשיו מחכים, ומתפללים. [בקול עמוק ונמוך] הו, אלוהי הקטשופ הנשגב, תן לנו את קטשופ יומנו… אוווווםםםםםםם.

זוזו: [מצטרפת לתפילה, צוחקת]

אבא: [מרים את הבקבוק, מנער, פותח את הפקק] בואי נראה אם תפילותינו נענו.

קטשופ: [זולג על הפסטה]

אבא: הוריי! תפילותינו נענו.

זוזו: [משליכה ידיים השמיימה באקסטזה, צוהלת] "נס!"

.

יצא לי לכתוב כאן אי אילו קינות על אובדן התמימות התינוקית פעורת העיניים, אבל מסתבר שלצד זה "מרוויחים" ילדה עם מילים משלה ומחשבות משלה.1 וככל שהיא גדלה אני חווה יותר ויותר רגעים שבהם היא מצליחה להפתיע אותי, לשעשע אותי באמת, לעורר בי מחשבות. הקטע הזה, שהפך אצלנו לבדיחה מתמשכת שזכתה לכינוי "נס פך הקטשופ", עורר בי בין השאר תקווה שהילדה מפתחת איזו ביקורתיות אגנוסטית, שחיה אצלה בשלום עם עולם דמיון עשיר ומפורט שמלא חברים מ"ארץ קסם" – הארץ שבה כולם קוסמים על באמת,2 והאוכל טעים תמיד.

הניסיון להקנות לילד כלים לחשיבה ביקורתית בלי להרוס במו ידינו את הקסם והתמימות, ובלי לבלבל יותר מדי את המוח, הוא הליכה על חבל דק שגם מעמתת אותי לפעמים עם גבולות המציאות שלי. והחוכמה, כמו תמיד, היא להתערב כמה שפחות ובכמה שיותר עדינות, לספק מידע במנות קטנות וטעימות, לתת לסקרנות הטבעית של הילדה להוביל. והיא מובילה אותה בבטחה, למיטב התרשמותי. עם תאווה ללמוד ולהבין את העולם שלה, שאני מעז לקוות שאפילו בית הספר בשנה הבאה לא יוכל להרוס.3

עוד מעט חנוכה, ומחזור חדש של מזמורי התקרבנות יהודיסטית עומד בפתח. בשנה שעברה הופתעתי לטובה כשמסיבת חנוכה שלמה בגן עברה בלי אף אזכור ליוונים הרשעים או לגבורות ישראל. רק אור ואור ואור, ואולי איזה סביבון. חוויה כמעט אנתרופוסופית ברוחה, בגן סטנדרטי לעילא. השנה הגננת קצת יותר אורתודוקסית – במובן הגננתי, לא הדתי – כך שהיום בדרך הביתה שמעתי כבר על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים. ואפילו הצטרפתי לשירה, כי החוויה היתה חשובה יותר מהמילים. ועדיין זוֹזוֹ מתרגשת בעיקר מכך שנבחרה להיות בין נגני הקסילופון, בזכות יכולתה המוכחת לשמור קצב ולזכור את סדר ההקשה.4 נותר לי רק לקוות שביום מן הימים היא תיתקל במפלצת הספגטי המעופפת, שתוקיר בוודאי מִנחה של קטשופ.

ואחרי שהעמסתי על הסצנה הקודמת הררי פרשנויות מעיקות, הנה רגע של פאן טהור. כשערמומיות נלמדת פוגשת נאיביות ילדית:

זוֹזוֹ למדה מבת דודה לשחק טאקי, קלטה את המשחק בן רגע, נדלקה וקיבלה חפיסה במתנה. הערב, אחרי שהמרמיטון הלך לישון עם אמא והשאיר אותה סופסוף לבד איתי, התיישבנו לשחק.

"אני רק גומר לסדר את האמבטיה, תחלקי בינתיים," אמרתי לה.

"לא, אתה צריך לערבב קודם. צריך לערבב לפני שמחלקים, ואני לא יודעת איך."

גמרתי לסדר את האמבטיה, ומצאתי אותה עם הקלפים מפוזרים סביבה, חלקם הפוכים. "טוב, תערבב," היא אומרת לי.

"אז בואי נאסוף את כל הקלפים."

"אבל כבר חילקתי לי."

"לא אמרת שצריך לערבב לפני שמחלקים?"

"אה," היא אומרת לי בצל של חיוך, "אז אני לא יכולה לשמור את אלה?"

ואז היא מראה לי שלקחה לה את שני הקלפים הנחשקים ביותר בעיניה, הנשק הסודי של האנדרדוג – אלה עם החץ האפור הגדול שמורה להחליף קלפים בין השחקנים.

כשגמרתי לצחוק הסברתי לה שאם רוצים להחביא קלף, נהוג להסתיר אותו בשרוול, וגם ציינתי שזאת רמאות ואנחנו לא משחקים עם רמאויות. ואז גלגלנו קצת על הלשון את המילה רמאות ולזוזו יצא "רמייה" והסברתי לה שגם זאת מילה קיימת, עם אותה משמעות כמו רמאות. ואז שיחקנו קצת טאקי ("עוד אחד, טוב, שניים." -"שלושה!") והיא אפילו ניצחה במשחק אחד, ואז במשחק האחרון נקטתי איפוק בוגר ולא הורדתי את כל הקלפים האדומים שלי על הפתיחה, והיא ניצחה והיתה מאושרת עד הגג, והלכה למיטה וכמעט החזיקה מעמד עד סוף הסיפור הארוך על רומי ונומי והדוב יעקב, עם משחקי הלשון והלצון של מאיר שלו והאיורים הנהדרים של יוסי אבולעפיה.

"לילה טוב מתוקה. שיהיו לך חלומות מלאים אור ואהבה, כמו שאת מביאה לחיים שלנו."

  1. מבריקות כמובן, שהרי מדובר בבת שלי. []
  2. בניגוד לכאלה שרק "עושים טריקים", אם כי הגבול וההבדל עוד לא לגמרי ברורים לה []
  3. "אולי נשלח אותה לדמוקרטי?" אמרה לי המרמיטה פתאום באחד האמשים. כן, יש דמוקרטי "בסביבה", פחות או יותר, אבל הרי כל החבר'ה שלה בלי יוצא מן הכלל ממשיכים כקבוצה הומוגנית ומגובשת לכיתה א' בבית הספר האזורי. זה יהיה עוול (וטעות) לנתק אותה מכולם בגיל שהחבר'ה מתחילים להיות בו יותר משמעותיים מההורים. נון-קונפורמיזם זה סבבה, אבל לא על חשבונה. []
  4. אמרתי לכם שהיא מוכשרת! []