בפוסט הקודם ניסיתי להאיר כמה מהסתירות והנקודות העיוורות של המאבק החברתי. יצא שהפוסט ההוא נכתב בדיוק במקביל לפיגוע המדמם באילת, והתפרסם ממש עם תחילת התגובה הישראלית הפבלובית כמעט – הפצצה על עזה, למרות שהראיות שקשרו את מבצעי הפיגוע לעזה היו קלושות במיטבן, והתערערו עוד יותר מאז.

(כבר לינקים? עוד לא אמרת שלום כמו בנאדם)

פעולת "תג המחיר" (ציטוט של שר הביטחון שלכם) המדממת בעזה הבהירה – לכל מי שעוד ניסה להתעלם – שהפיל באוהל חי ובועט, ומתמצה אולי בשאלה מהם גבולות הצדק החברתי שעליו מדובר פה, אם לצדק יכולים בכלל להיות גבולות. הלמות תופי המלחמה ופיצוציה, שהרעימה בעזה ובדרום ישראל, עוררה מרבצן תגובות "פוליטיות" ישנות מכל הצדדים וחשפה את הקרעים (והתפרים הנוחים להיפרם) שמאחורי הברית ה"א-פוליטית" של מחאת האוהלים.

ועדיין, המחאה היטלטלה, אבל לא נשברה. ואולי להפך, הוכיחה שהיא יכולה להמשיך למרות (או בזכות?) המבוכה, הסתירות המובְנות והיעדרו של דגל אחד, אחיד וחד-משמעי. (פוסט מומלץ, מרענן ומעודד.)

אם משהו נשבר בשבוע האחרון, אולי היתה זו הפאזה (או הפסאדה) הקונצנזואלית, הפוטוגנית וה"נחמדה"1 של המחאה. במובן הזה, הספין הבטחוני נתן למחאה רוח גבית לא פחות משהכה בה ברוח נגדית, כמו שיכול לקרות בסופות ציקלון (ובמציאות כאוטית). גם אם מעמד הביניים מהמרכז הפוליטי חשב להתקפל (והנה עוד אחד, יותר עדכני), הרי שהג'יני הפריפריאלי שהוציא מהבקבוק כבר לא בשליטתו. המרכז היה אמנם זה שהדליק את הגפרור, אבל הלהבה הציתה אדי דלק שהצטברו זמן רב בשוליים – הגיאוגרפיים, הכלכליים, החברתיים. והפיצוץ הזה בשוליים עורר זרמי קרקעית עזים, שהציפו על פני המים הרבה ג'יפה מסריחה ונפיצה שנרקבה בקרקעית. (ועכשיו חסר לי רק דימוי עם אדמה כדי לכסות את כל ארבעת היסודות.)

השד שיצא מהבקבוק התנפץ על המסכים אתמול, במסיבת העיתונאים שארגנה הנהגת המחאה.2 זו היתה כנראה מסיבת העיתונאים המרתקת ביותר שראיתי מעודי. הבלגן, הזעם, המתחים, ריבוי הקולות והשפות, האג'נדות המשיקות והסותרות והלא-קוהרנטיות לעתים – זה לא רק המדיום, אלא גם המסר, לפחות ברמה הטקטית: המסר לביבי, ליועציו ושריו ולכל מי שחושב למלא את מקומו: אין כאן סקטור שאפשר לרַצות, אין באמת מנהיגים שאפשר להפחיד או לשחד או לאיין בכל דרך אחרת. כי השד הזה, שיצא מהבקבוק, נראה לי כמו הידרה – תוריד ראש אחד, יצמחו שניים חדשים.

גם פיצוץ המסיבה שעניין מאוד את התשקורת הטייקוניסטית לא העיב בעיניי על עוצמת המסר. להפך אולי. והנה, מסתבר (דרך יהודה נוריאל, שמקפיד להיצמד לדופק המאורעות בדייקנות ואמפתיה מרשימות מהרגע הראשון) שהצעקנית והמקללת הראשית, הפעילה הלהוטה שקראה לאלימות, היא חובבת בגדי מעצבים שעובדת (או לפחות עבדה) אצל נוחי דנקנר. המממ. פרובוקטורית בתשלום או סתם פוסטמה תאבת אגו? מה זה משנה, גם היא לדעתי עשתה יותר תועלת מנזק.

וכמה מילים על האנשים שדיברו במסיבה הזאת, בבית סוקולוב, מרכז העיתונות הישנה: דפני פרקס ליף, שממשיכה3 להקשיב לרגש ולאינטואיציה ששמו בידיה את הגפרור הנכון במקום ובזמן הנכונים, ולא מתיימרת להיות משהו שהיא לא; פסח האוספטר, שאותו אני זוכר בדיוק כפי שהוא היום, רק עם קצת יותר שיער על הראש,4 מדבר באותו להט רציונלי על אותם דברים (בגדול) בפני עשרים בני-גע, לפני עשרים שנה, והנה עלה והגשים וראה שכר בעמלו העיקש; ופנים חדשות, מרשימות, שאת שמותיהן אני קולט ומשנן מהציוצים המלווים את המסיבה: זכריה צבי, המהטמה מבית שמש; מגן דהרי, שלמראהו מתנגן לי בראש 'גיבור מעמד הפועלים'  של לנון, על ההבטחה והאזהרה שבו; משה כהן מבת ים, עם צעקה גולמית דומעת ומשוועת מתחתית המצוקה שחשוב שתישמע, וחשוב שתחובק (כמו שעשתה דפני)… ואם יבואו המאגפים משמאל ויתלוננו שלא היה שם ערבי, אומר רק שאני שמעתי שם כמה מבטאים ערביים. ערבים-יהודים. (שהבינו שבזמן שהפחידו אותם מהערבים, התייחסו אליהם כמו לערבים).

בין האופוריה לציניות. שם תמצאו אותי.5

|| בין שלום בית למלחמה על הבית

וזו היתה רק התרחשות אחת מני רבות במאבק המסועף והדינאמי הזה, וגם אותה קלטתי כמעט במקרה, דרך האינטרנט. ככה אני קולט את רוב מה שקורה ברמת המאקרו לאחרונה, וגם זה במינונים מדודים. והנה מגיעה, בפוסט כמו במציאות, תנועת הנשימה פנימה, ההתכנסות אל הקרוב והמוחשי, אל העוגן שמונע היסחפות מהמרכז, דווקא בזה שהוא מכביד. והפעם זה קורה לפני שהחבל נקרע, לפני שאני נשרף ונשחק ויוצא מאיזון.6

אחד הדברים שמקשים על ההתכנסות הזאת פנימה הוא עובייה של הבועה הסוגרת על הסביבה המיידית, תחום המושב. ובעוד שמועות מגיעות לאוזניי על מאהל מחאתי-תודעתי בכפר ורדים (!), ומאהל היפי-שנטיפי בעין כרם, והרצאות מלומדות ומעשירות במאהל נורדאו הצפונבוני – כאן במושב (שהפך הרי מזמן לפרבר עתיר קרקעות) איש איש לביתו, איש איש לפלזמתו, מקסימום באים להפגין יחד עם שלמה ארצי. כי אתמול היה טוב, ויהיה גם מחר.

כל דמעה היא פרוטה היא מזון איכותי למפלצת
על הכר בכיכר ובתור לעוגה נקפוץ ונטבע בקצפת

|| בינתיים, בלוד, כרגיל

הספקתי להגניב שניים וחצי ביקורים במאהל רוטשילד, ואחד מרתק בלווינסקי. גם במאהל לוד לא הייתי מאז הביקור הראשון. אני מקפיד להתעדכן בקבוצת הפייסבוק שלהם, בתקווה שאראה סימנים כלשהם להצטרפות שלהם לשאגת השוליים הארצית – ולשווא. להפך אפילו, עם סימנים מדאיגים ל(המשך) התפוררות הסולידריות הפנימית במאהל, מריבות על השתתפות/השתמטות בניקיונות, וכאלה.7 העדכון האחרון הוא הצעה להעניק קדימות בקבלת פתרון דיור לזוג הזה, ותלונות על אכזריות הטוקבקיסטים.

מעקב סולידריות מבחוץ: הליצן המקומי צ'יקולולו בא להפעיל ולשמח את הילדים. חוץ מזה: גורנישט.8 ואני רואה בלב כלה איך לוד נשארת שוב מחוץ לחגיגה, אפילו כשהיתה יכולה (צריכה?) להיות כלת השמחה, או העצב. "לכו ללוד," זוכרים?

איפה, לעזאזל, כל הפעילים הפועלים בראש חוצות? זה מה שאני מתאפק לפעמים שלא לצעוק. איפה כל אלה שמסתובבים לפי הדיווחים בכל הארץ, מפיצים שמחה וידע ותודעה? איפה פעילי הדיור הציבורי, איפה התארגנויות הפריפריה? איך אתם יכולים להפקיר את אחיכם למצוקה בידי ההבטחות של פקידי עמידר? ואיפה – אם כבר שואלים – פעילי סולידריות והוועדות העממיות ושאר השמאל ה"רדיקלי" שהציפו את לוד במאותיהם בין פינוי משפחת אבו עיד ליום האדמה? מה קרה, לערבים-יהודים לא נאה לכם לעזור? גזענים.

יאיי, זה לגמרי לא היה מתוכנן. תראפיית-כתיבה אִין פּרוֹסֶס.

|| איפה הייתי ומה (לא) עשיתי כשהייתי (או לא?) השינוי שאני רוצה לראות בעולם

הייתי עושה את זה בעצמי, כמובן. הייתי שמח להיות זה שיחבר את מאהל לוד למאבק הארצי, וחשוב מכך – את המאבק הארצי למאהל לוד. אבל קצרה ידי. את השיעור הזה בגבולות הכוח למדתי בלי להתנגש בקיר.

והרי יכולתי לראות את עצמי בעיניהם, תייר מארצות השפע שמעבר לכביש. והרי שמעתי בשלב די מוקדם בשיחה את השאלה המתריסה "אז מה, אני יכול לבוא אליך, ככה, לכוס קפה?", וידעתי שכולם קלטו היטב את ההשתנקות הקצרה שלי, כשראיתי בעיני רוחי את התנגשות העולמות הצפויה, לפני שגמגמתי במבוכה, "כן, למה לא. אתה מוזמן."

I come down from the upper class

To mend your rotten ways

והרגשתי היטב את חוסר הנכונות שלהם לשמוע אותי, אל מול הלהיטות להשמיע. אולי, אם הייתי יושב שם יותר, אם הייתי יותר כריזמטי,9 אם הייתי יותר לודאי, אם הייתי יותר מזרחי, אם הייתי יותר יהודי, אם הייתי יותר עני… אך לא אני הוא האיש, לא אני.

עוד ניסיתי, דרך פייסבוק. להעלות קישורים, להציע להם להשתתף, להצטרף, להשמיע קול… אני לא יודע מה קרה מאחורי הקלעים, אם בכלל. כל מה שאני ראיתי היה התעלמות מוחלטת, גם כשציינתי שהוספתי אותם לרשימת המאהלים הארצית, גם כשהפניתי אותם לפורומים של המחאה. קיבלתי כמה תודות על הפוסט שכתבתי, על הדיוק בהעברת הדברים שלהם… שום דבר מעבר לזה, שום דבר שהצביע על כיוון מעשי להשתלבות.

בימים אלה בא לקבוצה בחור חדש, לודאי, פרח עיתונות, מכיר אינטרנט, וגם הוא מעלה הצעות דומות וקישורים דומים – וגם הוא נענה בהתעלמות, או בחשדנות. מאהל לוד סגור ומוגף בתוך עצמו, מתבוסס ברפש וברקב של עצמו, ואין מושיע.


אינטרלוד מוזיקלי

בדיוק בשלב הזה של הפוסט נגמרו הסיגריות, והשעה אחת-עשרה וחצי בלילה. בדרכי לתחנת הדלק באזור התעשייה של לוד, הדבר הכי קרוב שפתוח בשעה הזאת, 88FM מבאסים עם שירי אהבה מהאייטיז בנוסח עדות הפופ-רוק הישראלי העגמומי.10 לעומתם, 92.3FM – הגלגול הנוכחי של רדיו רמאללה – מקפיצים עם שירי אהבה בנוסח עדות הדאנס הערבי השמייח.11

ואני נזכר במאמר העוקצני הזה, גם אם לא חותם על כל הבחירות המוזיקליות של מחברו. (ומומלץ גם להקשיב למיקסטייפ שמלונקק בסופו.) הלאה הקלגסות הקולוניאלית! תחי המהפכה התרבותית. וד"ש חם מקרב לב למפגינים הערב בירוחם. לא, באמת. סחתיין.


|| …אבל בבית שקט

דבר מצחיק קרה לפוסט הזה בדרך מהראש למקלדת. הההתכנסות והנשימה פנימה התארכו מעבר למצופה. למעשה, אלף המילים לעיל היו אמורות להידחס להקדמה קצרה בהרבה של פוסט בשם "בינתיים, בבית", שהיה אמור להתרכז בכמה פכים ופחים מהחיים המסתוריים והמופלאים של האדוות, בצל הסופה הרוגשת בחוץ. דברים גדולים ומרגשים, שכל אחד מהם היה יכול (וצריך?) לקבל פוסט משל עצמו בימים שלווים יותר – כמו המעבר של המרמיטון למיטה משלו, בד בבד עם גמילה מחיתולים (ומיניקה), והכל בגיל שנתיים, ובלי שום שמץ של דחיפה הורית (חוץ מהקטע של היניקה: זה באמת משהו שאפשר כנראה להמשיך לנצח); כמו המעבר שלנו לחינוך אנתרופוסופי, לא מתוך בחירה אידיאולוגית מוצקה אלא יותר כפליטים נמלטים מהמערכת הציבורית/סטנדרטית, אחרי שברגע האחרון הלב שלנו פשוט לא נתן לנו להפקיר את ילדינו למלתעותיה. ולא שאנחנו שלמים עם ההסתגרות בבועת החינוך הפרטי אל מול המצוקה הציבורית, ולא שאנחנו יכולים להרשות את זה לעצמנו כרגע, בלי לנגוס בירושה שהיא כל מה שיש לנו להעביר לילדינו (ו/או למצוא עבודה מכניסה. נו כבר! אבל גם זאת סוגייה ששווה פוסט הרי). אבל דווקא בימים אלה, כאשר כל אפיקי ההשקעה הפיננסיים מתערערים ורועדים, אני – אנחנו  – מרגישים שההשקעה הכי בטוחה ומועילה שאנחנו יכולים להעניק לילדינו היא השקעה בחינוך שלהם – ונדמה לי שיש גם מחקרים שמגבים את תחושת הבטן הזאת. והיתרונות שאני מוצא בגישה האנתרופוסופית – או ליתר דיוק חסרונות הגישה הממלכתית-מיינסטרימית12 – שווים בעצמם פוסט שלם. אה, בעצם כבר כתבתי כמה כאלה. ושוב חוזר אותו המסר, בין מיטת הנוער והישבנון והגן ובית הספר: תנו לילד להבשיל בקצב שלו, אל תהרגו את הסקרנות והמוטיבציה הפנימית לחקור, רק כדי להחליף אותן בכפייה ומוטיבציה חיצונית לענות נכון. זה לא עובד ככה. פשוט לא עובד. בין אם מדובר בלימודי חשבון, או במורשת ישראל.

…או כמו הפוסט ההוא, שהיה אמור להיכתב מתישהו באמצע יולי, תחת הכותרת להתבונן בלי לתקן, והיה אמור לפרט את הדרך שהובילה אותי לגישה הזאת, ואת היתרונות והפתרונות שמצאתי בה, אבל אפשר לסכם אותו בשני ציטולינקים:

פתיחה:

אבל בשיעור יוגה, כשהמורה אומר רק להתבונן בנשימה,

אני לא יכול בלי להתערב.

סיום:

להתבונן בדבר

שאינו מושלם

ולקבל בהשלמה

את אי-מושלמותו.

(והפוסט הזה, זן-אסקפיזם, שעלה בזכרוני פתאום ובמעומעם, טלטל אותי בדיעבד: בנסיבות כתיבתו, בצלילות המרפרפת ששרתה עליו, בהבלחה הזאת של השראה תודעתית שהקדימה את זמנה מבחינת ה"תהליך" שלי, שנה בדיוק לפני שהתנתקתי מהזמזום הממכר של הרשתות הסושאליות)

סינתזה, חזרנו אלייך שנית

מרים לרגע את העיניים מהמילים ומרגיש שאיכשהו, הכל התחבר לי שוב. להתבונן בדבר – מחאת האוהלים לפלגיה ולמאהליה, מערכת החינוך הישראלית, ההתנהגות שלי כהורה וכבן-זוג וכאדם,13 החיים שלי, הנשימה שלי, העולם – ולקבל בהשלמה את אי-מושלמותו.

זה לא אומר אפאטיות. לא בהכרח…

אינטרלוד אזוטרי: בתקופת קראולי שבראשית ימי הבלוג רציתי לכתוב פוסט על התיאור שלו את שלוש אסכולות הקישוף. הביקורת שהוא מותח שם על הבודהיזם – המוגדר אצלו כאסכולה "שחורה" מפאת הפסימיזם הטבוע בו כביכול – נראית לי כיום קצת שטחית, אבל אהבתי במיוחד את ההערה שלו לגבי האסכולה השלישית, הצהובה – זו שדוגלת בעיקרון באי-התערבות, ברוח הזען, אך בזמן האחרון,14 ככלות כל הקיצים, החלה להתערב אקטיבית.

אפתיה היא פרשנות שטחית של הגישה המתבוננת. ההתבוננות, הקבלה וההשלמה עם אי-המושלמות הן צעד ראשון והכרחי להערכה נכוחה של המציאות. הן מצריכות התעלוּת מעל רפלקס התקיפה-בריחה – שבמקרה של סיטואציה "לא מושלמת" הדורשת "תיקון" יכול להתבטא בדחף אימפולסיבי "לתקן" מה שנראה במבט שטחי כמצריך תיקון; או לחילופין בדחף להרים ידיים, לזרוק הכל ולהפנות עורף.

זה מהדהד פוליטי, אבל זה התחיל לגמרי אישי: אחרי שהצלחתי לזהות את הדחף הזה לתיקון עכשיו, לצלוח אותו ולהביט בסיטואציה בעין מפוכחת, התאפשר לי לבחון במחשבה יותר צלולה את האופציות להתערבות, לבחור מה ומתי לעשות – או לא. וזה לא מתחיל בפוליטיקה "גבוהה" אלא בסיטואציות משפחתיות, אישיות, נהיגתיות, נשימתיות.

|| נדמה לי שאני נכנס לטריטוריה של ז'יז'ק. אז בחיתוך חד לפרקטיקה:

במסגרת איזון המשאבים הכולל, החלטתי לתת לפעילויות השוטפות ולמאהלים להמשיך במומנטום (או לא) בלי נוכחותי הפיזית. לעומת זאת, ההפגנות הסדירות ברוח-כיכר-תחריר בשבתות נראות לי ציר מרכזי בתחזוק המומנטום הזה, בהנכחת המאבק, בשמירה (ומעקב) על הדופק של ה"עם", בעודו מקיץ בפליאה ובזעם מההיפנוזה.

(זה גם מסתדר לי בלו"ז, שבת בערב.)

אז בשבת הקרובה אני שוב בצומת סביון, בתקווה לחוויה מתקנת על הציניות של הפעם הקודמת. (והנה סרט מרגש על שאגת בקעת אונו המתעוררת, שעוזר לתיקון.) לא נותר לי אלא להזמין גם אתכם לבחור את ההפגנה הקרובה או המעניינת לכם, לצאת בשקט או ברעש, לראות (מה קורה) ולהיראות (ברחוב, בתקשורת), ולחיות את קיץ העם, בואך סתיו העמים.

הקליקו על התמונה לפרטי ההפגנות ברחבי הארץ:

ובאווירה תחרירית בלתי-צפויה זו, אסיים בתוספת טרייה לפסקול המהפכה,
פצצת ראפ זועמת ובוטה שיכולה להיות התרומה הישראלית למיקסטייפ חלאס!
פרי מיקרופוניהם  של נבחרת ראפרים משובחת.

האזינו: (המוזיקה מתחילה בשנייה 0:15)

  1. ד"ש לגולדה []
  2. ואני מודע למטען הנפיץ של המונח הזה כשלעצמו []
  3. ככל שאני מתרשם מרחוק []
  4. שלא לדבר על השיער *שלי* אז והיום []
  5. קצת משמאל למרכז, תוהה לגביכם. []
  6. אולי כי הפעם הקפדתי לשמור על קשר עין עם המרכז, גם כשהיטלטלתי בגלים []
  7. והרבה וירוסי פייסבוק שמופצים ברשלנות []
  8. ראוי לציון הביקור של קן הנוע"ל המקומי לפני שבועיים []
  9. באינטרנט אף אחד לא יכול לשמוע אותך מגמגם []
  10. כבר לילה בואי נישאר, האהבה שלי היא לא האהבה שלו… []
  11. נו, הרדיו הממלכתי של הרש"פ, לא ישמיעו שם היפ-הופ מחאתי. []
  12. כי גם בין הממלכתיים יש ויש []
  13. הדברים הפחות-סימפטיים, שעליהם אני פחות-כותב []
  14. נכתב לפני שבעים שנה, כן? []