אוף, לא יודע כמה פעמים כבר מחקתי את משפט הפתיחה של הפוסט הזה. ההכרה שאשכרה קוראים את מה שאני כותב משתקת. אז לא חשוב, לא צריך פתיחה. ניגש ישר לעסק.

איזה יופי זה תוכן מבוסס-גולשים. איזה כיף שאפשר לקבל מידע כל כך מגוון, לא מצונזר, לא מבוים ולא מתוסרט. בזמן האחרון אני מוצא את עצמי מדי פעם שורף שעתיים ליליות באיזה אתר אקראי של סרטוני וידיאו שגולשים מעלים. לא יאומן כמה כאלה יש: יוטיוב כמובן, ומטאקפה, mojoflix, efukt, flurl ועוד ועוד. הכל חינם, הכל נגיש. הקלק וצפה.

אפשר למצוא באתרים האלה גולים יפים, פספוסים, קליפים, נשים משחקות כדורעף חופים, קטעי פורנו, ספורט אקסטרים, אסונות, אמנויות לחימה, מה שתרצו. אבל איכשהו אני מתמקד כמעט תמיד בשני סוגים של סרטים : סקס ואלימות תוצרת בית.

טוב, האמת שהסקס היה קודם. הרי כולם יודעים מה גברים מחפשים באינטרנט. העניין הוא שכבר מזמן אני מגלה שפורנו מסחרי מדליק אותי פחות ופחות. הכל מעוצב מדי, מבוים מדי, מלאכותי מדי, מרוטש מדי. מזויף, בקיצור. מתברר שאני אוהב את הפורנו שלי אמיתי, חובבני, מציצני. היא לא צריכה להיראות כמו דוגמנית, או להתכופף בתנוחות בלתי אפשריות או להתמרח בשפיך; העיקר שייראו עליה שהיא נהנית. עד לא מזמן הייתי צריך לחפש את הסרטים שעשו לי את זה בקאזה ובאימיול ולסנן טונות של זבל, זיופים ("חובבניות" עאלק) ווירוסים. עכשיו רק צריך לבחור ולגמור, ואפילו בלי להרגיש בחילה על זה שאני משתתף בניצול נשים מוכות-גורל.

יופי, אבל מה הקשר לסרטונים של מכות? אלימות לא מדליקה אותי. למה אני מרותק לסרטונים האלה ומסתכל שעות על אנשים הולכים מכות ברחובות?

כי זה אמיתי, זה למה. זה משהו אמיתי שלא יוצא לי כמעט לראות בחיים המוגנים והבורגניים שלי. איפה אנחנו רואים אלימות בדרך כלל? בסרטים, בסדרות טלוויזיה. ושם היא הרי מסוגננת, מבוימת, עתירת אפקטים ומעל הכל – לא כואבת באמת.

תחשבו על זה. כשגיבור האקשן האהוב עליכם "נפגע" ועל פניו עולה הבעת "כאב", זה בעצם כמו שחקנית פורנו שמזייפת אורגזמה.

הסרטונים של הערסים מהווב 2.0 מראים איך אלימות נראית באמת. הכאב, הדם, הצרחות, הבגדים שנקרעים, התנועות הגמלוניות והמכות שמתפספסות. שם אנשים לא מתעופפים באוויר על כבלים בלתי נראים ולא קמים אחרי שפוצצו אותם במכות ומנצחים בקרב. אין גלוריפיקציה, מקסימום עורכים את הקטעים הטובים ומוסיפים פסקול. ככה, כשהילד הקטן והצנום קורע את הצורה לבריון של בית-הספר שתוקף אותו במסדרון (הערה: הסרט אמור להתחיל אוטומטית, לא צריך ללחוץ על כלום, אולי בפיירפוקס זה לא עובד), אתה יודע שזה אמיתי, ושזה אפשרי. חוץ מזה, הסרטים האלה לא מציעים הצדקות מוסרניות לאלימות של ה"טובים".

כך שבעצם, לסרטונים האלה יש ערך חינוכי ממדרגה ראשונה, כי הם מראים איך סקס ואלימות נראים באמת, לטוב ולרע. הם מהווים אנטיתזה לשטיפת המוח ההוליוודית עם כל הצדקנות והצביעות המזויפות, כמו בסרטים הפסאודו-אירוטיים שדיסקסתי בפוסט הבכורה שלי. הם מציעים נראטיב אלטרנטיבי, חתרני.

וזה שוב מחזיר אותי להשלכות מרחיקות הלכת של מהפכת המידע. זה לא רק המגוון העצום של אפיקי תקשורת ומקורות מידע שאפשר לצרוך. זה לא מסתכם באפשרות לחשוף סקופים ולשלוח טוקבקים. זה יותר ממקום מפגש חברתי שבו כל מיני אנשים עם כל מיני נטיות יכולים למצוא לעצמם פינה עם אנשים כמוהם. יש לנו בידיים טכנולוגיה שמאפשרת לנו להשתחרר במידה זו או אחרת ממרותם של קובעי הדעה ומעצבי דעת הקהל, להביע את מציאות חיינו בדיוק כמו שאנחנו חווים אותה ולהתרשם ממציאות חייהם של אחרים. בלי זכיינים, בלי מפיקים, בלי תסריטאים ובלי עורכים. בלי לסגוד לרייטינג ולהתחנף לנראטיב השלט. כמו תמיד, הילדים שגדלים לתוך זה מבינים את זה מיד, באינסטינקט, ולומדים ישר להשתמש בכלי החדש. הזקנים עוד נלחמים על מוקדי הכוח וצמתי השליטה הישנים, ואחר כך מופתעים תמיד. אנחנו חושבים שאנחנו מבינים את ההשלכות של הטכנולוגיה החדשה, כי אנחנו (רובנו) מנתחים אותה במונחים של הקונספציה הישנה, אבל אוטוסטרדת המידע עוד תיקח אותנו למקומות שאין לנו מושג על קיומם.

תוספת – הנה, אני מדבר על נראטיבים אלטרנטיביים, והיא עושה את זה. הספקתי לקרוא רק את הדף הראשון, אבל זה מדהים; מאוד שונה מהדימוי המקובל לגבי "חייה של אמא בת 18", לא?