מצאתי את האחראים לתעלומת הפסל העקור של אלכסנדר זיד.

תסתכלו טוב בתמונה הזאת (באדיבות אסתי הבלוגמאסטרית) ותגידו לי אם הסמל שחרוט באמצע הכתובת שנחקקה על הפסל לא נראה כמו שרטוט גס של עין בפירמידה:


לשם השוואה:

אתם בטח יודעים כבר איפה *זה* מופיע

(המקור)





באופן מקרי לגמרי (מואהאהאהא) - ובהמשך מתוזמן היטב לשני הפוסטים האחרונים - לפני שמונה שנים הפסל הזה היה המקום הראשון שאליו נסוגתי (אחרי ביקור קצר במד"א ופחית קולה בפלאפל של חנניה) כדי לאסוף את כוחותיי ועשתונותיי אחרי הקרב המכריע מול Smug הדרקון הרשע AKA אמא שלי. גלגלתי ג'וינט מטבק מעורב בתה סיני ירוק (כי זה מה שהיה לי אז) ושרתי את שיר לשלום בקול רם ורועד כשפניי לסוריה (לשם הוא השקיף, שומר העמק, לא?). באוטו של אבא חיכה שלל הקרב: תקליטים, ספרים, ניירות ויצירות ילדות, זיכרונות מצהיבים של חיים קודמים.

.

מהפסל המשכנו לתחנת משטרת זבולון, שהתקשרה לסלולרי של אבא בזמן שהתייחדתי עם אלכסנדר. נראה לי שאבא חשש קצת שירביצו לי, לראשונה בחייו הבוגרים מצא את עצמו בצד הלא-נכון של החוק, כל חוק שהוא (חוץ ממשטרת התנועה, אבל זה לא נחשב בעיניו). הוקל לי כשהשוטרים ביקשו ממנו לחכות בחוץ. לא היה לי כוח להיסטריה שלו. אני בדיוק הייתי אחרי שבועיים של קורס מזורז בהלכות עבריינות-צעצוע עם שתיים-שלוש תלונות, מעצר, חיפוש בדירה (שהעלה 8 נבטים) ומפגשים עם שוטרים רבים ושונים בתחנת יפו.

המשפט שאני הולך לכתוב עכשיו הוא לא משהו שמזדמן לי לכתוב לעתים קרובות, אבל בסך הכל, "בחוויה שלי" מה שנקרא, השוטרים היו החבר'ה הטובים בסיפור בדרך כלל. בהחלט יכול להיות שקיבלתי יחס VIP כי אני יהודי אשכנזי צפוני בעליל - ובסך הכל הייתי קוריוז משעשע בנוף השגרתי של עצורים, נחקרים ועדים (הספקתי למלא את שלושת התפקידים) - אבל רוב השוטרים שפגשתי השאירו אצלי רושם קשוב, אמפתי וסובלני יותר מהרבה אנשים שהיו אמורים להיות יותר נאורים או משהו (חוץ מהבלונדי המניאק מהבילוש של יפו. אני סבלתי ממנו רק כמה דקות, הוא צריך לחיות עם עצמו כל יום).

.

השוטר בתחנת זבולון הקריא את התלונות של אמא שלי: פריצה, איומים ברצח, תקיפה, השחתת רכוש? כבר לא זוכר בדיוק. איך יכולת לעשות את זה לאמא שלך, ועוד אחרי כל החובות שהיא כיסתה בשבילך.

אז סיפרתי לו, לא זוכר מה בדיוק, לקט אנקדוטות נבחרות. מעניין שהיום אני לא זוכר; אז זה בער בי, שרף אותי. אבל שוטר-הווידוי שלי הקשיב וכשגמרתי אמר: "יש באמת אמהות כאלה?" הוא שחרר אותי חזרה לאבא עם צו הרחקה מאמא שלי ל21 יום. "אפשר 21 שנה?" שאלתי. עברו ארבע שנים עד שכף-רגלי דרכה שוב בבית שלה.

.

.

כל זה קרה בתחילת נובמבר, כמה ימים אחרי יום השנה הרביעי לרבין (ברק נאם עם שכפ"ץ והבטיח שלום עם סוריה, בשנת הגן-עדן-של-שוטים האחרונה; לאורך הדרך מיפו לשייח אברק עודדו אותי הכרזות "אָהוּד תהיה חזק, העם איתך!"). אני לא יכול להגיד שיצאתי מגיא צלמוות באותו יום, אבל אחרי השיא האלים הזה העניינים התחילו להירגע; התוקפנות ששוגרה סופסוף ליעדה הראוי התקררה, המפגשים שלי עם שוטרים באו לקיצם, ושם כנראה התחילה הדרך הארוכה חזרה משאול תחתיות אל קרקע המציאות, היציאה מהחושך של נתיב הירח רדוף הצללים המבעיתים אל נתיב השמש המחממת באור האהבה.

.

You can only walk halfway into the darkest forest

Then you are coming out the other side

.


אז בסופו של דבר הכל בגלל אמא

כמה בנאלי

פרויד ידע את זה

לפני מאה שנה

וגם הטנטרים

כמה אלפי שנים לפניו

(זה לא שיר, פשוט נדפקה לי העריכה בבלוג)

.

קלף טארוט אקראי לסיום

(זה גם תירוץ טוב לנקות את האפר מהשולחן)

.

Prince of Swords

שיהיה

מרמיט, תקוע באמצע 3:00


(3:05) רגע

זה הרבה יותר מתאים לי הלילה

.

.

"The four Threes are referred to Binah; in each of them is expressed the symbolism of Understanding. The idea has become fertilized; the triangle has been formulated… the idea is of a certain stability which can never be upset, but from which a child can arise.

…The Three of Pentacles exhibits the result of the idea of Earth, of the crystallization of forces; and so the Three of Pentacles is called the Lord of Work. Something has definitely been done."

(Book of Thoth, p.178)