איך הפסקתי לאהוב והתחלתי לפחד מאוסלו (מוקדש לנבחרת השלום)
התחלתי כבר לנסח פוסט שיוקדש לעלייתה ונפילתה של המעורבות הפוליטית שלי בין מלחמת לבנון הראשונה לשנייה, אבל החלטתי לוותר על הטרחנות ועל הרצון להצטדק, ולהתמקד באנקדוטה אחת, שנוגעת גם למשחק שהתקיים הערב בין ריאל מדריד ל"נבחרת השלום" הישראלית-פלסטינית (ד"א, נגמר 8-0, אני אשמור אתכם במתח ולא אגיד למי).
.
.
זה היה בקיץ 94 או 95, כשהייתי ב"חופשת מולדת" בין טיולים (לא הייתי כאן במשך רוב שנות אוסלו). קראתי כתבה בעיתון "העיר" (זוכרים שפעם היה עיתון כזה?) על נבחרת הכדורגל של פלסטין. נכתב שם שסגל הנבחרת מורכב מ21 שוטרים פלסטינים ועוד אחד שעובד במנגנון הרשות הפלסטינית. נכתב שם גם שהאיצטדיון המפואר של הנבחרת, שעוטר בתמונה ענקית של הראיס, הוא מגרש הדשא היחיד בעזה. אני זוכר שרציתי לכתוב מכתב למערכת על זה שישראל מקימה בשטחים מדינת בובות ולא מדינה עצמאית. את המכתב לא כתבתי. בטח הלכתי לים במקום.
.
אחרי שנה או שנתיים, באנגליה, קראתי בגרדיאן מאמר של האינטלקטואל הפלסטיני-אמריקאי אדוארד סעיד. הוא טען שהסכמי אוסלו הם בעצם המשך של הכיבוש הישראלי, שאם ישראל היתה רוצה באמת לתת לפלסטינים מדינה היא היתה מדברת עם ההנהגה המקומית שקמה בימי האינתיפאדה הראשונה ולא מחזירה את עראפת וחבר מושחתיו מטוניס. אחרי עוד כמה שנים, כשחזרתי לארץ, גיליתי שהדובר הקולני ביותר של הדעה הזאת בארץ היה בני בגין. ההסכמה הזאת בין הפלסטיני האולטרא-שמאלני ליהודי האולטרא-ציוני לימדה אותי להשתדל להתייחס למה שאנשים אומרים בלי קשר לזהותו של הדובר.
.
זה היה עוד לפני שהבנתי למה התכוון רבין כשאמר "בלי בג"צ ובלי בצלם".
מאז, כל פעם שמישהו מביא את כישלון הסכמי אוסלו כדוגמא לחוסר התוחלת של הניסיונות להשכין שלום במזרח-התיכון, נצבט לי הלב על גודל הפספוס. הסכמי אוסלו לא היו ניסיון להשכין שלום, אלא ניסיון לעצב את המזרח התיכון בהתאם לרצונותיה של ממשלת ישראל; קצת כמו מלחמת לבנון הראשונה, עם רבין בתפקיד בגין ופרס בתפקיד שרון (זכות ראשונים על האבחנה הזאת שמורה לאמיר אורן מ"הארץ").
.
אוף, שוב פוליטיקה? אל דאגה, הדוד אל מוסר שהוא בדרך.
.
דנה ב-20 יוני 2007 בשעה 0:43 #
גם לי לקח שנים להבין שאוסלו היתה אשליה, והמזרח התיכון החדש שפרס הסוציאליסט לשעבר תכנן לנו כאן היה אמור להיות גרסה של היחסים בין ארה"ב למקסיקו, במקרה הטוב. גם במקרה הזה, וגם במקרה של עזה, מצאתי את עצמי באותה דעה – אם כי לא אותה עמדה – של הימין. וגם בגדול, כי כרגע הפתרון היחיד שאני רואה באופק (מספיק להסתכל על מפת ההתנחלויות כדי להבין שאין סיכוי למדינה פלסטינית ריבונית, והסיסמה "ישראל -פלסטין, שתי מדינות לשני עמים" שייכת לפח האשפה של ההיסטוריה), הוא זה של מדינה אחת, בין הירדן לים. זה כבר קיים, רק באופן לא רשמי, וחוץ מג’ימי קרטר, ועוד כמה סמולנים, עוד לא התחילו לקרוא לילד בשמו, "אפרטהייד".
בגדול אני מסכים עם הניתוח שלך, לצערי. אבל בואי ניקח את זה עוד צעד קדימה בניסיון נואש להיות אופטימיים – יש לדעתך סיכוי שיקרה כאן מה שקרה בדרום אפריקה ב1994? או שנגזר דיננו לשחוט עד שנישחט?
אם נדייק, אוסלו היה ניסיון לחסוך בחיי חיילינו ע"י הפיכת חלק מהפלשתינים לקפואים שישמרו על העם של עצמם.
ומכאן "בלי בג"צ ובלי הצלם".
היה די אירוני לשמוע את ותיקי האצ"ל והלח"י, שעדיין זוכרים ונוטרים את הסזון, דורשים מעראפת לעשות אותו דבר אצלו.
בטח יש שם לראייה הסלקטיבית הזאת של ההיסטוריה, לחוסר היכולת לראות את הדמיון בין מה שעשו לך למה שאתה עושה לאחרים.
observer ב-23 יוני 2007 בשעה 15:31 #
לא יודע מה לומר לך, כל הניתוח בדיעבד של "מה היה אם" נראה לי יותר מדי תיאורטי. אני לא חושב שהסכם אוסלו נוסח בכוונה להמשיך את הכיבוש, למרות שבפועל ייתכן שזאת הייתה התוצאה בשטח אבל אני מסכים שזאת הייתה טעות נוראית להמר על ערפאת.
אני דווקא נוטה להסכים איתך. אני לא מייחס הרבה ערך למשחקי "מה היה אילו", כי יש יותר מדי משתנים שמשפיעים על כל השתלשלות אירועים. אני לא באמת יודע אם מצבנו היה יותר טוב אם במקום עראפת היינו מדברים עם זכריה זביידי, לדוגמא.
הבעיה לדעתי היא לא תסריט זה או אחר, אלא הגישה היהירה של ישראל, במלחמה ובשלום כאחד, שלפיה אנחנו יודעים יותר טוב מהערבים מה הם רוצים ומה טוב בשבילם.
ורק כדי לסתור את עצמי עוד פעם, כל הפוסט הזה נולד בכלל כהמשך לפוסט הקודם, בניסיון להסביר למה כל כך קשה לי לקבוע דעה נחרצת בענייני פוליטיקה ואקטואליה.
דנה ב-26 יוני 2007 בשעה 19:41 #
תאורטית. הכול אפשרי. הכול. מישהו חשב שבדרום אפריקה זה ישתנה? וזה קרה. אבל אם אתה שואל איך אני מרגישה, התשובה היא בדיוק כמו שניסחת אותה.