התחלתי כבר לנסח פוסט שיוקדש לעלייתה ונפילתה של המעורבות הפוליטית שלי בין מלחמת לבנון הראשונה לשנייה, אבל החלטתי לוותר על הטרחנות ועל הרצון להצטדק, ולהתמקד באנקדוטה אחת, שנוגעת גם למשחק שהתקיים הערב בין ריאל מדריד ל"נבחרת השלום" הישראלית-פלסטינית (ד"א, נגמר 8-0, אני אשמור אתכם במתח ולא אגיד למי).

.

.

זה היה בקיץ 94 או 95, כשהייתי ב"חופשת מולדת" בין טיולים (לא הייתי כאן במשך רוב שנות אוסלו). קראתי כתבה בעיתון "העיר" (זוכרים שפעם היה עיתון כזה?) על נבחרת הכדורגל של פלסטין. נכתב שם שסגל הנבחרת מורכב מ21 שוטרים פלסטינים ועוד אחד שעובד במנגנון הרשות הפלסטינית. נכתב שם גם שהאיצטדיון המפואר של הנבחרת, שעוטר בתמונה ענקית של הראיס, הוא מגרש הדשא היחיד בעזה. אני זוכר שרציתי לכתוב מכתב למערכת על זה שישראל מקימה בשטחים מדינת בובות ולא מדינה עצמאית. את המכתב לא כתבתי. בטח הלכתי לים במקום.

.

אחרי שנה או שנתיים, באנגליה, קראתי בגרדיאן מאמר של האינטלקטואל הפלסטיני-אמריקאי אדוארד סעיד. הוא טען שהסכמי אוסלו הם בעצם המשך של הכיבוש הישראלי, שאם ישראל היתה רוצה באמת לתת לפלסטינים מדינה היא היתה מדברת עם ההנהגה המקומית שקמה בימי האינתיפאדה הראשונה ולא מחזירה את עראפת וחבר מושחתיו מטוניס. אחרי עוד כמה שנים, כשחזרתי לארץ, גיליתי שהדובר הקולני ביותר של הדעה הזאת בארץ היה בני בגין. ההסכמה הזאת בין הפלסטיני האולטרא-שמאלני ליהודי האולטרא-ציוני לימדה אותי להשתדל להתייחס למה שאנשים אומרים בלי קשר לזהותו של הדובר.

.

זה היה עוד לפני שהבנתי למה התכוון רבין כשאמר "בלי בג"צ ובלי בצלם".

מאז, כל פעם שמישהו מביא את כישלון הסכמי אוסלו כדוגמא לחוסר התוחלת של הניסיונות להשכין שלום במזרח-התיכון, נצבט לי הלב על גודל הפספוס. הסכמי אוסלו לא היו ניסיון להשכין שלום, אלא ניסיון לעצב את המזרח התיכון בהתאם לרצונותיה של ממשלת ישראל; קצת כמו מלחמת לבנון הראשונה, עם רבין בתפקיד בגין ופרס בתפקיד שרון (זכות ראשונים על האבחנה הזאת שמורה לאמיר אורן מ"הארץ").

.

אוף, שוב פוליטיקה? אל דאגה, הדוד אל מוסר שהוא בדרך.

.