אז אחרי שבפוסט הקודם הראינו והמחשנו שערוץ הילדים משדר את המיץ של הזבל (תודה ולנסיה), אחרי שחשפנו את התוכנית העסקית שלו (תודה נדב) ואיחלנו ליוצריו שיתפלשו באשפה כמו מקקים (אהמ, מרגוליס, בוא אלי לשיחה בסוף השיעור), התיישבתי אתמול בערב לראות קצת הופ לפני הסיפור שלפני השינה.

עכשיו, אין ספק שביחס לפיות האנורקטיות של ווינX, הופ משדר סוגה עילית. היומרות החינוכיות ניכרות במוטו – "לגדול בידיים טובות" - ומתבטאות בשורה של תוכניות חינוכיות לעילא: תוכניות טבע אמיתיות (כמו זובומופו, הלהיט של הבית), תוכניות שמעלות על נס הצלת בעלי-חיים (דייגו, הבן-דוד של דורה), שמטיפות לפעילות גופנית ולשהייה באוויר הצח (נווה עצלנות הקאלטית), מפגישות ילדים שטסים בחללית עם מלחינים קלאסיים (חבורת איינשטיין) וכן הלאה והלאה, בין האג'נדה הירוקה של בוב הבנאי והחביבות הבלתי נדלית של דליק וליניץ. בתחתית החבית נמצאות דווקא התוכניות של דיסני (המועדון של מיקי, חבריי טיגר ופו) , שמבזות ומבזבזות את ערכי המותג על אנימציה עלובה ועלילות שמזכירות משחק קוֶוסט פרימיטיבי (בכלל, המנהג הבזוי לשאול את הצופים שאלות רטוריות ולהנהן במרץ כשהם "עונים" פושה בתוכניות רבות מדי, והמראה של הילדה שלי עונה לטלוויזיה מזכיר לי את פרנהייט 451. מה התועלת בזה, חוץ מהכנה לטלוויזיה אינטראקטיבית?).

בין התוכניות משובצים קטעים קצרים וחינוכיים שאין מנוס מלכנותם "תשדירי שירות". גם תוכניות המקור, יש לציין, נוטות להיות פחות נלעגות וצעקניות מהסטנדרט הישראלי. מוצר סביר, בסך הכל. השידורים אפילו מסתיימים בשמונה, כדי להקל על קילוף ילדים דבוקים מהמרקע…

…אבל לפעמים, לפעמים נחשפים להרף עין התפרים שבין היומרות החינוכיות והלך המחשבה התאגידי. זה קורה, למשל, בסוף השידורים בשמונה, אחרי שיר הסיום/השכבה המרגיע… כאשר הלוגו של הערוץ קופץ פתאום להגיד שלום אחרון, בליווי הג'ינגל הקופצני הקבוע… אם כבר שרתם שיר ערש, הייתם חייבים להקפיץ את הילדים שוב?

זה קרה, למשל, כשבין תשדירי השירות החינוכיים הופיע שיר הלל לשוקולד, לא בדיוק המאכל הכי בריא, שהיה למעשה פרסומת לכל דבר ועניין, רק בלי ציון שם מותג.

זה קורה, כפי שהיטיב לאבחן אביב לביא, כשבוב הבנאי מטיף לשמירה על הסביבה בעודו מציף את השוק בבובות מפלסטיק סיני בלתי מתכלה. קוראים לזה גרינווֹש, וזה הרי המרענן הרשמי של התאגיד העדכני במאה ה-21.

וזה קרה אתמול, בציניות וחוצפה שראויות לעיונה של ועדת אתיקה כזאת או אחרת (אם יש, תופע מיד!), בתוכנית החדשה של רינת גבאי, "גינת הפלאים של רינת" או משהו כזה.

על הכישרונות המפוקפקים והמסרים הרדודים של רינת גבאי כבר הספקתי להתקצף פעם (אבל היי, לפחות היא לא אנורקטית), וגם על הפרסום המחוצף בקלטות של רינת גבאי כבר נכתב, אבל אתמול היא עשתה את זה בערוץ ציבורי, לא בקלטת בהפקה עצמאית.

מעשה שהיה כך היה:, אחרי שיר הפתיחה, שמהלל את חדוות הבילוי באוויר הצח עם חברים (בניגוד לבהייה בטלוויזיה, נגיד?) רינת הולכת לבקר את סבא (ספי ריבלין) ומביאה לו סל אוכל. ספי מוציא מהסל פחית פח (בלי פרטים מזהים) ואומר "אמממ, המאכל האהוב עלי". ובשלב הזה אני קולט בזעם שאין בסל אף פרי או ירק. כמה קשה היה להגיד את המשפט הזה על תפוח, למשל? אבל חשבתי שאולי זה היה טהרני מדי מצידי. בהמשך, סבא נרדם ורינת מוציאה מהסל… "גבינה לבנה, האוכל שאני הכי אוהבת". אפשר עוד להתווכח עד כמה בריא לילדים לאכול מוצרי חלב פרה, אבל ניחא. מה שהרתיח אותי היה שקופסת הגבינה הלבנה הציגה בעליל את הכתמים השחורים-לבנים שהם ערכי מותג של "מחלבה" מסוימת שלא אוסיף לה עוד אזכור בגוגל עכשיו. רינת המשיכה להסתובב עם קופסת הגבינה עוד איזה שתי דקות, ובהמשך האכילה ממנה את החתול שהופיע בגינה. זמן החשיפה היה נצח במונחים של שניות מסך, פרסום מהסוג הכי אפקטיבי: כזה שלא מוצג כפרסום, אלא רק מנכיח את המותג, או איך שלא קוראים לזה המכשפים האפלים שרוקחים את המזימות האלה.

אחר כך היה איזה שיר בביצוע מתכתי של רינת והחתול. מיד אחרי התוכנית הופיע, כמו להדגשת האירוניה, תשדיר שירות דידקטי שלימד את הילדים על ויטמינים ועל חשיבות אכילת פירות וירקות.

ועל זה לא נותר לי אלא להגיד: יאללה יאללה.

ראיתי אתכם בקלונכם. אני יודע מה אתם רוצים…

[הרימיקס הזה דווקא פחות אהוב עלי מהמקור, אבל הקליפ משובח.]