רק חודש? אשכרה. בסך הכל חודש עבר מאז שכתבתי בזחיחות "זה כל כך פשוט להיות נוכח". לרגע לכמה ימים זה באמת היה פשוט. חשבתי שמצאתי את המפתח, שברתי את המעגל, השתחררתי מהדואליות.

מסתבר שזה היה בסך הכל עוד סיבוב של הגלגל. הייתי למעלה, עכשיו אני למטה. נופל וקם, נופל וקם, עד שמתגלגל.

לזמן מה, העצמי מרגיש חופשי, מטוהר. הכוח שנרכש עשוי להיות אדיר; האנרגיה הזמינה מוכפלת: המאבק מול התוכנית המעגלית נעלם זמנית. לא זו בלבד שהעצמי אינו שקוע עוד במאבק, אלא עומדת לרשותו גם אנרגיה שמקורה בתוכנית חדשה. לזמן קצר, מתאפשרת גישה הן לאנרגיה שנלקחה מהתוכנית המעגלית הישנה והן לאנרגיה שבוזבזה קודם על המאבק. כך שאנרגיה כפולה בעוצמתה מזו של התוכנית המעגלית יכולה להירתם לשימוש תוכנית-המֶטָה, לבניית קשרים אנרגטיים חדשים בין תוכניות רצויות המכוּונות להשגת אידיאלים, מטרות ויעדים. אהבה בוגרת ושיתוף, העולים בקנה אחד עם השאיפות והמציאוּת (בחוץ) צוברות כוח ומאפשרות דיפרנציאציה בתגובה ובקשרי הגומלין. הומור מופיע בשפע, הומור בריא. היופי מתעצם, ההופעה החיצונית קורנת נעורים, יש ריבוי של חיוכים, הלצות ברוח טובה והתבדחויות שמקורן בעומק של הבנה ושל פרספקטיבה. ההיבטים התינוקיים והילדותיים של העצמי עוברים המרה לבגרות המתאפיינת באופי חזק, יושרה ואהבה. ההשפעות החיוביות האלה עשויות לארוך 2-4 שבועות, עד שהתוכנית הישנה שבה ותופסת את מקומה.

ד"ר ג'ון לילי – Programming and Metaprogramming in the Human Biocomputer


.

נכנעת לפּחד, אמרה לי הדִיָה ביום ראשון. השתכנעת שהעולם הוא מקום נוראי ומסוכן, במקום להראות לה שאפשר ליהנות מהחיים. ואני חוזר לסדרת הפוסטים הזועמים מהימים האחרונים, ולתגובה החכמה של וורצל שהוציאה את כל האוויר מהבלון הנפוח. כמה קל לזעום ולהתלהם על העולם המחורבן וההרסני, במקום להתבונן על ההרס שהזעם המחורבן שלי זורע בבית פנימה.

Healer, Heal Thyself


.

ארבע שעות לבד בתל אביב אתמול, עם האוטו במוסך. הפגישה שקבעתי לא יוצאת לפועל (בדיעבד הסתבר שהעתקתי את מספר הטלפון לא נכון, שם לעצמי רגליים על כל צעד ושעל). משוטט ברחובות, מתפתל בצעד מהיר בין העוברים ושבים כמו רוח רפאים, עטוף בבועה. משתבלל שעה וחצי בחנות ספרים משומשים, עוצר חטופות לקפה מגולגל אצל חבר, יושב מול הים ומסתכל בנשימת הגלים בחגווי הסלע. העברתי ככה ימים שלמים בסוף האלף הקודם; מסתבר שכל כך קל לי עדיין לשקוע שם שוב, בתוך הראש שלי, להתנתק מהעולם, לא להצטרך כלום כביכול.

(רק לשבת לאכול אני לא מצליח בשומקום; בסוף התפשרתי על חומוס תעשייתי עם נוף לבהייה בים.)


.

בשמונה וחצי למיטה, עם הספר ההוא,

להרבות טוב בעולם.

(You're doing it wrong)

וקורא על הסבל הנלווה לקיום, הנובע מהחוסר המתווה לכל יש, מפאת ארעיותיו, מפאת סופיותו, מפאת מוגבלותו. על הקושי שלנו להודות בתלות שלנו, בהיעדרו של קיום בלתי תלוי. על שני הקטבים של התגובה הנרקיסיסטית שמנסה להתכחש לסבל הזה, לחוסר הזה, לתלות הזאת שלנו בעולם ושל העולם בנו.

חמדנות >> קוטב ההתהוות >> "אני רוצה משהו יותר טוב, יותר קבוע"

שנאה >> קוטב האי-התהוות >> "אני לא צריך כלום מהעולם המחורבן הזה"

כמה הם מוכרים לי, שני הקטבים האלה. שני שורשי הסבל שנובעים מבורות, מהתכחשות למציאות על השתנותה וזמניותה. והיא מתארת ומדגימה יפה את הכשל שבפנטזיה על "נווד חסר-כל" שאינו תלוי בעולם כביכול, מממש "אי-היאחזות" בודהיסטית-כביכול – אך מוּנע בעצם משנאה, מהתכחשות לתלות ההדדית, מרצון לדחות את הסבל. והרי הדחייה היא צידו השני של מטבע ההשתוקקות.

הדחייה הזאת אינה דרך האמצע, סיכמה אסתר פלד את הפרק. נרדמתי לפני שהספקתי לקרוא מה היא כן.

.

בבוקר, הכעסים והמתחים שלה התמצקו למיגרנה. במצבי חירום אני מבין. משברים הם קריאת ההשכמה המותנית שלי. קמתי עם הילדים לשגרת הבוקר. אפילו עם חיוך על השפתיים. (שהתחלף באדוות של זעם, יש להודות, כשבוששתי מלמצוא את המנשא; כמה שברירי הביטחון שלי, אינעל רבאק; כמה קשה לי ההתמודדות.)

חיבוק ונישוק בפתח הגן. כואב לי שאני צריך עדיין להזכיר את זה לעצמי לפעמים.

Fake it 'till you make it

חוזר ומוצא אותה עם הראש בין הידיים. עיסוי בלי מילים, רק עם הרבה התכוונות.

והנה, שוב אני נוכח, לרגע קצר, מרפרף.

צעד ראשון בדרך הארוכה לתיקון, להשבת האמון.

מחליף לגורו-ג'י חיתול, מרסק לו תפוח ובננה. מה כל כך הפחיד אותי בפעולות הפשוטות האלה?

עוד צעד, ועוד אחד.

לא מספיק למצוא את דרך האמצע, צריך לדעת גם להישאר עליה בצעד יציב, בלי ליפול ולסטות מכל משב רוח חולף.

"זאת התנצלות שהיא גם התחייבות."

"מועדון החולמים על צדק"… השורה הזאת שלחה אותי תמיד לתיקון עולם.

והרי הצדק נמצא בפרטים הקטנים, היומיומיים.

אני ידעתי, ושכחתי להודות.

לקריאה נוספת: באשי