דנה ג. פלג – קולגה, חברה וקוראת ותיקה – שלחה לי שיר שכתבה, לדבריה, בהשראת דברים שקראה בבלוג שלי (שזה כמובן מחמיא לאללה) ועוד לפני שקראה את הפוסט הקודם.

דנה חזרה לא מזמן מכמה שנות מגורים בקליפורניה המעטירה, והשיר שלה הזכיר לי דברים שכתבתי מיד אחרי חזרתי מלונדון (שחלק מהם מרוכזים תחת התגית אף מילה). אולי זה לא מקרי שטקסטים כאלה יוצאים יותר בטבעיות אחרי שהייה ממושכת מחוץ לישראל. היום אני מהסס יותר להתנסח בבוטות כזאת על מנהג הטלת המום הטקסית בתינוקות בני יומם ברית מילה, ולו רק כי אני יודע עד כמה הנושא הזה נוגע לאנשים בנקודות רגישות, תרתי משמע. כשזה עולה בשיחות שלי, אני משתדל לענות באינפורמטיביות תמציתית ככל האפשר. במילא, אני מרגיש לפעמים שעצם קיומה של עורלת התינוק שלי נתפס כהתרסה. חלק מהאנשים כאילו כועסים עלי שהעזתי להטיל ספק במשהו שהם עשו בלי לחשוב פעמיים (לא כולם, אני יודע). כאילו עשיתי דווקא.

אבל השיר של דנה הדהד בי את ההתרסה הכבושה ההיא, את תחושת הילד שרואה את המלך עירום ורוצה לעלות על ארגז ולצעוק שהמלך גידם, לשאול מה הטעם לכרות רקמה חיה ובריאה, מה הטעם בכל הסבל הזה.

ועכשיו, אחרי כל ההקדמות וההתפתלויות, רשות הדיבור לדנה:

בודהיסטית
מאת דנה ג.פלג
.
הייתי רוצה להיות בודהיסטית.
להמעיט הסבל בעולם.
לא להיצמד לדבר בעולם,
לדעת שהכול ארעי בעולם,
לחוש חמלה לעולם.
 .
אבל אני יהודיה.
אנחנו סובלים, לעולם.
אלוהינו מלא רחמים
(לא חמלה)
רק אם גדשה סאת סבלנו.
לפיכך אנו מונעים מבנינו זכרינו
עונג,
כורתים אותו לפני שידעו
שיש סוף לכמיהה,
שאפשר להפסיק לסבול.
בנותינו סובלות דיין. הן יולדות.
גם אני ילדתי.
 .
אלתי חמלה היא, ולפיכך, ידעתי:
בני אינו חייב לסבול.
שלם נברא, בצלמה,
שלם הוא עדיין. בגופו.
גופו משתנה ללא הרף, צומח, גדל.
אולי בו תמעט קמעה
סאת הסבל בעולם.

פוסטים קשורים, פחות או יותר:

  1. תשע שנים (ושלושה ימים) בלעדיו: פוסט אורח פוסט מורטם
  2. דיווח מהיום הראשון בגן: פוסט אורח של זוֹזוֹ
  3. תשובה פוסט-ציונית הולמת