בודהיסטית [פוסט אורחת]
דנה ג. פלג – קולגה, חברה וקוראת ותיקה – שלחה לי שיר שכתבה, לדבריה, בהשראת דברים שקראה בבלוג שלי (שזה כמובן מחמיא לאללה) ועוד לפני שקראה את הפוסט הקודם.
דנה חזרה לא מזמן מכמה שנות מגורים בקליפורניה המעטירה, והשיר שלה הזכיר לי דברים שכתבתי מיד אחרי חזרתי מלונדון (שחלק מהם מרוכזים תחת התגית אף מילה). אולי זה לא מקרי שטקסטים כאלה יוצאים יותר בטבעיות אחרי שהייה ממושכת מחוץ לישראל. היום אני מהסס יותר להתנסח בבוטות כזאת על מנהג הטלת המום הטקסית בתינוקות בני יומם ברית מילה, ולו רק כי אני יודע עד כמה הנושא הזה נוגע לאנשים בנקודות רגישות, תרתי משמע. כשזה עולה בשיחות שלי, אני משתדל לענות באינפורמטיביות תמציתית ככל האפשר. במילא, אני מרגיש לפעמים שעצם קיומה של עורלת התינוק שלי נתפס כהתרסה. חלק מהאנשים כאילו כועסים עלי שהעזתי להטיל ספק במשהו שהם עשו בלי לחשוב פעמיים (לא כולם, אני יודע). כאילו עשיתי דווקא.
אבל השיר של דנה הדהד בי את ההתרסה הכבושה ההיא, את תחושת הילד שרואה את המלך עירום ורוצה לעלות על ארגז ולצעוק שהמלך גידם, לשאול מה הטעם לכרות רקמה חיה ובריאה, מה הטעם בכל הסבל הזה.
ועכשיו, אחרי כל ההקדמות וההתפתלויות, רשות הדיבור לדנה:
בודהיסטית
מאת דנה ג.פלג
.
הייתי רוצה להיות בודהיסטית.
להמעיט הסבל בעולם.
לא להיצמד לדבר בעולם,
לדעת שהכול ארעי בעולם,
לחוש חמלה לעולם.
.
אבל אני יהודיה.
אנחנו סובלים, לעולם.
אלוהינו מלא רחמים
(לא חמלה)
רק אם גדשה סאת סבלנו.
לפיכך אנו מונעים מבנינו זכרינו
עונג,
כורתים אותו לפני שידעו
שיש סוף לכמיהה,
שאפשר להפסיק לסבול.
בנותינו סובלות דיין. הן יולדות.
גם אני ילדתי.
.
אלתי חמלה היא, ולפיכך, ידעתי:
בני אינו חייב לסבול.
שלם נברא, בצלמה,
שלם הוא עדיין. בגופו.
גופו משתנה ללא הרף, צומח, גדל.
אולי בו תמעט קמעה
סאת הסבל בעולם.
אני אמנם מאוד לא אוהב את כל ה"גילויים הנאותים" שלכאורה מתבקשים במקרים כאלה (סטייל: "כחילוני גמור…" שרווח אצל הטוקבקיסטים), אבל מכיוון שזאת כנראה הנורמה היום ורק כדי שדבר לא יובנו שלא כהלכה, אני בהחלט חילוני ("חילוני גמור" אפילו…) ואין לי שום סימפטיה או אנטיפטיה כלפי מנהג הברית מילה. אם היה לי ילד ההחלטה שלי למול אותו או לא מן הסתם הייתה תלויה אך ורק בהקשר התרבותי שבו הייתי בוחר לגדל ואתו, כלומר פה בארץ שהמנהג מקובל או בחו"ל ששם פחות. אני בהחלט יכול להבין את מי שבוחר לא למול את הילד שלו מסיבותיו הוא.
אבל לגופו של עניין, עצם הטיעון בשבח ה"שלמות האידיאלית" של גוף האדם ונפשו נראית לי מאוד מופרכת ומשוללת יסוד. לכאורה אמנם מדובר בטיעון מאוד לוגי: האדם נולד עם עורלה ולכן זה המצב ה"שלם" שלו, ולכן הסרת העורלה היא פגיעה בשלמות האדם.
אבל האם זה באמת כך?
הרי לפי אותה לוגיקה גם להסתפר, להתגלח, להתלבש בבגדים ואפילו לדבר בשפה אנושית (שלפי מה שמקובל בבלשנות כיום שונה באופן מהותי מ"שפות" של בעלי חיים) – כל אלה הם לא-טבעיים באותה מידה ממש בדיוק כמו ברית מילה.
שלא לדבר על שאר ה body modifications למיניהם, כמו קעקועים או פירסינג שמשום מה אנחנו הרבה יותר סלחניים כלפיהם למרות שהם לא-טבעיים בדיוק כמו טקס המילה (ולמעשה לדעתי המשמעות הסמלית של אקטים כאלה שרווחים בכל תרבויות העולם, כולל אגב מנהג הסרת העורלה שהוא בהחלט לא המצאה יהודית, הוא בדיוק הטענה הזאת לגבי חוסר ה"טבעיות" של המצב האנושי כפי שמיד אפרט).
הנקודה שלי שעבור המין האנושי "מצב טבעי" הוא לחיות על עצים, לאכול בננות כל היום ולנהום נהמות אחד על השני – בדיוק כמו אבות אבותינו הקדומים. אבל בתור בני אדם אין בנו שום דבר "טבעי" או "שלם" (או ליתר דיוק: כבני אדם התרבות המלאכותית היא חלק מהטבע שלנו, כך אליבא דקליפורד גירץ שאת דעתו אני מקבל לגבי הסוגיה הישנה של טבע מול תרבות).
לכן לי אישית קשה מאוד עם הרטוריקה הזאת שדוגלת ב"שלמות אנושית" כלשהי שמאפיינת צורות שיח שונות ומגוונות, למשל תנועת הניו אייג', זרמים פמניסטים מסוימים (מעולם לא הבנתי מדוע הסרת שער גוף אצל נשים הוא מנהג מגונה ושובניסטי שעומד בניגוד ל"מצב הטבעי", אבל לא תספורת, גזיזת ציפורניים, לבישת בגדים וכו'), נודיסטים (למה לבישת בגדים היא לא טבעית אבל רחיצה באמבטיה או שימוש בשפה האנושית ובטכנולוגיה היא כן) וכיוצא בזה.
שוב, אין לי שום דעה מוטה לגבי שאלת הברית מילה משום שאני רחוק מאוד מכל עולם הטקסים הדתיים ולכן אני מסוגל לדון בכך באופן רציונלי ושקול, אני מבקר יותר את הנחת היסוד מאחורי הטענה שלדעתי מאפיינת צורות שיח שונות ולטעמי סובלות מכשל לוגי די ברור לעין.
אהלן אלי.
התשובה לשאלה שלך אמנם מורכבת (מהרבה סעיפים), אבל פשוטה מאוד בעיניי. אז בוא נתחיל:
שיערות, ציפורניים: לא רלוונטי, כי אלא רקמות מתות שהסרתן אינה כרוכה בכאב, בניגוד לעורלה החיה והעשירה בקצות העצבים. גם ככה, אנחנו גוזזים ציפורניים לילדים שלנו בעיקר מטעמי בטיחות, ואף אחד מהם לא הסתפר עדיין.
קעקועים, פירסינג, וכו': כל מה שאדם בוגר עושה לעצמו, זה עניינו. כמו שכתבתי לנדב בטוויטר, אם הבן שלי יחליט לעשות ברית בבגרותו זה עניין שלו (אם כי אני מקווה שהוא לא ירגיש כזה צורך).
ההבדל הדק בטקס החניכה אצל היאהוד הוא שבו ההורים נדרשים להטיל מום בתינוק חסר שיקול דעת וחסר ישע, ואת זה אני לא מוכן לעשות.
כל שאר הקונבנציות, בגדים וכו', הם מוסכמות של התנהגות אנושית שסיבותיהן עימן, וגם בהן אנחנו נוהגים שיקול דעת וליברליות.
בקיצור, "השלמות הטבעית" שלך היא קצת איש-קש. לא נמנעתי מלמול את בני כדי שהוא יגדל כפרא אציל, אלא אך ורק כדי לחסוך לו כאב עז ומיותר לדעתי במרכז העונג. כל מוסכמה ראויה לבחינה מחודשת לדעתי, ומנהג אכזרי כזה על אחת כמה וכמה.
כמה שאני לא מנסה, אני לא מצליח למצוא את ההבדל בין זה לבין מילת נשים. בטח לא משהו שיצדיק את ההבדל בהתייחסות הציבור (לא רק בישראל), שמזדעזע ממילת בנות וצוהל במילת בנים.
מרמיט, התייחסתי למילות השיר:
לי נראה שיש כאן שיר הלל לשלמות וביקורת כלפי המילה משום שהיא כביכול פוגמת בשלמות הזאת.
לגבי ההבדל בין מילת גברים למילת נשים (יש כידוע כמה סוגים של מילת נשים, אבל לא נכנס לזה) אני חושב שיש כמה הבדלים מהותיים:
1. בעולם המערבי שבו אנחנו חיים הרבה מאוד גברים מלים את עצמם בגיל מבוגר מכל מיני סיבות (אסתטיות, רפואיות וכו') ומרצונם החופשי, גם כשזה בכלל לא נובע משיקולים דתיים. לעומת זאת אני לא חושב שיש אף אשה שפויה אחת שתמול את עצמה מרצונה החופשי אם זה לא נכפה עליה מטעמים דתיים.
2. יש ויכוח אין סופי לגבי המעלות הרפואיות של מילת גברים, ומן הסתם הויכוח הזה לעולם לא יגמר ותמיד יהיו כאלה שיצדדו בעד וכאלה שיצדדו כנגד, אבל לפי המעט שיצא לי לקרוא אני חושב שלא מדובר בדבר כל כך מופרך.
3. המשמעות הסימבולית של מילת גברים שונה לחלוטין ממילת נשים. מילת נשים הוא טקס פוגעני מעצם ההגדרה שלו, המטרה המוצהרת שלו היא להשפיל את האשה ולהמעיט בהנאה המינית שלה ולהפוך אותה ל"צייתנית" יותר. בניגוד לכך המשמעות הסימבולית של מילת גברים ביהדות שונה לחלוטין ונועדה לשמש מעין טקס מעבר שבו הגבר נכנס לברית הדתית והלאומית של עמו. גם אם אנחנו לא באמת מאמינים בדת, עדיין קשה להכחיש את ההבדל התהומי בין המשמעויות הסימבוליות של שני הטקסים האלה.
שוב, אני ממש לא מצדד בטקס המילה ואני יכול בהחלט להבין את מי שלא מל את הבן שלו (למרות שלדעתי אם הוא מגדל את הילד שלו בארץ הוא צריך לקחת בחשבון את העובדה שסביר מאוד להניח שהילד שלו יעדיף בסופו של דבר לעבור את המילה בגיל יותר מבוגר ולכן הוא רק יוסיף לו סבל), אבל התייחסתי יותר לטענה שאדם שלא מל הוא כביכול יותר "שלם" או "טבעי" – מונחים שלדעתי האישית לא רלוונטיים עבור המין האנושי.
טוב, עכשיו שמיקדת את העניין, נוכל להסכים שלא להסכים.
אני חושב שנכון וראוי לתת לילדים להתפתח בצורה כמה שיותר טבעית, תמימה ("תמים" זה גם שלם בעברית, אני אוהב את כפל המשמעות הזה). כן, במסגרת המגבלות. אבל זאת מגבלה דרקונית להשתית עליו כזה כאב, ולכרות לו רקמה בריאה מסיבה כ"כ מפוקפקת.
לא ניכנס עכשיו לוויכוח הבריאותי. מול הסיבוכים של עורלה (שאחד מהם חוויתי על בשרו של גורו-ג'י, כזכור), אפשר להעמיד (גיחי) את הסיבוכים שעלולים להיות לברית, שלא תדע. התועלות הבריאותיות של הברית מוטלות בספק, ובכל מקרה זה לא משהו שאי אפשר לפתור עם אנטיביוטיקה, קונדום ו/או שיקול דעת.
נשארה ההצדקה הדתית. ומסתבר שגם אתה שבוי בקונספציה עד כדי כך שאתה לא מכיר את הפרשנות המפורסמת של הרמב"ם בכבודו ובעצמו, שהצהיר שמטרת הברית היא להפחית את ההנאה המינית של הזכר… וגם של הנקבה, מסתבר, כי "הנבעלת לערל קשה לפרוש". (הנה לדוגמה, בפסקה השלישית)
אז מה מסתבר? שגם היהדות בעניין של שוד הליבידו הגדול, בדיוק כמו מקיימי מילת הנשים. זה לא מפתיע, בהתחשב בסלידה הכוללת של הדתות המונותאיסטית האורתודוקסיות מכל דבר שקשור לגוף, שלא לדבר על סקס רחמנא ליצלן.
אז כן, כנגד הסיגוף ודיכוי הגוף הזה אנחנו מעמידים את השלמות והתמימות. ובכל פעם שהתינוק שלי משחק בזין שלו (והוא עושה את זה הרבה, ישתבח שמה), אני שמח מחדש שהמקום הרגיש והענוג הזה לא מזוהה אצלו עם כאב חד ובלתי מוסבר, קריעה פתאומית מתמימות תינוקית אל גיהנום של כאב, "רגעי" ככל שיהיה (חוש הזמן של תינוקות לא מפותח, בלשון המעטה. והנה ראתי היום במקרה שתינוקות חשים עוצמות כאב גבוהות הרבה יותר ממבוגרים).
תתפלא אבל אני דווקא מכיר את הציטוט הזה של הרמב"ם ויש לי בכלל היכרות לא רעה עם "ארון הספרים היהודי" (לא ממקור שני ושלישי אלא ממקור ראשון, קראתי למשל את כל מורה נבוכים לפחות פעמיים וגם את משנה תורה שלו. למעשה כמעט כתבתי את הדוקטורט שלי הרמב"ם אבל בסוף הלכתי לכיוון אקדמי שונה לגמרי).
קצת משעשעת אותי ההסתמכות התמימה הזאת על הרמב"ם שרווחת מאוד בארגונים כמו הלל ודעת אמת כאשר מדובר בדעה אחת יחידה ביהדות (ובעצם בדעה אחת של הרמב"ם, הוא מציין שם כמה הסברים תיאורטיים לשיטתו) שנובעת בכלל מתוך הנסיון החריג שלו לבצע רציונליזציה נאיבית לטעמי המצוות ביהדות, דבר שאין לו בעצם שום מקור אחר בספרות הרבנית או בספרות הרפואה, ובכלל הרמב"ם מבטא כאן עמדה אריסטוטלית קלסית לגבי ההנזרות מהנאות הגוף (לא פלא בהתחשב בעובדה שהוא היה פילוסוף אריסטוטלי) ובעצם עומדת בניגוד לכל מה שמקובל ביהדות בתנ"ך, במשנה ובתלמוד לגבי היחס בין הגוף לנשמה (אין עוד שום עמדה אחרת ביהדות שרואה בהנאה המינית דבר רע כשלעצמו שצריך להנזר ממנו או להמעיט אותו, הרמב"ם הוא דעת יחיד בנושא הזה והעמדה שלו מעולם לא הייתה מיינסטרים ביהדות, רק אצל דעת אמת וארגונים דומים).
אבל בא לא נכנס לכל הדיון על טעמי המצוות ביהדות כי לא נצא מזה. הנקודה היא שלהשוות את מילת הגברים ביהדות לכריתת הדגדגן אצל נשים נראה לי ממש לא לעניין, גם מבחינה פיזיולוגית לגבי סירוס ההנאה המינית (לפי מה ששמעתי גם גברים יהודים שנימולו נהנים מסקס) וגם לגבי המשמעות הסימבולית של הדרת הנשים והשפלתן מול הכנסת הגבר ל"בריתו של אברהם" ביהדות.
(אגב, אני לא אומר כמובן שבגלל זה צריך לקיים את מילת הגברים, אני רק טוען שאני לא מקבל את ההשוואה הגורפת בין מילת גברים למילת נשים מהטעמים שציינתי. אבל כמובן שאני מסכים שמן הסתם אצל רוב האנשים ההתנגדות האוטומטית למנהגים של עמים אחרים היא משוחדת מראש ואנחנו תמיד נהיה יותר סלחנים כלפי עצמינו מאשר כלפי אחרים, רק שבמקרה הזה אני חושב שיש בכל זאת הבדל מהותי הן מבחינה פיזיולוגית [ואת זה די קשה להכחיש] והן מבחינה סימבולית)
אה, אז כל הוויכוח הזה היה בגלל השורה על מילת נשים? אני צריך לזכור לעצור בעצמי משורות הסיום המוחצות והפזיזות האלה בתגובות.
ובאמת היה זכור לי במעומעם שיש לך רקע ביהדות.
ההנחה היחידה שאני מוכן לתת למילה (אם כבר מדברים על טעמי מצוות) היא, כאמור בפוסט הקודם, שהיא מורידה את הסיכויים לדלקת בדרכי השתן אצל תינוקות, וזאת מן הסתם היתה מחלה קשה ואף קטלנית בטרם היות האנטיביוטיקה.
ואיכשהו, למרות האפולוגטיקה שלך על הרמב"ם, אני מתקשה להאמין שמצווה שמהותה חיתוך הזין לא היתה קשורה בשום שלב לסקס, וליתר דיוק לסיכוי סקסואלי.
וכן, אומרים שגם נימולים נהנים. שמעתי גם אומרים שלא-נימולים נהנים יותר, וכך גם הפרטנרים/ות שלהם.
אין לי שום אפולוגטיקה על הרמב"ם מהסיבה הפשוט שאין לי שום אינטרס להצדיק אותו או את היהדות (להזכירך שאני חילוני זולל שפנים ובועל נידות). אני פשוט מכיר קצת את הנושא לעומק ויודע שהדעה הספציפית של הרמב"ם היא אכן דעת יחיד ושמבחינה פילוסופית היא מאוד חריגה במחשבה היהודית משום שהיא מתבססת על המחשבה האריסטוטלית – בעוד שביהדות אין שום נסיון לראות במין כשלעצמו דבר טמא או חטא (זוהי דווקא תפיסה נוצרית).
אין לי כמובן מושג מה עבר בראש של מי שהמציא את המילה (והוא כנראה לא היה יהודי בכלל כי ככל הנראה לקחנו את המצווה הזאת דווקא מהמצרים, ובכל מקרה זה טקס נפוץ בהרבה שבטים פרימיטיביים והיה מאוד מקובל במזרח הקדום), אני רק יכול להגיד שבמחשבה היהודית אין שום רמז לכך שיש בזה נסיון להמעיט בהנאה המינית מהסיבה הפשוטה שפרישות מינית וראיה במין כדבר פסול או טמא פשוט לא קיימת ביהדות אלא רק אצל הרמב"ם שספריו בכלל היו מוחרמים על ידי רוב הרבנים ובמקומות מסוימים אפילו שרפו את ספריו, ובכל מקרה ההשפעה שלו על המחשבה היהודית הייתה די מינורית מנקודת מבט היסטורית (קצת חבל לדעתי, אבל עובדתית זה כך).
בכל מקרה חבל להכנס סתם לויכוח על המילה כי כמו שאמרתי מההתחלה אין לי דעה מוצקה בעד או נגד, אני רואה בזה יותר עניין תרבותי, הנקודה שניסיתי להבהיר היא יותר כלפי מה שאני רואה כתפיסה רומנטית ואידילית של ה"שלמות האנושית" או "המצב הטבעי" שהמילה – כביכול – פוגעת בה. אין לי שום בעיה עם טיעונים אחרים יותר רציונליים כמו סכנה בריאותית וכדומה.
אפילו לנו, שאפס אין ילדים עדיין היה כבר את הדיון הזה.
שנינו לא רוצים לעשות דברים כאלה לילד שלנו. מצד שני, הוא חושב שהילד יכול להרגיש שהוא שונה .
(נו, אמרתי. אז הוא יצא כמו אמא שלו)
אולי יהיו לנו רק בנות…
זו החלטה מאוד אישית לכל משפחה
ויש לכבד אותה ככזו
לא חסרות לילד סיבות להרגיש שונה. הוא יכול להרגיש שונה בגלל צורת האף שלו, או צבע השיער.
השאלה העיקרית, לדעתי, היא כמה "עניין" הסביבה הקרובה שלו עושה מזה. אם המשפחה לא נותנת לילד הרגשה שהוא שונה, לדעתי (ולפי רוב העדויות שיצא לי לקרוא על זה) הוא לא ירגיש שונה גם כשהחבר'ה יגלו את זה. וגם זה שהחבר'ה יגלו זה לא כזה מובן מאליו, בהתחשב בזה שמדובר באיברים מוצנעים, אחרי הכל. באיבר של ילד קטן, צריך להסתכל בעיון רב כדי להבחין.
וכל הכבוד שפתחתם את הנושא. זה כבר הרבה מאוד.
אני מכבד כל הורה שהחליט לעשות ברית.
רבאק, זה כולל הרי כמעט את כל החברים שלי שיש להם בנים…
ובכלל, אני משתדל לכבד אנשים באשר הם, עם כל הטעויות שהם עושים בעיניי.
זאת אכן הבחירה שלהם, ואני גם יכול להבין את הסיבות שמקשות מאוד לבחור אחרת. בטח בישראל. הרי אפילו לי, שהדעה הזאת מגובשת אצלי כבר שנים, היו ספקות וחששות כשהגענו לרגע האמת.
זה אולי מה שניסיתי להגיד בכל ההקדמה לפוסט: אני מכבד את האנשים, אבל אני כועס על התרבות שהפכה את זה לברירת מחדל.
תודה שעזרת לי לנסח את זה.
תראו, הויכוח למעלה נורא מעניין, אני מאוד שמחה שהשיר שלי העלה אותו. אני באמת מרגישה שהבן שלי שלם בגופו, וזה נובע מהדת שלי, מהיותי פגאנית, מהאמונה שלי שפגיעה בגוף, בוודאי פגיעה מרצון, היא סוג של חילול קודש, מהאמונה שהחיים נִתנו לנו כדי שנלמד ונאהב ונהנה ממה שיש, ולא נהרוס ונחריב ונדכא את עצמנו ואת האחרים. על זה השיר, בעצם. אבל מה שמציק לי בענין המילה היא איך הורים לתינוקות צעירים לא שואלים את עצמם למה למול? כששואלים אותי למה לא מלתי, אני עונה, כי לא מצאתי סיבה טובה. הרי לו יגידו לנו שיש לנתח את אפו של התינוק, את שפתו, את אגודליו או בהונותיו, או אפילו להסיר ציפורן מאצבעו, היינו מרימים גבה וחוקרים ובודקים…. ניתוח, כל ניתוח, ובטח בתינוק אינו ענין של מה בכך. מהי סיבה טובה לערוך ניתוח ולהסיר רקמה בריאה מתינוק בריא, ניתוח שיש בו סיכונים רפואיים מעצם היותו ניתוח (על אחת כמה וכמה אם הוא נעשה בתנאים לא סטירליים כמו אולם ארועים מלא אנשים ואוכל), וגם בהמשך חייו (אחרי גיל שנה) של הנימול? סיבה טובה אחת היא מסורת, נניח. לא מתווכחת עם מסורת ועם אנשים דתיים. אבל את הניתוח הזה עושים אנשים חילוניים לגמרי, שחלקם אפילו לא צמים ביום כיפור. בלי לחשוב. לפעמים מועלית הסיבה של לחץ חברתי, וזה אכן הטריד אותי זמן מה, אבל אז התברר לי שהבעיה ברוב המקרים, לא קיימת. אז מה כן קיים? תאוריית העדר, אולי, אבל למ דווקא העדר הזה מתנדב? אולי באמת כי יש בנו, היהודים, איזה חוט נסתר, גם בין החילונים הגמורים שבינינו, שדורש את ליטרת הסבל. שבאופן תת מודע, גם החילונים שבינינו מרגישים צורך למנוע ולהימנע מהנאה של הגוף (שהרי מבחינת קצות עצבים, הערלה שווה לדגדגן), מתענוגות העולם הזה, להתכופף בפני איזה מין אל נקמות כזה, מין אבא מעניש.
יש לי, כמובן, הרבה דברים להגיד על הנושא, חלקם נאמרו פה. יש נקודה נוספת שאני מעלה כל פעם וחשוב לי להמשיך ולהעלות אותה:
ברית מילה היא מהתופעות היותר שובינסטיות שיש. אחרי תשעה חודשים יוצא לך מהבטן תינוק, כל כולך התפעמות, תפילה, הודיה, קסם, כאב וחרדה. את עוטפת אותו בהיותך, מכסה אותו בעיפעופי פייות, ממלמלת מעל ראשו, משביעה את היקום לנהוג בחסד. ואז ביום השמיני פשוט תתני את התינוק הזה לאיש זר עם סכין. אה-הה. זה בדיוק מה שכל אמא רוצה לעשות בשלב הזה. ברור.
אז לא. אין אשה בעולם שתמציא כזה טקס. זה טקס שמוחק את זהותה של האם. מוחק את התפקיד שלה. מותיר אותה חסרת אונים מול "דבר השבט".
ובעיניי זאת הכנה לקראת הצבא. אומרים לך: התינוק הזה? – לא שלך. אנחנו נחליט מתי חותכים אותו. אנחנו נחליט מתי שולחים אותו למות למען כולנו. את לא קובעת. לא שלך. שבי בצד, אשה.
זין עליהם. זין קצוץ כמו הזין שלהם.
אכן דיון כואב. הבן שלי למד השבוע בבי"ס על (ורק על) מעלות המילה.
אני זוכר דיון מעניין שנפתח בזמנו ב'הארץ' בנושא זה, בעקבות מאמר אנטי-מילתי של הפילוסוף חנוך בן ימי. שם פגשתי לראשונה את הטיעונים נגד המילה.
אני לא רוצה לדוש בנושא יותר מדי, כי את כל התחמושת שהייתה לי בנושא כבר הוצאתי בזמנו על דיונים עם בעלי, ואחרי שהוא ערך עם עצמו חשבון נפש אמיתי בסוגיה והגיע למסקנה שזה תמיד יהיה לו מוזר מדי, השלמתי עם כך שהוא לא יוכל להשלים עם אי-מילה ושאם אכריח אותו, מה שדווקא יכולתי לעשות, הילד יגדל עם אבא שיש לו רגשות שליליים כלפי אותו איבר בגוף שדווקא יש להם במשותף, והנזק הפסיכולוגי שבזה מן הסתם יעלה על הנזק שבכריתת העורלה. אז ויתרתי. אבל אני עדיין מתקוממת כשמעירים את הנושא הזה. י
אני לא רוצה לדוש בנושא יותר מדי, כי את כל התחמושת שהייתה לי בנושא כבר הוצאתי בזמנו על דיונים עם בעלי, ואחרי שהוא ערך עם עצמו חשבון נפש אמיתי בסוגיה והגיע למסקנה שזה תמיד יהיה לו מוזר מדי, השלמתי עם כך שהוא לא יוכל להשלים עם אי-מילה ושאם אכריח אותו, מה שדווקא יכולתי לעשות, הילד יגדל עם אבא שיש לו רגשות שליליים כלפי אותו איבר בגוף שדווקא יש להם במשותף, והנזק הפסיכולוגי שבזה מן הסתם יעלה על הנזק שבכריתת העורלה. אז ויתרתי. אבל אני עדיין מתקוממת כשמעירים את הנושא הזה. י
יפה אמרת, אקס. תודה שהארת גם את הזווית הזאת.
הזכרת לי שקראתי פעם (במקור לא לגמרי מוסמך – באופן טבעי) שקיימת הלכה ביהדות שלפיה אם האמא מסרבת לברית, לא עושים ברית.
כלומר, אמא שתעמוד על הרגליים האחוריות, תצעק ותזעק ולא תסכים לתת את התינוק – אסור להכריח אותה.
גם אם ההלכה הזאת קיימת, אני תוהה כמה פעמים בהיסטוריה היא יושמה בפועל. סביר להניח שהרעיון לטקס הזה אכן לא בא מאף אמא, אבל גם האמהות מקבלות על עצמן את המוסכמה החברתית/תרבותית/דתית, ויש שאפילו מרגישות גאווה כלשהי (אם כי רוב הדיווחים שקראתי היו שהאמא סבלה קשות).
ברור שהוא למד רק על מעלות המילה. אתה יכול לתאר לעצמך מורה שמסביר לכיתה של ילדים נימולים שאולי פגעו ביכולת שלהם להנאה מינית? ועל הסיבוכים של בריתות (עניין של אי אילו אחוזים, למיטב זכרוני ועד כמה שאפשר לסמוך על המקורות שלי) אף אחד לא מדבר.
מעניין גם לציין, אפרופו, שעד שלב מסוים המילה היתה שונה משהיא היום, פחות דרסטית. המילה המקורית הסתכמה (שוב, לפי המקורות שלי) בחתך בעורלה; מנהג ה"פריעה", כלומר תלישת העורלה מהאיבר, נוסף בשלב מאוחר יותר כתגובה למתייוונים, "המושכים בעורלתם", שניסו לשחזר את המראה הערל כדי שהיוונים לא יצחקו עליהם בגימנזיום. מעניין מתי יקום הרב/מוהל הרפורמי שירים את הכפפה ויסתפק במילה סמלית.
נראה לי שהנימוק שהעלית ממלא תפקיד משמעותי הרבה יותר משנהוג לחשוב, מעל ומעבר לנימוקים של שייכות דתית ושונות חברתית – העובדה הפשוטה שהפיפי של הילד לא ייראה כמו הפיפי של האבא.
אני זוכר שגם אצלי, שהדעה שלי נגד הברית היתה מגובשת איזה 10 שנים לפני שעמדה במבחן המציאות, זה עורר כל מיני צביטות פקפוק. זה באמת נראה מוזר לעין הנימולה שלנו.
אני יכול לגמרי להבין את הקושי של בעלך, ואני יכול לראות איך זה עלול להעכיר את הקשר בעתיד, ובהתחשב בזה נראה לי שעשיתם החלטה נכונה.
ויחד עם זה, אני יכול גם להבין ולהזדהות עם ההתקוממות שלך. עוד לא התקנתי כאן אמוטיקונים ראויים, בעוונותיי, אז אסתפק ב~חיבוק~ מילולי.
זהו… המון אנשים עם עיניים נימולות ואזניים ערלות.
יפה כתבת, חברתי…