אחרי שפרסמתי את הפוסט הקודם, התלוננתי בטוויטר שאין לי פנאי לכתוב על דברים שמחים. ולא שחסר על מה – יש לי בראש טיוטות די מגובשות לכמה וכמה פוסטים במרחב המענג שבין זן ואמנות אחזקת הילד – אבל סדר העדיפויות הנוכחי שלי לא מאפשר לי להתפנות בלב שלם לכתיבת פוסטים אלא אם כן הם לוחצים לי על הסרעפת ודוחקים בי לפלוט אותם. וכוח כזה יש בדרך כלל לדברים עצובים, מעיקים, כואבים (ומאידך, גם לכדורגל הנשגב שבארסה משחקת לאחרונה, שהוא הדבר הכי שמח שאפשר לראות בטלוויזיה בימים אלה).

גם הפוסט הנוכחי, כמו רוב הקודמים, התחיל במחשבה שהיתה מורכבת מדי לטוויטר. מחשבה שעלתה בי בתגובה להיתקלות מחודשת ומקרית לגמרי בפוסט בן ארבע שנים של יעל ישראל, שבו היא קוראת לכולנו להפסיק לעשות ילדים כי במילא אין לנו שום סיכוי להימנע מלהעביר להם את הדפיקויות שלנו, דפיקויות שירשנו בתורנו מהורינו. כרגיל, התכוונתי לכתוב "רק שתי פסקאות". כרגיל, יצא קצת יותר, מילים שנכתבו כמו מעצמן:

והרי החדשות הישנות:
אפשר להשתנות,
להשתחרר מהתניות.
להביט ולראות
שהאגו הוא בסך הכל אוסף של תוכנות
מקרטעות ומיושנות.
לֶדֵבֶּג ולדבג ולדבג
עד קץ הדורות.

ביטול האגו אין משמעו מוות לעולם, או הפניית הגב לחברת אנוש.

No matter how far or how fast you run
You're still in the place where YOU are

האגו לא מת אף פעם, האגו הוא מערכת הניווט החברתית שלנו. "ביטול" האגו הוא בסך הכל* ההפנמה** שהישות ההומוגנית-לכאורה שנקראת "אגו" או "העצמי" היא אוסף של תוכנות – לא מעט מהן זדוניות והרסניות – שהושתלו במערכת ההפעלה הבתולית שלנו באופן אקראי ושרירותי, עוד לפני שהשכלנו להתקין אנטי-וירוסים וחומות אש.

*  "בסך הכל" – זה שזה פשוט לא אומר שזה קל.

** "הפנמה" – ההבנה השכלית, האינטלקטואלית, היא רק נקודת המוצא. זה השלב הפשוט, הפשטני לעתים תכופות-מדי. העבודה האמיתית היא להפנים את זה עמוק יותר מרמת האינטלקט, אל רמת האינסטינקטים שתופסים פיקוד ברגעים של קֶצֶר בשכל.

ולדבג עד קץ הדורות

איך תזהו שרלטן ניו-אייג'? הוא יגיד לכם שההפנמה הזאת היא מעשה קל. החצופים במיוחד יגידו גם שזה נעים, מפנק.

אז זהו, שלא. זאת עבודה אינסופית, שדרישות הסף שלה הן כנות אכזרית כלפי עצמי ונכונות לפרק ולפרק ולפרק, להתעמת עם הפנים הלא-סימפטיים שלי שנשקפים אלי מעיניהם של הקרובים אלי ביותר, לראות את עצמי בעיניהם של הסובבים אותי, להיות מודע לעצמי – למעשיי ולמחשבותיי – גם ברגעים שהכי פחות מתחשק לי לראות את עצמי.

שוב ושוב הם חוזרים, הבאגים האלה. ואי אפשר לפרמט. מי שטוען שפירמט במכה, זבנג וגמרנו והארה, סביר להניח שפשוט נתקע במעגל אחר, עמוק וקדום יותר.

אבל עם הזמן, לאט לאט, הדיסק מתנקה משיירי התקנות קודמות. תוכנות שהיו מפוצלות מתלכדות ומתגבשות, קלות יותר לטיפול. סקטורים פגומים מתייצבים.

והתהליך מזין את עצמו, עם הניסיון והתרגולת והיציבות המתגברת.

(זוכרים את הדיפראג בווינדוז הישן, שהיה מזדחל לאיטו בלוק-אחר-בלוק, מאיץ בהדרגה ופתאום מתחיל לרוץ? אז ככה בערך, רק שוב ושוב ושוב.)

אט אט, בהדרגה, המערכת מתחילה לעשות יותר ויותר מה שאני רוצה מתי שאני רוצה, בלי שבאג מסוג אני-משתגע-מהרעש-הזה/משעמם-לי/יש-לי-דברים-יותר-חשובים-לעשות וכו' יחולל רעש סטטי צורמני בדיוק באמצע רוטינת ארוחת-ערב-מקלחת-סיפור-במיטה.

לדוגמא.


שאלו אותי הרבה פעמים, בדיונים כאלה ואחרים על העבודה הגדולה, מה העבודה הזאת לך? בשביל מה כל הקושי והפירוקים וההרכבות? "בקיצור, אני מעדיפה לקחת את הגלולה הכחולה [ולהישאר במטריקס]", כמו שמישהי עם ניק מתחכם כתבה לי פעם.

היו לי הרבה תשובות נמלצות לשאלות כאלה, על רצון אמיתי ואושר אמיתי ואפקט האדווה וכולנו רקמה אנושית אחת חיה… ובסוף מעגל, אחרי שהסאדוּ המתבודד והנזעם הפך כנגד כל הציפיות לאיש משפחה [שני הקטבים המנוגדים של החברה ההינדית, כתבתי על זה מאמר באוניברסיטה לפני 15 שנה, הייתי לגמרי בצד של הסאדוּאים]…
.
בסוף של יום [בדיוק מתנגן עכשיו מהדיסק] אני מוצא את התשובה המשמעותית ביותר, את ההצדקה החשובה ביותר למסע המפרך הזה, דווקא במקום הכי בורגני, שלכאורה ולפי דעת כלל ולפי כל הזרמים האזוטריים בכל הזמנים אמור להיות האנטיתזה להתפתחות רוחנית, להתפתחות כלשהי, סמל לתקיעוּת ולשגרה ממיתה – בחיק המשפחה הגרעינית שלי.
.
כל הסיוטים, כל השדים, כל הדם והיזע והדמעות – כל זה היה שווה כדי לעצור את מעגל ההתעללות המשפחתית, כדי לא להעביר לילדים שלי את כל הדפיקויות והעכבות והפחדים של ההורים שלי (גם לא את רובם, אפילו לא את מיעוטם, אם יורשה לי להתרברב לרגע). כדי להפוך פירורי אהבה לכיכרות, כמו שאתגרה אותי דיאנה אידלמן החכמה פעם מזמן, וממשיכה לאתגר אותי שוב ושוב.
ולא נותר לי אלא להגיד שוב תודה, ושכל גוגל יֵדע שדיאנה אידלמן היא מטפלת זוגית [ויחידנית] ש

ובדיוק ברגע הזה, ברבע לשבע הערב, בעודי מנסה למצוא מילים שיתארו את מעלות הטרילותרפיה אצל דיאנה ותועלותיה, באה המרמיטה לשלוף אותי מהמחשב ועימתה אותי באחת עם הדחף (הפרדוקסלי להחריד, לאור הנסיבות) להישאר עוד קצת במחשב, בבלוג, בתוך הראש שלי…

…וכן, אני שמח לציין שהסוויץ' הזה מהאינטרוובז לעולם האמיתי והמשפחתי נעשה קל וחלק יותר עם התרגול, הניסיון, ההתכוונות. ותוך כמה נשימות אני על השטיח עם המרמיטון, הגורו-ג'י הפרטי שלי, מג'גל להנאתו (משהו שלא ממש עשיתי איתו עד כה) ומכניס אותו לאמבטיה, וצחקוקי העונג שלו הם מוזיקה לאוזניי… ואפילו כשאני מתחיל, מתוקף איזו תוכנה נושנה, לשיר לו את "דוגית שטה" – ממיטב הלהיטים הנדירים של אבא שלי – לא נלווית לזה הצביטה הקבועה של עצב עמוק, אפילו לא כעס או מרירות. אולי השלמה.

ואז אחותו הגדולה מצטרפת, ובאופן_טבעי הנינוחות והנוכחות שלי מטפטפות אליהם ומשתקפות בהם, עם מינימום של גילויי קנאה או כעב או עייפות, אפילו כשמצחצחים שיניים, והערב זורם על מי מנוחות עד שהמרמיטה ואני גומרים בקרשצ'נדו שקט של הרדמה סימולטנית.

ההרמוניה הזאת עוד תופר מן הסתם פה ושם. נדמה לי שהבהרתי כבר במילים מספיק מפורשות שהעבודה הזאת אינסופית. הטָנטְרים מאמינים אמנם שאפשר לעצור את גלגל הדהרמה תוך גלגול אחד – אנחנו חייבים להאמין בזה, כדי להמשיך לשאת בעול הסיזיפי של תיקון אדם ועולם – אבל הדרך ארוכה ומתפתלת, מלאה התברברויות וסופה לא נראה באופק. זה בסדר, אנחנו גם לא אמורים ללכת בשביל להגיע, או לעבוד בשביל התוצאות…

…אבל לאור כברת הדרך שעשינו, שנינו ביחד וכל אחד לחוד; לאור נקודות הציון הזוהרות שקבענו בדרך; ומעל הכל, לאור הידיעה המתבססת שאנחנו יכולים, בכוחות משותפים, למצוא שוב את הדרך גם אם אנחנו סוטים ממנה  – לאור כל הראיות המוזכרות לעיל אני יכול לחזור בביטחון על הקביעה שבה פתחתי: אפשר להשתנות, אפשר להשתחרר מהתניות, אפשר לשנות מגמות ודינמיקות, אפשר להתפתח ולגדול ולהתגבר ולהתבגר גם בתוך זוגיות, גם כשיש ילדים, גם בתוך השגרה השוחקת (ומה תעשה השגרה, אם לא אנתרופיה?).

זה לא קל, אולי זה לא לכל אחד, אבל זה אפשרי.


והצעד הראשון הוא להוציא מהלקסיקון את המושג "כזה אני".

"הנני אשר הנני" בתחת שלי.
וזה קשור, בטח שזה קשור.
מונותאיזם מחייב נפש מונוליטית:
אל אחד, אמת אחת, אגו אחד,
קבוע ועומד על משכנו לעולמי עד.
אשליית הקביעות, התכחשות לזרימה -

עיקרי האמונה של האחווה האפלה.

ודי.