[כנען 2000 של שב"ק ס' מספק פס-קול הולם לפוסט הזה.]

.

הפרץ התמוה של אופטימיות גיאו-פוליטית שתקף אותי מאז נאום אובמה, ובא לידי ביטוי בשלושת הפוסטים האחרונים, עשה לי פלאשבק (או בעברית: ברק חוזר) לפעם הקודמת שחוויתי פרץ דומה. זה היה לפני עשר שנים בדיוק. להגנתי ייאמר שזה היה בסוף עשור שבו בקושי הייתי בישראל…

.

כשאהוד ברק הביס את נתניהו בבחירות '99 הייתי בלונדון, בעיצומן של הבחינות בסיום השנה השלישית והאחרונה באוניברסיטה. (בעיצומן של הבחינות עלק, בעיצומן של המסיבות בעיקר.) התלבטתי אם לטוס לארץ להצביע, עד שאבא שלי הבטיח לי שגם בלעדיי מנצחים. בבחינה בהינדי מדוברת בחרתי לדבר על הבחירות. כשתיארתי את השלטים עם הכתובות "להחזיר את התקווה" (אָשָה לוּטֶנגֶה, זה בערך הדבר היחיד שאני זוכר בהינדי) נשנק קולי בהתרגשות.

.

אז חזרתי לישראל. לא רק בגלל שביבי הפסיד, אבל גם. חזרתי באחד באוגוסט לתל אביב הלוהטת והמבעבעת של ימי אוסלו האחרונים. חוף הים תסס; סשה ואוקנפולד תקלטו במקביל והרקידו את כל רצועת החוף בין ה-TLV בצפון והפאצ'ה בדרום, במתחם הדולפינריום (הרבה לפני שהתרחש שם ה-9.11 של סצנת הלילה התל-אביבית); כנרת-רחוב בריטית חייכה אלי בטיילת. מהטלוויזיה בפיצוצייה שמעתי את עזמי בשארה נואם על "דור חדש שקם בארץ הזאת, דור שרוצה שלום". ישבתי בקפה-אינטרנט בסוף בוגרשוב וכתבתי לחבר'ה מהאוניברסיטה אימיילים שיכורי תקווה. תקוות הכפר הגלובלי, הסוף להתנגשות הציביליזציות.

.

אבל הסדקים בתמונה האידילית שהתפתיתי לצייר לא איחרו להופיע. שבועיים אחרי שהגעתי התקבלתי להכנה להדרכה בפסיכומטרי. אחרי שבוע, כשהבנתי איזה מחיר מוסרי ונפשי תגבה ממני העבודה בתעשיית הציונים הרקובה הזאת, עזבתי. בלילה התיישבתי על המרפסת בדירה שבה אירחה אותי אחותי בפתח תקווה, הדלקתי ג'וינט והתחלתי לכתוב מאמר ל"העיר" (אחח, כש"העיר" היה העיר), על סמך ההתנסות הטרייה שלי, על חרושת הבחינות הפסיכומטריות.

אבל כמובן גם על הרבה מעבר לכך.

המאמר מעולם לא נשלח,

וטוב שכך.

וככה זה הלך:

.

הבחינה הפסיכומטרית במתכונתה הנוכחית היא אנטיתזה לכוונה המקורית שלה שהיתה, למי ששכח, בחינת כושר למידה. הקורסים להכנה לבחינה אינם מלמדים את התלמידים איך ללמוד אלא דוחסים לתוכם כמויות מפלצתיות של מידע חסר כל ערך מעשי. הדבר האחרון שהקורסים האלה מקנים הוא כושר למידה. התלמידים נדרשים לשנן רשימה אין סופית של חוקים, קיצורי דרך, משוואות מתמטיות וטכניקות. (בבי"ס High Q קוראים לטכניקות "טריפים" כדי לגרום להן להישמע יותר מגניבות).

.

הבחינה הפסיכומטרית בוחנת אך ורק את כושרו של החצי השמאלי של המוח, הצד שאחראי על חשיבה אנליטית וכושר ניתוח לפרטים. היא מתעלמת לחלוטין מהחצי הימני שאחראי על תכונות כמו אינטואיציה, חשיבה רוחבית וראיית המכלול. זה הגיוני בערך כמו לבחון אוטו עם ארבעה צילינדרים כששניים מהצילינדרים מנותקים… ונפשט את הבעיה לטובת תלמידי פסיכומטרי באשר הם שם: היחס בין ארבעה צילינדרים לשניים כשמחולק ב-4 הוא בדיוק כמו היחס בין מוח שלם וחצי מוח. מדהים! פתרנו את הבעיה.

.

כאילו שזאת הבעיה… הבעיה היא מערכת שמאלצת אנשים אל תוך דפוסי חשיבה מקובעים בנוסחאות. כל בעיה נפתרת על ידי פירוקה לפרטים ופרטי פרטים, הצבתם בנוסחא ומציאת תשובה שמתאימה לאחת מארבע אפשרויות נתונות. ככה לא מלמדים אנשים, ככה מתכנתים רובוטים. זה נראה לי קצת מיותר בימינו לדרוש מאנשים להתחרות במחשבים. "תם עידן הגיר והלוח…" [פרסומת של High Q מהתקופה] באמת תם ונשלם, ואפשר להשאיר את חישוב הממוצע בין הגולות של דני ושולה למחשב, שבמילא עושה את זה יותר טוב ויותר מהר, ולרכז את האנרגיה במותר האדם מן המחשב.

.

המגוחך בכל הקטע הוא שאותן יכולות אנושיות שייחסתי מקודם לצד הימני של המוח (ואני מצהיר מראש שאין לי כל נאמנות למודל הזה והקורא מוזמן לתרגם אותו למודל המועדף עליו…) הן בדיוק היכולות שאינטליגנציה מלאכותית לא יכולה לחקות. תבקשו ממחשב לנתח קטע משייקספיר, או מהתנ"ך, והוא יוציא לכם סטטיסטיקות או מקסימום דילוגי אותיות. בפרקי החשיבה המילולית והאנגלית, התלמידים נדרשים לרסק טקסטים באורך של שורות בודדות בלבד לרסיסים של כמה מלים (או מלה אחת) ולסווג אותן תחת שלל קטגוריות מופרכות שרובן המוחץ לא יביא לאף תלמיד שום תועלת מעשית לעולם ועד מחוץ לשלוש השעות של הבחינה עצמה. כל המאמץ והזמן שמושקעים בלימודים (שלא לדבר על ההשקעה הכספית, או בעצם שכן לדבר, אבל יותר מאוחר) מוקדשים להשגת (והצגת) מספר אחד, שנקבע על ידי האנשים המיסתוריים האלהף המכשפים הגדולים שיושבים במרכז הארצי לבחינות והערכה בירושלים. זה כמעט כמו איזשהו שעשועון טלוויזיה ענק [המילה ריאליטי עוד לא היתה קיימת אז] שכל המדינה משתתפת בו והפרס הגדול הוא החלום האמריקאי: מקצוע נחשק, כסף, הצלחה, ונשים יפות (ותצלנה אזניכן, אם רק תקשיבו באמת, מהשוביניזם והסקסיזם שנוטפים מכל מלה בשטיפות המוח האלה שנקראות שיעורים. גם הסטריאוטיפים העדתיים והסטיגמות המקצועיות נורים בדאחקות כלפי כ-ו-ל-ם – כלומר כל מי שהוא לא צבר יאפי.

.

השיעורים בבית-הספר Low-Z [למה לי תביעות דיבה עכשיו?] הם סשנים ארוכים ואינטנסיביים של היפנוזה המונית. כל הטכניקות הידועות של שטיפת מוח מיושמות שם, ועם הרבה היי-טק. התלמידים יושבים שעות ארוכות ברציפות בחדרים מיובשי מזגן (או חמים להחריד) וסגורים מהעולם החיצון [...] נתונים לשטף מילולי רצוף מהמדריך שלהם, שמדי פעם עוצר כדי לשאול אותם איזושהי שאלה דבילית ("אם התשובה מתנסחת ביותר משלוש מלים אל תשאל את השאלה" הם אומרים בהכשרת מורים שלהם). בשלבים הראשונים של השיעור, לפני שמתחילה האקסטזה, המורה עונה לעצמו אחרי פאוזה סמלית בלי לנסות לעורר את התלמידים לחשיבה עצמית ("אתה אף פעם לא תופס תלמיד ספציפי ושואל אותו שאלה. זה עלול להלחיץ אותו"). להגו הבלתי פוסק והמונוטוני של המדריך מלווה מופע מולטימדיה צבעוני, מקפץ ומהבהב (אחיהם המתקדם של המטוטלת, הפנס, והגלגל הצבעוני – כליהם של המהפנטים המסורתיים) שמטיח בתלמידים זרם בלתי פוסק של מידע טריוויאלי. המחשב הקדוש [שמנהל את השיעור] גם משמיע מדי פעם את קולו ומוסיף תרועת חצוצרות, רעמי תופים, וצלילים מכניים (כגון, דוגמא מקרית לחלוטין, צליל של קופה רושמת). כשרוחו של המחשב נחה עליו (ולא של המדריך, שאין לו שום שליטה על התקדמות השיעור והוא חייב להיצמד לתסריט שתוכנת למחשב) הוא מבדר את החבר'ה באיזו בדיחה. לפעמים מופיע על המסך ריבוע שחור, וכולם מתרגשים כי הם יודעים שבא וידיאו. האורות נכבים באורח פלא והסרט עולה, באיכות (ובגודל) של טלוויזיה.

.

ומה, אני שומע אתכם שואלים (לא, אני לא באמת, אבל גם המדריכים ב-High Q לא שומעים את השאלות והתשובות שנזרקות מהקהל כשהערב מתקדם והאקסטזה עולה), מהם הסרטים הלימודיים שמוקרנים לתלמידי High Q ? ובכן: בשיעור האחד שבו נכחתי הגיע המוֹחשב (מורה+מחשב) להסבר בנוגע למשולשים שווי שוקיים (משולשים שווי שוקיים וישרי זווית, דרך אגב, נקראים בקיצור משולש בורקס כי 'שווה שוקיים וישר זווית' זה ארוך מדי בשביל לזכור. ובשביל זה אנשים משלמים 4600 ש"ח), ואז הוא עצר לפאוזה דרמטית ואמר "גם לסיינפלד יש מה להגיד על משולשים". על המסך עלתה תמונת שלושת האלילים בסלון המוכר (ג'ורג' לא היה, איזה קטע). קרמר הסתכל על חתיכת נייר שעליה (כנראה) מצוייר משולש שווה שוקיים ואומר את מילות החוכמה הבאות: "או, איזה יופי של משולש שווה שוקיים. אני אוהב את המשולש שווה השוקיים הזה. אני רוצה לקחת אותו ולתלות אותו מעל המיטה . אני אקרא לבן שלי משולש שווה שוקיים" (באנגלית, כמובן, זה נשמע יותר מצחיק).

.

אוי, איך צחקנו.

.

יותר מאוחר, כשהמוחשב הגיע לדבר על הנחות ("לא, לא הנחות במכולת, גם לא אנחות למרות שזה לילה עכשיו ["גיחי גיחי" כללי בכיתה], הנחות כלומר דברים שאנשים מניחים"), הוא נסחף בלהט הדרשה ואמר שזה דווקא אחד הנושאים הבודדים בבחינה הפסיכומטרית שיש להם ערך גם בחיים מחוץ לבחינה. (אח"כ הוא אמר ששאלות מהסוג הזה יש בבחינה בין אפס לאחת, והניקוד הוא בין אפס לחמש נקודות, וכולם צחקו ואיבדו עניין.) המורה גמר להסביר איך לנתח הנחות לאיברים ולחבר אותם ע"פ כללים נוקשים (הסבר שבמהלכו נאמר המשפט בן האלמוות "בשאלות לוגיקה אסור להשתמש בהגיון". תקראו את המשפט הזה שוב) הוא אמר משהו בסגנון "אי אפשר לסגור שיעור על הנחות בלי לשמוע שוב את ההנחות של סרג'יו קונסטנצה" ועל המסך עלה הקליפ מ"גבעת חלפון" שכבר נלמד בעל פה מלבנון ועד עזה, שבו סרג'יו הקשר מתוחקר ע"י המפקד מה יעשה בשעת התקפה ועונה "אה, נניח שהמצרים מתקיפים? אז נניח שהעברתי את ההודעה בקשר". צ'פחות akk around ושמחה כללית.

רשימה אינסופית של שיעורי בית ומבחנים עצמיים סגרה את השיעור.

.

נו, אני שוב מדמיין אתכם שואלים, אז למה כל זה קורה? מי צריך את זה ומה הם מרוויחים מזה? התשובה ברורה.

אמרתי לכם שאני עוד אגיע לנושא של הכסף.

.

העובדה הפשוטה היא שהבחינות הפסיכומטריות הן עסק רווחי לכל המעורבים (חוץ מהלקוחות, ז'תומרת תלמידים). בתי הספר מלאים ומשגשגים, המרכז הארצי לבחינות והשמדת חשיבה גובה דמי כניסה נאים למשחק. האוניברסיטאות בטוחות שהן מקבלות לפקולטות המבוקשות לא רק את הסטודנטים עם החצי-מוח המבריק ביותר אלא גם את העשירים ביותר, אלה שיכולים להרשות לעצמם את הקורס [או שירתו בצבא וקיבלו מענק, אבל את זה לא הזכרתי אז]. האירוניה הדוקרת היא שעד כמה שזכור לי, הנימוק שהועלה בזמנו לשינוי מתכונת הבחינה היה שנושאים כגון הבנת הנקרא וידע כללי מעניקים יתרון לתלמידים מהשכבות המבוססות. זאת דוגמה קלאסית למשחק הכפול שבו בגין היה אלוף ונתניהו מתחרה רציני לתואר, שמטרתו להשאיר את הדפוקים איפה שהם כדי להמשיך לרכב על תחושת הקיפוח שלהם.

.

הבחינה הפסיכומטרית הפכה את האוניברסיטאות למועדונים אקסקלוסיביים המעניקים יתרון בתנאי הקבלה למי שיכול להרשות לעצמו ללמוד במולטימדיה במקום עם ספר בבית. כל קשר בינה לבין כושר למידה אמיתי מקרי בהחלט.

.

ובכל זאת, קול קטן לוחש בי שאולי כסף הוא רק חלק מהסיפור. אולי למישהו, או מן הסתם מישהם, יש אינטרס בקיומה של מערכת המונית לשטיפת מוח. מעין טירונות מחודשת לפני היציאה לאזרחות, המרה סופית לדת האפלה שעובדת את המספר, את הכמות (ומי יכול להגיד לי מה ההיפך מכמות? נכון, איכות)…

.

…כי הרי המחשב לא ממש מתכנן את מערכי השיעורים בעצמו. מישהו מתכנת את המחשב.

{…}

לא, מה פתאום. לא יכול להיות.

אני בטח סתם פרנואיד.

.

"אל תאלתר" (מתוף דף הוראות לנבחן להדרכה ב-High Q )

.

{…}

.

עוד מחשבה לסיכום:

שיחה עם עורך דין הבהירה לי פתאום את הערך ה"מעשי" היחידי שיכול להיות לכישרון לפרק סעיפים קצרים לתת סעיפים ולהתפלפל על הקשר בין תתי הסעיפים. זהו הכישרון הנדרש מעורכי דין כשהם מנסחים חוזים ומנסים למצוא פרצות בחוזים של אחרים, וכשהם טוענים בפני שופט (לדוגמא, "לכתוב שהעיר מלאה בזונות רוסיות אינו זהה ללכתוב שכל הרוסיות זונות, לכן מרשי טוען לחפות בתביעת הדיבה"). זוהי צורת חשיבה קטנונית וצרת אופקים שמחלקת את העולם לשחור ולבן, ומתעלמת מספקטרום הגוונים האינסופי שביניהם. שיטת לימוד שנוקטת בדרך חשיבה זאת מקדשת את הכמות ומחסלת את האיכות, מייצרת טכנוקרטים חסרי כל כושר חשיבה עצמית (שלא לדבר על יצירתיות), למינגים מהופנטים שמצטרפים למירוץ העכברים האינסופי בלי שיהיה להם מושג ברור למה הם עושים את זה או מה הם מנסים להשיג.

.



.

הלילה המשיך, ואני לא התחלתי אפילו להירגע. הדלקתי עוד ג'וינט או שבעה והמשכתי לכתוב מה שעלה לי בראש…

.


.

18.8.99

תלות בחשמל – שוביניזם אלקטרו מגנטי

.

נכסך שלמת בטון ומלט

ואנטנת פלא פון לכל פורץ.

.

-זה לא חוקי לעשן גנג'ה!

-זה גם לא חוקי לנהוג 120 קמ"ש.

-יש הבדל!!!

-בטח שיש הבדל. נהיגה במהירות מופרזת הורגת מאות אנשים כל שנה בעוד שגנג'ה מעולם לא הרגה אף אחד…

.

אווירה אפוקליפסית באוויר. ארכיטקטורה דורסנית, ממוגנת ומנוכרת.

אין פה שום הרמוניה. פתח יאוש.

.

עקידת יצחק over and over and over again .

.

מהירות הנהיגה המקסימלית בכבישים המהירים בישראל לא מועלית משום שלמשטרה נוח לשמור על מצב שבו כולם עבריינים.

זה תמיד טוב לתת לאזרחים סיבה לפחד מהמשטרה.

.

חיי מותג נמדדים באורך.

.

איזה מפלצת מגעילה נהייתה מהפרדס של סבא שלי.

.

{…}

.

19 rising

.

This is where you pay the old bill.

.

רעש של מכוניות כל הלילה. ואפילו לא רעש לבן אחיד שנעלם מהתודעה. הדממה נשברת מדי פעם, והרעם מהדהד דרך האקוסטיקה המחורבנת.

.

קשר השתיקה: לאף אחד לא נעים להודות שדופקים אותו במשכורת.

.

חיפה האדומה… ירושלים השחורה לבנה… תל אביב הירוקה (מדולרים, עצים, גראס).

.

{…}

.

לא. לא רק משפטנים, בעצם גם סוציולוגיה מבוססת על הפיכת אנשים לנתונים במשוואה ("הבת בורחת מהבית, הבת חוזרת הביתה, אותנו לא מעניין מה קרה ואיפה היא היתה. אותנו מעניין מה שקרה לממוצע! הממוצע לא השתנה – כלל תלך תבוא: איבר השווה לממוצע אינו משפיע על הממוצע בהוספה או בגריעה" [יוני המורה לפסיכומטרי])

.

אנטי ארגונומיה, הנדסת אנטי-אנוש, הנדסת מכונה, אדריכלות עויינת.

.

עגל הזהב…

.

מדינה בלי נפט שמשתעבדת למכוניות מפקירה את הריבונות שלה לכוחות חיצוניים.

.

{…………..}

.



.

כתבתי עוד כמה דפים באותו לילה, הרבה מועקות משפחתיות ואחרות פרצו אל פני השטח, הרבה שדים דיברו מתוכי. אחרי כמה ימים עברתי לדירה שכורה ביפו (כדאי להקליק, אורה!). בין לבין הספקתי לריב עם כל המשפחה שלי כמעט, וגם עם כמה חברים. ב-31 באוגוסט יצאתי מה"בית" והלכתי למצעד האהבה בטיילת. כשיצאתי צעק לי מישהו "תגיד שלום, יא חרא!" (היום אני מבין מה הוא רצה, אבל החלב כבר נשפך). בדרך לטיילת עברתי את פארק צ'רלס קלור וראיתי את האתיופים של מג"ב, חמושים בM16 , ערוכים במניפה הגנתית כדי להגן על ה"אהבה" של הצברים היאפים מפני פלישה יפואית, רחמנא ליצלן. המשכתי צפונה בטיילת עד שפגשתי את המצעד. אנשים נוצצים רקדו על משאיות שניגנו את מיטב הדאנס בתור הזהב של "אומת הדאנס", אנשים יפים ומחויכים הסתובבו ורקדו סביבם. התיישבתי ליד בלונדה יפה (אקראית למדי) ואמרתי "ממש גן עדן".

וקול עמוק בראשי הרעים:

גן עדן של שוטים.

.

בסופו של דבר התגלגלתי אל המשאית של הראסטה-בר וצעדתי לידה עד גן צ'רלס קלור, שר עם בוב מארלי ונהנה מהריקוד החתולי של הפנתרים השחורים בראש המשאית (והפנתרות, מיאו). במסיבה המיוחלת בגן לא הצלחתי להתחבר, ושוטטתי חסר מטרה עד שמצאתי את עצמי… מאחורי אותה בלונדה אקראית. היא וחברים שלה הסתכלו עלי מוזר. המשכתי לתעות עד שפגשתי את האלטרנסליזי וזוגתו (דאז), כמובטח.

("נחבור בסקוצ'ים," הוא אמר ערב קודם, וחָבַר. וגם חָבֵר.)

הם לקחו אותי לשחות בחוף עלמה.

.

עד השלב הזה, פחות או יותר, אני זוכר בבירור ליניארי יחסית את הרצף הכרונולוגי. שבועיים אחרי זה היה ראש השנה, שבישר חגיגית את כניסתי אל גיא צלמוות. בכמה חודשים הבאים, הציטוטים של ברק בכותרות העיתונים ("100 הימים הבאים הם קריטיים", "אתן לציבור חכה במקום דגים") נשמעו לי כמו תשדורות מוצפנות, אישיות לגמרי. כשברק זגזג לכיוון הסורי, זיהיתי את זה עם הריטואל שביצעתי על גבעות שייח אברק. הצניחה שלי אל הכאוס הקבילה פחות או יותר לקריסת הקונספציה שלו. שנה לאחר מכן, בפרוץ מהומות אוקטובר ש"נחגגו" גם בשכונת שבטי ישראל פינת יהודה הימית (אוי, שמות הרחובות ביפו; הורגים אותי כל פעם מחדש), כבר גרתי בחלק אחר של יפו, ב"מערה" מבודדת.

.

{מילים}

.

ההיסטוריה חוזרת, או חזרה גנרלית? ימים יגידו.

אני מרגיש שהיום אני חסין ברק.

אני כבר לא כופה את הראייה שלי על המציאות, כמו שניסיתי אז.

(וכמו שגם אהוד ניסה, אולי.)

.

(אבל האם אני חסין חוסיין??)

.

[4 תגובות נפלו בדרך מישראבלוג; לקריאת הדיון המלא בחלון חדש]

.