הפוסט הזה, והבא אחריו, פורסמו במקור בימי התקווה והלהט בשיא קיץ 2011.

שניהם עלו לי בראש לאחרונה, בנסיבות שונות שאסביר בקצרה.

היות שארכיון הבלוג עדיין תקוע בדרך, ומי יודע מתי יגיע, אני מעלה אותם בגרסת טקסט עירומה – בלי קישורים, בלי תגיות, בלי פוסטים קשורים, בלי תגובות…

לא אידיאלי, אני יודע, אבל אין לי זמן להתעסק בזה, ועדיין חשוב לי שהדברים ייאמרו. שוב.

למה זה כ"כ חשוב לי? שאלה טובה. לא כדי להגיד שאמרתי לכם – למרות הפיתוי הראשוני – ולו רק כי לי עצמי לא ברור בדיעבד מה בדיוק אמרתי אז, וכמה נבואה היתה בזה. גם לא כדי להתנגח – ושוב, למרות שאני מעלה את הדברים בתגובה לאמירות של פעילי #j14 מרכזיים שהפכו מאז לפונקציונרים פוליטיים.
אני רוצה בעיקר להדהד את הדברים כמו שנאמרו – כמו שנחוו – ברגע ההוא בזמן, ומשאיר לכל קורא להסיק מסקנות משלו לגבי מה היה אז, מה היה מאז, מה השתנה ומה לא.

יאללה, לביצה.

הפוסט שלהלן נכתב ב-26.7.2011, פחות משבועיים אחרי שדפני הקימה אוהל ברוטשילד. (ותודה לרועי רוטמן שמצא אותו לבקשתי)

אני מעלה אותו בעקבות דיון שהתפתח מתחת לתמונה+כיתוב שהעלתה סתיו שפיר1 לפייסוש שלה היום, ובהמשך לתגובה הזאת של הללי פינסון:

התמונה שבחרת להשתמש בה (מקווה שביקשת רשות מהצלם) צולמה בבית משפחת אלעג'ו ברמלה. זה מחזיר אותי לקיץ 2011 בו נהלנו יחד עם המשפחה מאבק על ביתה, עוד לפני שהוקם האוהל הראשון ברוטשילד. בשבוע הראשון לאוהלים, הגעתי עם קבוצה של פעילים, חשבנו שהחיבור מתבקש. ישבתי איתך, על המידרכה ברוטשילד וביקשתי מכם שתגיעו לרמלה, למשפחה או לפחות תתנו למאבק שם במה ברוטשילד. התשובה שקיבלתי ממך היתה שאת כמובן איתנו, אבל המחאה היא "לא פוליטית" ואתם לא רוצים להיות מזוהים. במילים אחרות לעזור לערבים, גם אם מדובר במאבק מול עמידר, זה פוליטי. כמה ציניות היית צריכה לגייס על מנת להשתמש עכשיו בתמונה הזו. מקומם ומרגיז. אבל כנראה שזה מה שאפשר לצפות מפוליטיקאים, אפילו אם הם רק בני עשרים וצ'ופצ'יק

**********************************************

אז אחרי כל ההקדמות, הנה מה שכתבתי אז, בהשמטות מתבקשות:

**********************************************

‫אל מול אומה מתעוררת

לא תכננתי לכתוב את הפוסט הזה עכשיו. אולי בערב, והוא גם היה אמור להיראות אחרת.

אבל הדמעות, הן זולגות מעצמן, ובמילא אני לא מסוגל לעבוד, או לאכול, בקושי לנשום. וכבר שחררתי ציוץ אחד הבוקר, אז לפני שאתפזר שוב בטוויטר, אני מנסה לאסוף את עצמי פה.

אז כן, חזרתי להציץ בטוויטר בימים האחרונים, במיקוד זהיר ככל האפשר. כמה אפשר לעמוד מנגד כשהחלום שלך, התקווה הנואשת שלך, קורמת עור וגידים – כאן, מעבר לפינה.

אז הצצתי אתמול בטוויטר, וראיתי שמתארגנות הפגנות בערב בכל המאהלים נגד הספין המתרקם של ביבי וחבורת הון-שלטון. הספיק לי עוד דפדוף קצר במורד הריטוויטים כדי למצוא הפגנה קל"ב – ברמלה, אצל משפחת אל עג'ו שחרב הפינוי מחורבת הדיור ה"ציבורי" שלהם מתהפכת מעל ראשם בימים אלה ממש, וריחפה מעל ראשם "עוד לפני שזה נהיה טרנדי".

הנסיבות הביתיות אפשרו לי לצאת לשעתיים. עשר דקות נסיעה, ברוך הבא לגטו. לא כמטפורה או משהו, ככה קוראים לשכונה הזאת ברמלה.

כמאה איש מתכוננים ליציאה במתחם המשפחה. הרוב ערבים – רמלאים, כפי שביררתי בהמשך – וקומץ אנשי סולידריות הבלתי נלאים שעומדים על המשמרת לצד המשפחה כבר חודש, למנוע מהמפנים לבוא כגנבים בלילה. יש גם קבוצה קטנה של מבקרים מארה"ב, אנשי "מפלגת הפועלים הפרוגרסיבית" שבאו עם נציגים מהסניף הישראלי.

יוצאים להפגין ברחוב, ממש מחוץ למתחם. אני תוהה למה לא הולכים לכביש 40, מרחק 300 מ' מעבר לפינה, הסואן הרבה יותר. בהמשך יתבררו לי שתי תשובות לתהייתי.

עומדים על המדרכה, שקטים ומסודרים. נושאים שלטים, ומציבים גם אוהל טיולים כסוּף, כמקובל ברחובות ארצנו לאחרונה.

 [פה היתה תמונה של האוהל הזה, שאבדה בנבכי הזמן. אל תסמכו על האינטרנט - הוא אולי זוכר הכל, אבל לא תמיד זוכר איפה זה.]

ולמרות מחוות ההשתייכות הסמלית הזאת, יש בהפגנה הזאת משהו שלא שייך למחאת האוהלים. אני מנסה לחדד לעצמי (ולאומת הטוויטר) את התחושה הזאת:

הזעם פה קונקרטי, המלחמה על בית קונקרטי. העלבון כפול: גם בגידת הדיור הציבורי, גם הנכבה שאין לה סוף #רמלה

נציג "מפלגת הפועלים הפרוגרסיבית" נותן הקשר מאקרו-כלכלי [קושר את ההיבט הפוליטי של הנישול "כאן ובשייח ג'ראח ועוד" עם ההיבט הכלכלי של קרקע לעשירים. הקהל מאזין בריכוז, מחיאות כפיים מנומסות.] בינתיים הפגנת מגאפון. חסר לי קצב. איפה המתופפים? י

לא רק כתובת קונקרטית יש למאבק פה, אלא גם דדליין מוגדר ולוחץ. כמה תקווה הם יכולים לתלות במאבק הארצי? #רמלה

בותינה דביט מתייחסת למחאת האוהלים: אנחנו נלחמים על הבית מאז 48. אין צדק ליהודים בלבד. חייב לשלב יהודים וערבים [מחיאות כפיים סוערות] #רמלה

אחרי הנאומים במגאפון מתארגנות כמה קריאות סמליות, קלושות. "העם דורש צדק חברתי" לא צעקו שם. הם לא נלחמים בשם "העם". הם נלחמים על נחלתם ברח' יחזקאל 17.

ההפגנה מתפזרת כעבור שעה, ונשאר לי קצת זמן לשוחח עם גיל, המתאם המקומי של סולידריות. שיחה מאירת עיניים.

אז אם תהיתי בתחילת ההפגנה למה לא הולכים לכביש 40, התשובה הפשוטה והמיידית היא חשש שמא כוחות ההון שבשלטון ינצלו את ההזדמנות להשתלט להם על הנדל"ן הנוצץ. ולא סתם בחרתי בניסוח הספציפי הזה, כי הסתבר גם שקהל היעד של ההפגנה לא היה הנהגים החולפים, כמו שתיארתי לעצמי, אלא גם (ואולי בעיקר) השכנים – דיירי הבתים הסמוכים שרובם, כך נודע לי, נמצאים בשלב זה או אחר של הליכים משפטיים על ביתם, אבל הם לא מוחים בתקווה שככה יהיה להם יותר קל "לסגור עניינים בשקט". ההפגנה הזאת נועדה גם (ואולי בעיקר) לעזור להם להתעורר, להשתחרר מהפחד, לראות שיש מי שיגבה אותם אם יחליטו להתקומם, ובשאיפה גם לקום ולהצטרף.

ומה אתם יודעים, נדמה היה שחלקם אפילו יצאו מהבית, חצו את הכביש והצטרפו.


יש דרכים רבות לספר את הסיפור של משפחת אל עג'ו,

שהוא רק חלק אחד קטן מפאזל ענקי של ניצול ועוול שמתכנס למונחים כמו "הפרטת הדיור הציבורי" או "אפליית ערביי ישראל" או "הזכות לקורת גג" וכו'.

ואם נחזור ל-48, כמו שבותינה ביקשה, הרי שהנכבה של משפחת אל עג'ו היתה פנימית: הם לא הצליחו לברוח לירדן, לא הצליחו לחזור לבית שממנו גורשו בלוד, ונאלצו לקבל בהחכרה קרקע "ציבורית" שהיתה שייכת קודם לערבים אחרים,2 עד שיום אחד – אחרי 60 שנה – הוכרזו כפולשים ונדרשו לפנות את האדמה; בלי שום פיתרון חלופי, בלי שום הצעה לדיור חלופי.3 למה לקנות מה שאפשר לקחת?

ואם נחזור לתמונה הכוללת של מחאת האוהלים – של אובדן הצדק החברתי לטובת כלכלת הצמיחה, וביטול מדינת הרווחה למען רווחת ההון-שלטון – הרי שהליכי הפינוי שמאיימים עכשיו על תושבי הגטו של רמלה נובעים מהרצון לבנות עוד מתחמי דיור אקסקלוסיביים בנוסח גינדי סיטי ו"מגדלי לוד סנטר", תוך ניצול האטרקטיביות של בועת הנדל"ן ההפוכה של רמלה-לוד, מובלעת של נחשלות וקרקע זולה בלב הכרך היוקרתי שעוטף אותה מכל הכיוונים.

די, זה כל מה שאני יכול להגיד ברמת המאקרו. יותר מדי נקודות מתחברות יותר מדי בבירור. כמה אפשר להסביר? והרי כבר כתבתי על זה לא פעם.

לסיום אני יכול להפנות אתכם לרקע נוסף על הסיפור של משפחת אל עג'ו.

ומעל הכל – לתת ליסמין וג'יהאן אל עג'ו לדבר בשם עצמם.


אבל זה בכלל לא היה אמור להיות פוסט תוכחה.

הפוסט הזה נהגה בתקווה ובאופטימיות גדולה.

חזרתי הביתה, הספקתי לכתוב שני ציוצי סיכום4 ולקחתי אחריות על המרמיטון כדי לשחרר את אמו לבילוי בקניון.5 הצלחתי לכבוש לשעתיים את הצ'י המהפכני שבער בי, להשתקע בספרי ילדים ובתמונות של חיות ובצחוק הפעמונים של הילד שלי, עד שהמרמיטה חזרה ואפשרה לי להשתגר חזרה למחשב, לנסות להמשיך לחיות (ולהחיות) את מה שראיתי בעיניי, ולחוות דרך האינטרנטים את התמונה הכוללת שבה הוא השתלב.

והתמונה מרהיבה. הפגנות סוערות בכל הארץ, ברית המנושלים המתרקמת. והנה דיווח על מאהל משותף ליהודים וערבים בעכו; והנה דיווח בטוויטר על כיפות שצועדות לצד כאפיות בבאר שבע; והנה ויכוח מלפני עשרה ימים בתגובות לארץ האמורי ("למה מחאת האוהלים לא מחבקת את המתמחים?"), שנראה עכשיו קטנוני וצייקני לנוכח הקואליציה ההולכת ומתרחבת של אנשים שלא מוכנים יותר לקרוס תחת העול בשקט ויוצאים להפגנה, לא חשוב על מה, לא רוצים אי-צדק במדינה.


להתבונן בלי להתערב, עלק.

האגו שלי רוצה להגיד כל מיני דברים בשלב הזה. אני מוחק את כל מה שהוא כותב. אין לו סוף, לדיבור מהאגו, וגם תוחלת אין לו. אבל אני יכול להעיד ששאריות שוויון הנפש שעוד הצלחתי לגייס בפוסט הקודם התפוגגו, ונותר רצון עז להיות שם, איפה שכל הדברים המופלאים האלה קורים. גופי בבועה, ולבי עלי בריקדות.

עוד מעט, אני אומר לעצמי.6 אוטוטו ייגמרו הפרויקט וחצי שעוד נשארו לי כרגע, והנה גם אני מגיע למצב שפרילאנסרים מכנים בשפה מכובסת "בין עבודות".

והרי גם את זה אפשר לחבר, בלי הרבה רמות של הפשטה, לחלק בפאזל שמכונה "שחיקת מעמד הביניים". כי הרי אני יכול תמיד לקפל את הזנב ולחזור למו"ל ההוא, שהתלהב מאוד מהעבודה שלי אבל מסרב בכל תוקף להעלות את התעריף שנקבע לפני שמונהשנים, תעריף שנמוך בעשרות אחוזים ממה שהצלחתי לקושש מאז במקומות אחרים.7

אם אפנה אליו תהיה לי עבודה, אבל אצטרך להיקבר בתוכה עוד יותר עמוק רק כדי להמשיך להחזיק איכשהו את האף מעל המים, וגם זה עם עזרה נדיבה מההורים, שלה ושלי.

אז הנה, פתאום מתבהר לי בלי שום רמה של הפשטה שהמאבק הזה גם שלי. לא בשם משפחת אל עג'ו ונפגעי הדיור הציבורי. לא בשם אף אחד אחר מהמופלאים שמתקבצים במאהלים ומרכיבים יחד את הפאזל. אלא (גם) בשמי, ובשם בני ביתי.

והנה, גם במקרה שלי – כמו במקרה של צעירי תל אביב ה"מפונקים" או משפחת אל עג'ו ה"פולשת" – אפשר לסובב את הסיפור כך שיציג אותי כפרט לא מוצלח, שלא השכיל למצוא מקצוע נחשק, להשתעבד לעבודת פרך בסדנאות היזע שטופות אור הנאון של האופּן-ספּייס – או פשוט לקנות בזול ולמכור ביוקר, כמו כל החבר'ה הטובים.

כי כשמבודדים כל סיפור, ברוח האינדיבידואליזם הכלכלי, אפשר בקלות לפספס את התמונה הגדולה, את המערכת השיטתית והיעילה8 שמתגמלת את המעטים מעל ומעבר, ומפקירה את הרבים איש איש לנפשו, להיאבק על הישרדותו ולדרוס פן יידרס.


אבל די לחזור על עצמי.

גם את הקטע האחרון לא התכוונתי לכתוב. אני רק מקשיב בפעם השלישית לעל המשמרת, האלבום הכי פוליטי הכי טוב שנעשה לדעתי בעשור הנוכחי האחרון, ומתלבט איזה שיר לבחור.9

יש את שיר הנושא ואת "תחת אש", שמתארים היטב על מה ולמה אנחנו נלחמים. את "מעצבי דעת הקהל" הזועם, את "להתעורר" שכולו קריאה לפעולה שנעשתה ונעשית ממש עכשיו, את "מועדון החולמים" ו"העולם האמיתי" האישיים והמהורהרים יותר. אבל מכולם, השיר שהכי מדבר אלי הוא אולי הבוטה מכולם, שיר שמצליח בכמה מילים וכמה דימויים מעורבבים להנכיח גם את משפחת אל עג'ו, גם את צ'רלי ביטון, וגם את שאר המדוכאים עלי אדמות.10

מחר כשיאיר האור
לתוך היער האפל
יבוא פנתר שחור
ויטרוף את החתול
שאכל כמו חזיר
וטיפת שמנת לא השאיר
 *  *  *
שו איסמכ, יא בן בלי בית?
מי עקר את עץ הזית?
ומאז אין שלום, בליבך אין שלום
אין ששון ושמחה, בליבך, בליבך.
ומאז אין שלום, בליבך אין שלום
אין ששון ושמחה, בליבך, בליבך.

שו איסמכ…

  1. חברת-הכנסת-בשאיפה סתיו שפיר, בשבילכם, ודרישת שלום ממירי רגב []
  2. כמה נוח, כשלאף אחד כבר אין זכויות על שום דבר []
  3. לטענת גיל, והתעקשתי איתו על הנקודה הזאת []
  4. אך לא לענג את עצמי מול הריטוויטים והתגובות []
  5. נראה לכם? לסופרמרקט היא בקושי מספיקה להגיע. []
  6. ונושם []
  7. שכרגע, לרוע המזל, אין לאף אחד מהם עבודה להציע. []
  8. היד הנעלמה בתחת שלי! אה, רגע []
  9. והנה, "לך לך" הקדורני והנואש כבר פחות מתאים לרגע הנוכחי. []
  10. "ההצלחה הכי גדולה של הקפיטליזם היתה לשכנע את המעמד הבינוני שהוא לא משועבד" – לאזוכר []