-אבא, איפה היית כשישראל הפכה למדינה מצורעת, כשהפאשיזם והגזענות קרעו את המסכות והפסיקו להתנצל? מה עשית מול הדיכוי, סתימת הפיות, האלימות הגוברת, ההתדרדרות הכוללת? [היכנסו לאתר חדשות; בחרו כותרת, כל כותרת; רואים?] מה עשית כדי למנוע את החורבן? מה, גם אתה הסתערת בצרחות על חנות בגדים? צהלת כשערס מנומס ניצח ערס גס בתוכנית גלדיאטורים? או אולי עקבת בנשימה עצורה אחרי המרוץ הצמוד של ברצלונה וריאל לאליפות?

.

-אה, אופס. אבל אם את כבר שואלת, בעיקר השתדלתי לעבוד. גם את הדיאלוג הזה, מהקבר למחנה הפליטים, אני עושה על חשבון זמן עבודה וכבר יש לי רגשי אשמה. נתקעתי עם איזה ספר זבל מבחיל שנמרח לי הרבה יותר מדי זמן, ואז נחת עלי פרויקט דחוף ומעניין ומתגמל ופתאום הופיע עוד לקוח פוטנציאלי… זה לא ממש מעניין אותך, נכון?

-נכון. אני לא מאמינה שלא עשית כלום. יכולת לפחות לנסוע לשייח ג'ראח, או לבלעין, או לאיזה מסיק, משהו. להפגין נוכחות, להרים איזה שלט, לחטוף מכות משוטרים, לעשות משהו לטובת המסה הקריטית הזאת שפנטזת עליה.

-יכול להיות… היה לי מסובך להגיע לשייח ג'ראח. אבל בכל הכנות, העדפתי לבלות כמה שיותר איתך ועם אחיך התינוק. רציתי ליהנות איתכם, רציתי לגדל אתכם, רציתי להכין אתכם לחיים. לא יודע, אולי רציתי לבלות אתכם כמה שיותר רגעי שלווה כל עוד אפשר. חוץ מזה, אז כבר היה מאוחר מדי. יש בניינים שנועדו להתמוטט, יש לולאות זדוניות שאינן יכולות לעצור עד שיקרסו לחור השחור שבליבן. כשהסדקים בבית הרעוע של ההזיה הקולקטיבית התחילו להיפער, היה ברור שההוזים רק ינסו להיאחז בשוליים בכל הכוח. גם כשהסדקים התרחבו והפכו לבקיעים ברצפה, הם ניסו לסתום אותם בסחי ורפש, דרכו על כל מי שהעז להצביע על קיומם. זאת הדינמיקה בחברה בהיסטריה, הדיסוננס הקוגניטיבי רק הולך ומתחזק ככל שמתבהרות העדויות לכשל הקוגניטיבי, כי הכרה בדיסוננס משמעה קריסה וחורבן של הזהות העצמית.

­-כולך פקה-פקה. אתה משל ושנינה לבורגנות האינטלקטואלית בכל דור ודור, שעמדה מנגד ונהנתה מהפריבילגיות שלה לנוכח עוולות ודיכוי. למה שתקת?

-יקירתי, מה כבר יכולתי להגיד כשתהליכים שחזיתי שנים מראש הגיעו לסופם הבלתי נמנע? צעקתי וכתבתי והפגנתי עשרים שנה קודם, על אותם דברים בדיוק. כבר אז היה לי ברור שבדלנות היא דרך ללא מוצא, שלישראל אין זכות קיום בטווח הארוך אם תתעקש להישאר גטו יהודי, שמדינה יהודית-דמוקרטית זה אוקסימורון (זאת היתה בערך התובנה הראשונה שלי אחרי שלמדתי מה זה בכלל אוקסימורון!). הרגשתי כמו קסנדרה שרואה את נבואות הזעם שלה מתגשמות צעד אחר צעד ורוצה לעקור לעצמה את העיניים. בשלב הזה, שאת מדברת עליו, רציתי רק ללבוש שק ואפר ולשבת בשער העיר, לזעוק ולהתריע ולהוכיח. אבל היו מאשפזים אותי תוך חמש דקות הרי. אפילו לא היו לי סודות צבאיים להדליף בשביל לעשות קצת רעש. והרי הכל היה ידוע. אז ישבתי בשער העיר הווירטואלית, כתבתי פוסטים והשמעתי מוזיקה פוליטית ופיזרתי מסרים באינטרנט. אבל הקול שלי נבלע בבליל הצעקות הכללי. 300 נכנסו לפוסט הכי מצליח, נניח שחצי מהם קראו. 60 נכנסו למיקסטייפ, נניח שחצי מהם שמעו. אז מה? ולאלה שכבר פקחו את העיניים לא נותר אלא לצקצק בהזדהות ולהזיל איתי דמעה, ואלה שהיו שבויים בדיסוננס לא רצו לשמוע כלום, לא היו מסוגלים כבר לשמוע כלום מרוב שהתרגלו לאטום את האוזניים. ולא נותר לי אלא להסתגר בדלת אמותיי, להיות שם אדם טוב יותר ולהרבות משם טוב בעולם, לנסות להישאר שלם בין הבקיעים, ליצור משמעות בכל מעשה ואינטראקציה ולסמוך על האדוות.

ולדעת שלא בטוח שאני אשרוד. לא בטוח שאת תשרדי.

(ולהמשיך לברבר על מעבר לאוסטרליה בלי לעשות כלום בנדון.)


כל הפרץ הבלתי צפוי הזה התחיל בכלל בהקדמה קצרה לפוסט שונה בתכלית, על רגע נדיר (לאחרונה, לצערי) ומלבב שבו מצאתי משמעות עמוקה ואדוותית אפילו בעבודה – שיהפוך בלית ברירה לפוסט הבא. ואיפשהו לעיל היה אמור גם להשתחל אזכור לפוסט הגנוז על כישלונה של ריאל מדריד בליגת האלופות כמשל מרנין על גבולות הכוח של הקפיטליזם הדורסני, האגואיסטי. אבל מה שנכתב היה צריך כנראה להיכתב, וצריך כנראה גם לצאת לאור למרות הדחף העז לגנוז ולחזור לעבודה. והכותרת מוקדשת לשחר, שבוכה איתי בלי להתבייש.

אז אני מוסיף שיר קולע מתוך תקליט מופתי שכולו נבואת זעם כנענית מהולה בנחמה פיוטית, מאסטרפיס שראוי לדעתי להאזנה חוזרת ונשנית וגם עליו רציתי לכתוב פעם פוסט האזנה מודרכת.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

יש לי הרבה מה לכתוב, למרות הנימה התבוסתנית שעולה מהפוסט הזה, גם הרבה דברים אופטימיים ויפים. העולם מלא ביופי והיופי בחינם, והוא נוכח, אבל לצידו – בעיקר במקום הזה, בעיקר בזמן הזה – יש גם המון כיעור שאי אפשר לעצום עיניים מולו. כגודל הדיסוננס הקולקטיבי, כך גודל השבר. ובשלב הזה, בפלסטינה-אייייי-כואב, חייב להיות יותר גרוע לפני שיהיה יותר טוב. אם בכלל.