.

בניגוד למה שנהוג אולי לחשוב על ילדים, זוֹזוֹ לא אוהבת בדרך כלל לשמוע את אותו סיפור, ערב אחרי ערב. לרוב היא ממצה ספרים אחרי הקראה אחת, שתיים, אולי שלוש, ורוצה להמשיך הלאה.

.

יוצא דופן מזהיר, ששולט ביד רמה בפלייליסט של הקיץ האחרון ועוד ידו נטויה, הוא פו הדוב. ולא מדובר באיזה זבלון-לניצול-הזיכיון של דיסני יימח שמם, אלא באורגינל – הספר המלא מאת א.א. מילן (בתרגום החדש יחסית של אבירמה גולן).

.

יכול להיות, אם כי לא בטוח, שהפופולריות של פו נובעת (בחלקה לפחות?) מזה שזוֹזוֹ קולטת כמה אני נהנה להקריא את הספר הזה (אני צריך לזכור שזה לא נורא שהיא מושפעת מהטעמים שלי; זה בסדר, זה טוב אפילו). אני נהנה מההומור הדק, כולל החלקים שעדיין עוברים לזוֹזוֹ מעל הראש, ואני מתבשם מחוכמת החיים שגלומה בין המעשיות השטותיות האלה.

(ואפילו לא קראתי את הטאו של פו)

.

וגיליתי, די מהר, שהדמות שאני מדובב בהכי הרבה להט והזדהות היא דווקא אִיָה, החמור הפאתט, העלוב, הפאסיב-אגרסיב עד חריקת שיניים.

המממ.

"כן, פעם הייתי כזה," אמר מרמיט. "זה עבר לי," אמר. "אני כבר לא כזה."

"אה," אמר פו.

.

היום, בפעם השלישית לפחות, סיפרנו את הפרק השישי, שבו לאִיָה יש יום הולדת. כל פעם שאני מגיע לפרק הזה, אני שומע את השורה לעיל באנגלית, ועל כך מיד. אבל היום שמתי לב למשהו שונה. הרגשתי שלראשונה אני מדובב את אִיָה בחמלה, במקום בבוז. הרגשתי שלראשונה אני יכול להבין שהוא באמת אומלל, ולא רק עושה את עצמו כדי למשוך צוּמי.

I feel your pain, donkey

.

.

יכול להיות, אם כי לא בטוח, שזה קשור לשיחה שהיתה לי קודם עם חאג', שבא להתאושש אצלי אחרי שנפרד מהחברה שלו.

החברה המתעללת-רגשית שלו, כמסתבר. שחפרה בו בקרדום אומללותה.

.

ועוד הסתבר, למרבה חלחלתי הגוברת, עד כמה חלק מהתיאורים שלו על גילויי ההתעללות שלה נשמעו לי מוכרים מגוף ראשון. זה מביך, זה מכווץ, זה מפכח לשמוע את ההתנהגויות הכי גרועות שלך מתוארות בגוף שלישי בפי חבר.

"טוב עשית. הוצאת ראש בריא ממיטה חולה," אמרתי לו.

"…ואיזה מזל יש לי שהמרמיטה לא הקשיבה לעצה הזאת לפני שהיה מאוחר מדי."

נו, עדיף להיות מניאק שיודע שהוא מניאק.

.

איכשהו ומשום מה, יום ההולדת של אִיה הוא היחידי מסיפורי פּוּ שזכור לי מילדותי, ואני די משוכנע שהיה לי ספר שכלל רק את הסיפור הזה. יכול להיות, אם כי לא בטוח.

.

מה שבטוח (איזה קישור עלוב) זה שהוא נחרת בזכרוני מכיוון אחר לגמרי…

.


.

פעם, כשהייתי שומע תקליטים עם דף מילים ביד ולא מבין הרבה, נתקלתי בפרק השישי שבו לאִיה יש יום הולדת בתקליט הסולו הראשון של רוג'ר ווטרס, The Pros and Cons of Hitchhiking . לקח לי כמה שנים לפענח את התקליט (הלא מוערך דיו, לדעתי, פרט לשיר הנושא הקצבי עם הקליפ הקליט והסולו הלוהב של קלפטון) הזה, אופרת רוק מסויטת והזויה הנגללת על פני חלומות וזיכרונות לאורך לילה טרוף-שינה של הגיבור הטיפוסי של ווטרס:

בורגני נשוי, בעל משפחה בן המעמד הבינוני, שחייו התפרקו/מתפרקים/על סף התפרקות. אחרי שפתח חשבון עם כל העולם ב"החומה", ובא חשבון עם אדוני המלחמה ב"החיתוך הסופי", ווטרס מפנה את המבט (ואת האצבע המאשימה) אל התא המשפחתי הגרעיני על כל הסובב אותו: החלום האמריקאי, הנון-קונפורמיזם הקונפורמי, המתחים הבלתי-אפשריים בין החיים ומה שרואים בטלוויזיה.

.

השיר שמזכיר את אִיָה, Go fishing , הוא אחד האהובים עלי בסאגה הזאת: מעין מחזה מוסר (cautionary tale , בעצם) על חלום שראשיתו בשקר ואחריתו בשברון לב. האזהרה הגלומה בו הדהדה אצלי בממדים רבים ושונים, וממשיכה להדהד כתזכורת מתמדת

to keep my priorities right .

.

בהתחלה חשבתי לצטט קטעים נבחרים מהשיר, ואז חשבתי להוסיף לזה מִדרש, ואז הבנתי שהכי פשוט יהיה לתרגם אותו (לא תרגום פואטי במיוחד, ראו הוזהרתם), ולהביא דברים בשם אומרם.

.

[השיר מתחיל אחרי שבני-הזוג, שהמהפכה המינית חוללה שמות בחייהם, מחליטים לאסוף את שיירי אהבתם, לעזוב את העיר המג'וייפת, לפרוש ממירוץ העכברים ולפתוח דף חדש במקום שקט וירוק, ורמונט נניח.]

.

.

.

כשהמכוניות חולפות על פני אני מרחיק בעיני רוחי

מעל תרמילים על גגונים

מעבר לאופק,

שם יצרני חלומות

מפעילים מעבדי פלסטיק לבנים,

מזמינים את התמימים

לשאוף אל עוגת השפע שבשמיים.

לך לדוג, ילדי!

.

יצאנו באביב

עם תא מטען מלא ספרים על כל דבר שבעולם.

על מתקנים סולאריים,

ועל נפלאות הלידה הטבעית.

.

כרתנו כמה עצים

וחיפשנו את הערכים שלנו

בקרחת היער.

סכרנו את הנחל

והילדים ציננו את עקביהם

בבריכת הדגים שעשינו.

.

החזקנו ידיים והחלפנו צמידים

ואשכרה חיינו מהאדמה.

את אימצת גור שועלים

שאמא שלו היתה מעיל של מישהו.

האכלת אותו ביד,

וכרבלת אותו במיטה הנוספת

בזמן שאני כתבתי.

.

וגידלנו את התירס שלנו בעצמנו

ורק מדי פעם הייתי קופץ לעיר

להצטייד באנטיביוטיקה

ובכדורים לרובה-הציד שהחזקתי בבית.

סיפרתי לילדים סיפורים

בזמן שאת עבדת על הנוּל

והשמש הקדימה לשקוע מדי יום.

.

פרק שישי שבו לאִיָה יש יום הולדת

והוא מקבל שתי מתנות

(אבא… נו כבר אבא…)

אִיָה החמור האפור עמד על שפת

הנחל והביט בהשתקפותו במים.

"פאתטי," אמר, "זה מה שזה."

"בוקר טוב אִיה," אמר פּוּ…

"אה," אמר פּוּ, וזמן רב היה שקוע במחשבה…

.

העלים כולם נשרו,

היבולים כולם כמשו,

זה נגמר.

כשפתיתי השלג הראשונים נפלו

קלטתי ששום דבר לא בסדר במחנה.

.

הילדים חטפו ברונכיטיס,

במפזר-החום נגמר הסולר.

באיזה סוף שבוע בא חבר מהחוף המזרחי,

שיירקב בגיהנום,

גנב את לִבך.

.

אמרתי "אז שיזדיין הכל,

קחי את הילדים חזרה לעיר,

אולי נתראה מתישהו."

.

.

וככה… השארנו את כל תקוותינו וחלומותינו

לרוח ולגשם.

לקחנו רק את הציוד,

השארנו את הפסולת והאשפה,

ויצאנו שוב לדרך.

שוב לדרך.

.

ביי ביי אבא, ביי אבא

אתה יכול להביא את פֶּרל היא ממש חמודה

אבל אל תביא את ליסה.

.

.

(חדי האוזן והבקיאים בחומר הבחינו אולי במוטיב החוזר מתוך Fletcher's Memorial Home .

יכול להיות, אם כי לא בטוח, שזאת דרכו של ווטרס לרמוז שמוראות המלחמה לא נמצאים רק בשדה הקרב, אלא גם בזירה הביתית.

ובעבודה על הזוגיות ננוחם.)

.


.

ובעודי כותב את הפוסט הזה נחתה באימייל (ובטוויטר) שלי ההודעה על פוסט חדש של MonkMojo . אפשר לעשות קישור מאולץ בין הפוסט שלו לזה שלי (היי, אפשר לעשות קישור מאולץ בין כל דבר בעולם לכל דבר אחר), אבל אני אוותר על זה ופשוט אמליץ לכם לעשות מנוי לבלוג המבריק הזה, ובינתיים לדפדף בארכיון הגאונות שלו.

.