(15:00)

.

זה כנראה יום של חשבון נפש, עם או בלי קשר לימים הנוראים הממשמשים ובאים (הכוונה לשוויון הסתיו, כמובן כנראה). אז אני אוסיף לרשימת החטאים את זה שאני כותב עכשיו פוסט במקום לעבוד, ואנסה להתנקות קצת.

.

לא מזמן פרסמתי פוסט בשם "איך נפלו גיבורים? הם הצטרפו לרעים", שבו נכנסתי בגיבור ילדות שהפך לבעלים הגאה של חברה להפקות ריאליטי. הסייפא של הכותרת ריפררה התכתבה עם פוסט של שחר בשם "מהרעים", שכבר התייחסתי אליו פעם בפוסט על סלבריטאים בפרסום.

.

[סחרחורת לינקים? רק התחלנו.]

.

מן הון להון, הפוסט של שחר הפך לפרויקט, וגם הפוסט שלי התפרסם אצלו לבקשתי.

.

[פאוזה לנשימה.]

.

היום שחר (שוב אתה!) העלה ב"סיפור האמיתי והמזעזע של" מעין פוסט תשובה לפרויקט

"איך הספרות הרסה לי את החיים".

.

הפוסט של שחר כלל רק את השיר הזה:

.

.

.

שמעתי אותו פעמיים רצוף.

(ואז שמתי את הדיסק.)

.

הייתי צריך את המסר המעודד הזה אחרי יום די משברי בבית-הספר. בעיצומה של הפקת לקחים כואבת על טעויות ושגיאות שעשיתי בהתייחסות לתלמידים/ילדים, בהתייחסות למערך השיעור ולעשייה שלי ולמקום שלי ולמטרה שלי בכל הסיפור הזה.

.

ומאחר שהכל קשור, עלו תוך כדי גם מחשבות נוגות על היחס שלי לזוֹזוֹ לאחרונה, ועוד אחרי התגובה הפלצנית והמתנשאת (שמותיי האמצעיים) שכתבתי ללולי בפוסט על עיקרון הרצף (שנראה עכשיו כמו זיכרון מגלגול אחר).

.

בהיותי בלוגר בלתי נלאה, בכל אופן, הפוסט-שיר של שחר הזכיר לי מיד את הפוסט על השירים שאליסטייר אוהב במיוחד, שגם בו כתבתי על "עזרה בדרך". וככה כתבתי לפני שנה וחצי:

.

"

עוד אחד מספיחי הפוסט הקודם היה דיון לוהט ומאתגר עם איריס יער אדלבאום, שהתחיל בתגובות כאן והמשיך אצלה בבלוג. בגדול, איריס האשימה את קראולי בהיותו אריסטוקרט חסר חמלה שהתעסק רק בזין שלו ולא עשה כלום לטובת החלכאים והנדכאים, ואותי בהיותי בורגני מהמיינסטרים ש"מתבוסס" בקראולי במקום להילחם בעוולות או לפחות לעזור לאשתי עם הכלים.

.

בתשובה עניתי לה שהחלכאים והנדכאים הם לא רק הערבים הרעבים בעזה אלא גם עבדי ההיי-טק המבולבלים והמתוסכלים, וכן הלאה. הייתי רוצה גם להסביר שאני לא בורגני אבל אני ממהר לראות כדורגל ספרדי בטלוויזיה (-; אז נסתפק בשיר. שיר קצת מיינסטרימי, אולי בורגני כמוני, אבל הוא מעביר יפה מיהם בעיניי החלכאים והנדכאים. הוא מתחיל עם:

כל מי שאיבד קורת גג

כל מי שברח מהבית

כל מי שזקוק לאשפוז

כל מי שלא אכלה כבר יומיים…

.

אבל נגמר עם:

כל מי שנקרע מבפנים ובכל זאת בוגד בכל ערך

כל מי שזורק את החיים שהוא קיבל במתנה כל ערב.

"

.

ואיכשהו הכל התחבר לי חזרה לפוסט הלגלגני ההוא על הגיבור שנפל לרעים, שהזכרתי בהתחלה, וליתר מיקוד למילה "הרעים". לשיפוטיות שהיא מביעה, ללוחמניות ולהתנגדות שכל כך מנוגדות (חה!) לדרך שלי, או לפחות לדרך שאני מנסה ללכת בה, שיש בה חמלה אפילו על מי שבוגד בכל ערך וזורק את החיים כל ערב (ועל אחת כמה וכמה על הילדים שלו).

.

זה נחת עלי בלי שתכננתי

ומאופטימיסט נעשיתי סתם אנטי

זועף כל הזמן, שונא את כולם

לא מרגיש שותפות גורל עם אף אחד בעולם

.

.

השיר הזה, הלב הזה, הכאב הזה

זאת המציאות שלי או שאני הוזה?

אבל יופיו של פרפר, גם אם הוא ימות מחר

מאותת לי שעדיין הכל אפשר

ומאובן מושלם שנפלט מתוך הים

רומז לי שעדיין לא מאוחר

.

* * *

.

הכותרת המקורית של הפוסט היתה: הכל באשמתך, שחר (-;*

.

(*ובשלב הזה של הפוסט הופיעה ההערה:

ואם הסמיילי בכותרת לא היה ברור, הכותב אינו מאמין בשיח של אשמה. כן מאמין בשיח של רעיונות שמזינים זה את זה ומתסנתזים לאיטם כמו קומפוסט.)

.


.

(17:00)

.

וכמו להוסיף חטא על פשע, גם כתיבת כל המילים האלה לא שחררה אותי לחזור ולהתרכז בתרגום, אז חשבתי לעבור על מערכי השיעור לשבוע הבא כל עוד הברזל חם והמסקנות צורבות בבשרי.

.

בעיה: חוברת המערכים למעלה בבית, שם באו לבקר חברה של המרמיטה ובנה בן הארבע.

משימה: להיכנס, לסיים עם דברי הנימוסין כמה שיותר מהר ולחזור עם המערכים.

מציאות:

"-הכל טוב?" שואלת החברה של המרמיטה.

"-אה… ממש לא הייתי אומר שהכל טוב, אבל עובדים על זה."

.

ומיד הכּוונה יצרה מציאות, כי המלאך בן הארבע שלף אחד מהקלאבּים שמסתובבים בבית ושאל מה עושים עם זה.

.

ולאור ההערה הנבונה של המרמיטה שאני מתחבר יותר מדי למערך השיעור ופחות מדי לילדים, ניצלתי את ההזדמנות ושיניתי תסריט, ונתתי למלאך ולזוֹזוֹ להעביר לי שיעור בילדים, במקום במערכים. שיעור במשחקיוּת וביצירתיות ובחדווה – חדוות הג'אגלינג, ובכלל.

.


.

(20:00)

.

השיעור המיידי שלי מהיום הזה הוא לקחת ברצינות את האזהרה הזאת של לולי (פעם שנייה במדור!), ולא להיות שאנן (והרי ידוע שברגע שאתה מרגיש שהגעת, אתה מפסיק להתקדם).

במובן רחב יותר, יש כאן אולי תזכורת שמרוב המאמצים שעשיתי להתקרקע, להניח רגליים יציבות על קרקע מציאות-הקונצנזוס, שכחתי איך לעוף, או איבדתי את ההעזה להמריא. אני צריך לסמוך על עצמי שהבסיס יציב ומוצק דיו כדי לאפשר לי להגביה מבט.

.

ובמובן עמוק עוד יותר, כה עמוק עד שהוא נראה שטחי, למדתי שוב שלעולם הנך למד.

.


.

(22:00)

.

…ובמובן של זוזו, אין ספק שהחששות הביקורתיים שלי ביחס לגן חלחלו אליה, ואל תחושת הנאהבות שלה.

אז הערב שחררתי, הרפיתי, התענגתי ואהבתי.

ושוב, הכרה יצרה מציאות של צחוק ויצירה וקִרבה.

.

…ובמובן של המרמיטה, יש לי עוד הרבה מה ללמוד, ויפה שעה אחת קודם.

עוד ארוכה הדרך אל האושר.

.

.


.

(23:00)

.

ואם כבר סקורפיונס

- הקליפ לעיל כל כך קאמפי שהוא קלאסי -

אולי גם זה?

.

Take me to the magic of the moment

On a glory night

Where the children of tomorrow dream away

In the wind of change

עוד חמישה ימים, אינש-אֶלָה

בקונטקסט אחר אמנם…

(ועם פחות גיטרות…)

.

.


.

(24:00)

.

טוב, עכשיו הפוסט הזה כבר ייכנס לגרייפס של שבת.

בוטניקה בקול הקמפוס הציתו את אדי המרץ האחרונים של העבודה.

הבטחתי לקום עם זוזו בבוקר.

ולגמור לתרגם את המאמר מחר היום.

לילה טוב מנתיב הירח.

.

(רגע, מה, תלך בלי קלף?)

טוב, אז יד ימין חתכה והעלתה את זה.

שמאל לא היתה מרוצה, ושלפה את זה,

שנראה לי מאוד הולם את הנסיבות.

ועכשיו באמת אפשר ללכת לישון.

.