-על תחריר כתבת יותר.

את תחריר חייתי רק דרך האינטרנטים. לא יכולתי לעשות שום דבר חוץ מלכתוב.

(חוץ מזה, אז היו פחות קולות שדיברו על מה שעניין אותי, כשהרוב עסקו בסכנה האיסלאמית. עכשיו לא צריך לחתור נגד הזרם, רק לרכב על הגל.)

ובאמת, למה לכתוב כשאפשר לחוות במו חושיי, לצאת לרחובות, לבלות במאהלים, לשמוע את הקולות, להשמיע את קולי, להתבשם מהתסיסה, להתענג על ההתעוררות הכללית.

ביום שלישי הצטרפו הנסיבות ואפשרו לי לצאת בערב. בירור קצר בטוויטר הניב הזמנה להצטרף לשלישיית המהללאלים המהוללים באוהלם בלווינסקי.1

באתי להתרגע ויצאתי מחושמל.

כשחזרתי הביתה בשלוש בלילה, דלוק על אדרנלין פוליטי לוהב, נכנעתי לדחף והתיישבתי לשפוך קצת רשמים בטוויטר. זה היה קל יותר מלהתנסח בבלוג, ואמנם הלך לאיבוד בדומיית שעת המכשפות, אבל לפחות נתן לי טיוטה מיידית לתיאור החוויה:

נסעתי להתפנן עם החבר'ה במאהל (המקסים!) בלווינסקי. שוב פספסתי את זאב טנא. ואז נגמרו ההופעות ומצאתי את עצמי במעגל לוהט של פוליטיקה עממית.

בהתחלה עוד ישבתי עם החבר'ה בצד. ואז התיישבתי בשולי המעגל להקשיב. ואז התקדמתי פנימה כדי לשמוע יותר טוב. ואז עלתה לי בראש שאלת הבהרה. ואז עוד אחת. ואז היה לי משהו להגיד. ואז נאמרו עוד כל מיני דברים, והעלו לי בראש עוד משהו להגיד…

והיה מעגל מרתק ומסעיר. וכשקמתי אחרי 3 שעות, איאן אנדרסון שר לי בראש:

I come down from the upper class to mend your rotten ways

וחשבתי לי, כל כך הרבה חשיבות מיוחסת ליכולת להגיד את הדבר הנכון, בצורה הנכונה ובזמן הנכון; מעט מדי דגש שמים אצלנו על היכולת להקשיב.

קצרה היריעה מלחזור על כל הקולות שנשמעו שם, ותיארו עוולות שונות ומשונות, מטרות שונות ומשונות. המפגש המרתק בין זוויות השקפה שונות, עמדות שונות שלפעמים חפפו ולפעמים התנגשו, החיבור של כל כך הרבה חלקים שונים של אותו הפאזל.

ומאז, כשאני שומע הצהרות וטענות על "מטרות המחאה", ה"אג'נדה" שלה, ה"מנהיגות" שלה או הארגונים ש"עומדים" מאחוריה, או תלונות מהיציע על כך ש"המאבק הופקע", לא נותר לי אלא לשלוח את הטוענים והמתלוננים לבקר בעצמם באחד המאהלים שצצים בכל קרן רחוב, ולשמוע בעצמם את הקולות, ולזכור שלא מדובר בהנהגה "מוסמכת" או אפילו במדגם מייצג, אלא בעוד כמה קולות מתוך רבים שמעלים דרישות רבות שמתחברות לדרישה אחת: תנו לחיות בארץ הזאת.

"מה אנחנו רוצים?" סיכם שלמה בן הארבע-עשרה במעגל בלווינסקי – בתום נאום ארוך ומבולבל, ועם זאת קוהרנטי להפליא כדרכם של דברי נבואה – "אנחנו רוצים חיים."

אז דיברנו על דרישות המחאה, מקטנות ועד גדולות, והאם יש בכלל טעם להגדיר אותן, או להסתפק במומנטום של "המהפכה של התודעה" ולתת לפוליטיקאים ולתקשורת להתבשל במיץ של כללי המשחק של עצמם. ובינתיים, ברחוב לווינסקי הסמוך, קריאת המהפכה מהדהדת מפי עוברים ושבים, ברכב וברגל ועל רולר-בליידס: העם דורש צדק חברתי.

אה, וכמעט כמו בבלוג, ברגע שעברתי לדבר על אחריות אישית איבדתי חלק ניכר מהקהל. לא נורא, האדוות מתפשטות. מהפכה של תודעה רציתם? י

זה היה בשלב מאוחר של הלילה, כשהמעגל הצטמצם והדיון ה"רשמי" נגמר, בהמשך לדבריו של אופוזיציונר קוואזי-ליברטריאן שהסביר על הגרעון הלאומי כאם כל חטאת והצביע על משפחת רוטשילד כאויב האולטימטיבי. הוא דיבר על אי לקיחת אשראי כערך, ואני לקחתי את דבריו מרמת המאקרו לרמת המיקרו. ההמונים נותרו סקפטיים. "להתעלם מהפרסומות? אין לך סיכוי לנצח, אחי."

ובפינתנו "כבר היה שווה": אומת הטוויטר בקעה מהביצה. צייצנים תחת כל עץ רענן, לובשים בשר ודם. מקהלה עליזה. זועמת ועליזה.

ובאווירת פידלילה: זוכרים שעזבתי את טוויטר, ואמרתי שאני עובר לרשת החברתית החדשה ריל לייף+? אז הנה, איזה כיף שעברתם איתי @TooManyToMention

הנה הם צצים, הצייצנים. בהפגנות ובמאהלים ובמעגלי השיחה. מזהים זה את זה בשיטת עוקב מביא עוקב. שולפים נתונים ומידע וידע מהאינטרנטים או מהזיכרון. מחברים את השטח והתיאוריה, הווירטואלי והממשי. והפיד הוא המשכו של הרחוב, והרחוב הוא המשכו של הפיד. רשת חברתית, אבל כן באמת.2

ובצאתי מהמאהל, שלוש ניידות עוצרות לצידו ומתחקרות זוג שעומד שם. ובדרך לאוטו, עכברוש מדושן חוצה בניחותא את המדרכה לפניי… תזכורות קטנות על מה אנו נאבקים, וכמה ארוכה הדרך.


כל זה אינו משל ואינו חלום

במאהל, עוד לפני המעגל, אני מחליף כמה מילים עם יאיר. הוא מספר לי שביום שני, יום השביתה, ביקר במאהל בירושלים אחרי שניסה להרים הפגנה מול הכנסת.

"נו, והפגנתם?"

"בערך, מהאיוונט שפתחתי בפייסבוק הגיעו עשרה אנשים, אבל מצאנו איזו קבוצה מהנוער העובד והפגנו איתם בכיסה למגרש החנייה של הח"כים."

הוא אומר את זה בנימה מצטנעת, חצי מתנצלת. כדי להסביר לו את ההתלהבות שלי מדבריו, אני נאלץ לצטט את עצמי:

…מעל מאה איש עטופים מעילים, עומדים בחושך בשתיקה ומחזיקים לרגליהם שלטים כתובים ביד. הלמות התופים של מתופפי הסולידריות הבלתי נלאים נשמעה לי כמו פעמוני לוויה. ואז הגיח המגפון, מקהלת ילדים החלה לצעוק ססמאות, רובן בערבית, את רובן לא הבנתי. האווירה השתנתה, או שהפרספקטיבה שלי השתנתה, ומתוך הייאוש בצבצה פתאום תקווה, וראיתי בעיני רוחי עוד ועוד צמתים שעוד ועוד אנשים עומדים בהם, אנשים שהתעוררו והתפכחו ולא מוכנים יותר לסבול בשקט.

כתבתי את זה לפני שבעה חודשים, אחרי שעמדתי לראשונה עם משפחת אבו עיד במשמרת המחאה השבועית שלהם, בצומת נידח בלוד, בחורף האפל והקודר של המדרון החלקלק.

והנה זה קורה. כל אדם וכאבו, כל אזרח ומצוקותיו, כל אחד וסיבותיו, ברית המנושלים קורמת עור וגידים באופן טבעי, מכילה ומחבקת את כל המדוכאים באשר הם, ומקיאה בטבעיות את (המעטים) הבאים לזרוע בשורותיה פילוג ושנאה.

ואתמול, בדרכי עם המשפחה ליממה של שלווה מנותקת בים – במגמה מבורכת לאזן בין גלי המאקרו הסוערים ושלוות הלאגונה של המיקרו, ולא להעכיר שוב את ההווה של ילדיי בשם המאבק על עתידם – חלפנו ביעף בעורק התחבורה הראשי בלוד המכונה "שדרות ירושלים" והמרמיטה הסבה את תשומת לבי לקבוצת אוהלים קטנה שהוקמה על המדשאה בשולי הדרך, תחומה מכל העברים במחסומי עירייה כחולים, שעל אחד מהם תלויה כרזה גדולה באדום על לבן: צדק חברתי.

היום, כשחזרנו, ניסיתי לברר בטוויטר אם מישהו שמע על המאהל הזה, שהוקם כנראה3 השבוע. בתגובה התבשרתי שגם בקריית אונו צץ מאהל קטן. והנה דיווח על מאהל בשד' וושיגנטון בפלורנטין, ובירושלים יש כבר חמישה… מחאה מבוזרת, ספונטנית, עממית במלוא מובן המילה. בלי יד מכוונת, בלי הנהגה ומסמך דרישות ומשא ומתן קדחתני. מהפכה שכונתית, מקומית. מהפכה של התודעה.

ודלה היריעה מלספור את כל הגופים והציבורים והאישים והאמנים שמצטרפים למחאה. ונראה לי קטנוני ומיותר להציק למצטרפים בשאלות איפה המצפון החברתי שלהם היה עד עכשיו. מה שחשוב זה שהוא התעורר, ושהם התעוררו, עוד ועוד אנשים שלא מוכנים יותר לסבול בשקט.

(וכן, ברור שאנשים מתעוררים רק כשהאש מתחילה לחרוך אותם אישית.

איפה אתם חושבים שאנחנו חיים? באוטופיה בודהיסטית?)

אז קצרה היריעה, וגם הלילה התקצר. ואין טעם לנסות לרכז את השטף התודעתי והיצירתי שבוקע במילים ובתמונות ובסרטים ובמנגינות. קשה אפילו לעקוב אחריו. לעדכונים שוטפים אפשר לגשת ישר למקור, אם עוד לא התחברתם – שידורי המהפכה בטוויטר.4

The revolution WILL be tweeterized

ועכשיו, חדש, גם בישראל!

בינתיים, בבית,

אוהלים במושב עוד לא ראיתי, אבל הזמנה להפגנה הופיעה הכבזק צהוב של מציאות על לוח המודעות. הילדה למדה לשיר "העם דורש גזר גמדי" בלי התערבותי, ואחרי שהראיתי לה קליפ מהפגנת השבת שעברה הביעה רצון להצטרף אלי מחר. נציגות דור העתיד, ברגע נדיר וחסר תקדים של תקווה לעתיד. אולי אקשור לעגלה שלה את דגל השלום ההוא, שקניתי באתונה בגיל 18…

נותר רק להחליט אם לצעוד עם גוש תראבוט ומפוני הדיור הציבורי, עם הבודהיסטים הרפורמיסטים מדהרמה-אקטיביסטית, לחבור לטוויטאפ הנודד, או סתם להיסחף בזרם המרכזי הכביר ולהרגיש לשם שינוי נוח בתוכו, כי סופסוף הוא פנה לכיוון שייחלתי לו, ולא העזתי לחלום עליו.


רק עוד מילה של חמלה.

ב-14 ביולי, כשראיתי את הדיווח הראשון על האוהל של דפני ליף, שיתפתי אותו ברסס (שהרי התנזרתי אז מטוויטר) ובניגוד למנהגי הוספתי הערה:

דפני פארקס, רוזה ליף

זה נשמע אפילו לי נאיבי בזמנו, ואני בטוח שאף אחד משוכני האוהלים הראשונים לא העלה בדעתו שזה יתגלגל כל כך רחוק וכל כך חזק, כל כך מהר.

אני יכול לתאר לעצמי באיזה סחרור נתונה "שביעיית רוטשילד", תחת אור הזרקורים והפרסום הפתאומי ומטח הספינים וההכפשות. אני קורא קולות שיוצאים נגדם גם "מבפנים", וברור שעם כל האידיאלים הנאצלים של כל הצדדים גם האגואים של כולם משחקים כל מיני תפקידים, כי הרי לא באוטופיה בודהיסטית עסקנן כאמור.

העניין הוא, כפי שציינה הערב בתבונה וברגישות רוני הנבונה והרגישה, שהתנועה העממית הזאת כבר פרשה כנפיים לקיום עצמאי שאינו תלוי ביוזמיה, כפי שאינו תלוי בעופר עיני או בכל אדם אחר. היא כבר לא בידיהם, לא סרה למרותם או מחויבת להחלטותיהם. את מקומם באלמנך ההיסטורי של ישראל הם כבר הבטיחו, ולא משנה מה יקרה עכשיו. יש מספיק אנשים טובים ונבונים ומחויבים שיכולים – ומצליחים! – להשלים את הפערים שהם מותירים בהתנהלותם, מתוקף היותם אנושיים. אני מקווה שההבנה הזאת, שאין מה לצפות למוצא פיהם, תעזור להוריד קצת מהלחץ שבו הם נתונים.


ולתוכנית האמנותית

יצא קצת מפוזר, הפוסט, בלי תזה קוהרנטית או בשורה גדולה.

אולי כי כתבתי אותו בעיקר לעצמי.

ואולי, בעצם, כי הבשורה היא פשוטה:

תמשיכו ככה.

Once occupied minds are activating

People are waking up!

The insurgency is alive and well

אלה הפלובוטס. כבר העליתי פה כמה שירים שלהם, אבל השיר הזה לא מפסיק להתנגן לי בראש. כי הוא כמו טפיחת עידוד משולבת בהדרכה מעשית, כי הנה התגשמו נבואות הנחמה, לאט לאט ואז בבת אחת.

.

יאללה, יא קולוניאליסט תרבותי. משהו בעברית אין לך?

דווקא יש. ושוב, קשה לבודד משהו משטף היצירה, בין ההופעות החיות במאהלים והשירים החדשים והמחודשים. אז שוב אני בוחר במה שמתנגן לי בראש, שיר חדש(?) ונוקב וקולע של רני שחר, שגם ביצע אותו בהופעה חיה במאהל בלווינסקי, ממש קצת לפני שהגעתי לשם.

ניפגש עלי בריקדות, בכיכרות ובמאהלים, ברשתות וברחובות. בעיניים קורנות ממנה גדושה של החומר הפסיכו-אקטיבי החזק והמיטיב מכולם, שסבל מעונת היובש הכי ארוכה מכולם: תקווה.

  1. עכשיו נסו לחזור על המשפט הזה שלוש פעמים בקול רם. []
  2. וד"ש למלקולם גלאדוול []
  3. לפי האזכור הבודד שמצאתי בגוגל []
  4. לא צריך אפילו חשבון בטוויטר כדי לעקוב []