זה לא בדיוק קטע לבלוג (למרות כותרת המשנה המתחכמת "לייב בלוגינג אנלוגי" שנגנזה), אלא יותר סיפור אוטוביוגרפי "קצר". אני מפרסם אותו פה בהיעדר במה מתאימה יותר, אבל אם מישהי מכירה מישהי שעורכת/מפיקה אנתולוגיה של סיפורי צעירים ישראלים בהודו ו/או על סמים: צרו קשר, בא לי החשק פתאום.


Extended Twit Version:

Spent last night camping with my 4 YO; she fell asleep at 20:00 and I had the whole evening to sit by the fire like the dhuni-baba I used to be #Shanti_In_Suburbia

.


.

ובהרחבה (יתרה [מאוד]):

.

ערב שמחת תורה של היאהוד.

קולות הצהלולים מבית הכנסת נישאים אל אוזניי על גבי דממת המושב, ומספקים פס-קול למין פולחן מדיטציית אש בלתי צפויה לגמרי.

.

זה התחיל בבוקר, כשסיימתי סופסוף, בהשראת אווירת הסוכות, לבנות לזוֹזוֹ את ה"בית" בחצר שהובטח לה כבר מזמן.

יצאה אחלה זוּלה,

If I may say so myself

חבויה כמעט לגמרי בחסות שיח מללויקה גדול ומשתפל, נשענת ביציבות על המללויקה ועל גזע חסון של מִכנף נאה (אף עץ לא נפגע במהלך הפקת זוּלה זו), מחופה משניים וחצי צדדים בגדר "במבוק" שמצאנו בשכונה אחרי הזמנה מפורשת מהיקום.

.

באותה הזדמנות העברתי את ערסל הישיבה הקטן (לתינוקות וילדים) למקום נעים ומרכזי יותר ופתאום, אחרי ארבע שנים וחודש שאנחנו גרים כאן, הרגשתי שהפינה בצל המכנפים הפכה לפינת מרגוע של ממש.

.

ישבתי עם המרמיטון הצוציק על הערסל המפוספס בצבעי הקש, עקבנו אחר משחקי האור והצל על הפסים הצבעוניים שהתנדנדו בעצלתיים, ושרתי לו ממיטב להיטי הסאונה של פסטיבל גלסטנברי 97':

Earth my body

Water my blood

Air my breath

And

Fire my spirit

.

תיבלתי במחרוזת וריאציות על Aum , וגיוונתי בפזמונים קצביים יותר בנוסח "אחרת לא הייתי שר" ו"שיר הגלשן". נראה שבינתיים, לפחות, יש מישהו אחד בבית שנהנה מהשירה שלי.

אח"כ שתקנו קצת.

.

בשלבי הסיום של הבנייה התקשרה הצולעת, ובמענה להזמנתי לבוא ספונטנית לחנוכת הזוּלה הגיע בעלה עם בנם המתוק, ופרח מעניין מהנגב.

הגיעו גם השכנים עם הבן הטרקטוריסט שלהם, ומהון להון נעשה שמח בחצר, שמח מהסוג שפעם נראה לי מנוגד מטבעו לחיי משפחה, ואחר כך חלמתי למצוא אותו בחיי משפחה.

.

אז הדלקתי מדורה מענפי הפיקוס העבים ששוכבים כגזע שאין לו הופכין כבר שנתיים. מצאנו כמה תפוחי אדמה שהילדים השליכו בהתלהבות לרמץ. ואז זוֹזוֹ נזכרה בתוכנית הוותיקה שלנו לישון לילה באוהל בחוץ. כבר כמעט עשינו את זה לפני כמה חודשים, הקמנו אוהל והדלקנו מדורה, עד שהיא החליטה ברגע האחרון שאולי בכל זאת היא מעדיפה לישון בבית.

.

הפעם היא הלכה עד הסוף, ואחרי שאחרוני האורחים הלכו היא הצטנפה על כיסא מכורבלת בשמיכה, ונרדמה מול המדורה כמו נסיכה בדואית. וכך מצאתי את עצמי, בערך בשמונה בערב (ארור יהא שעון החורף המוקדם הזה, המעיר ילדים משנתם בחמש בבוקר ומחשיך את עולמם בחמש אחה"צ), מרותק לחצר לבד, מול מדורה לוחשת.

.

לא נותר לי אלא להתמסר ללחש, לבחוש ברמץ ולהקפיץ גחלים ולהצליב בולי עץ, ולהתבונן בלשונות הרבגוניות הלוחכות ולועסות את העץ.

ולהיזכר, על הדרך, בכמה מהפעמים שישבתי ככה מול מדורה אי אז בעבר, לבד או שלא, בכל מיני ארצות ומקומות ומצבי צבירה ותודעה.

.

ובראש ובראשונה, להיזכר בלילה שנחרת בזיכרוני בעיקר בזכות הדו-שיח הזה:

-"תגיד, אתה יודע כמה זמן אתה כבר יושב ומסתכל על המדורה?"

-"אה, בערך חמש-שש שעות?"

בערך.

.

אז אם כבר רטרו, קפצתי פנימה והבאתי מחברת ועט, כמו המחשה מתריסה שגם אם כל האינטרוובז הזאתי תקרוס אל האבדון יום אחד, זה לא ימנע ממני לכתוב.

(אף אחד לא יקרא את זה, מן הסתם, אבל זה הרי לא ממש הבדל גדול מהמצב הנוכחי.)

.

אז כתבתי את כל מה שקראתם (אם קראתם) עד כה, ועכשיו אעשה הפסקת ג'וינט מול הירח שצץ לפתע במעלה השמיים ואכתוב כמה שיצא על הלילה ההוא, על הפעם השנייה שלקחתי אסיד, שהמשיכה ישירות לפעם השלישית והרביעית (והחמישית?).

.


.

אבל אם כבר, אז מההתחלה:

את הטריפ הראשון בחיי, מיקרודוט חום שלא דמה במאום ל"בולים" המפורסמים, לקחתי שבועיים לפני יום הולדתי ה-23, בפולמון של אוגוסט 1993, בעיירה מנאלי שבצפון הודו שהיתה אז כפר קטן ופסטורלי (סתם, כבר אז היא היתה משרצת ישראלים ממוסחרת).

.

איכשהו, לבלובי סצינת האסיד בישראל טרם נסיעת הצליחו לפספס אותי לגמרי, עד כדי כך שהלכתי מתישהו בתחילת שנות ה-90 ללילה ברוקסן שנקרא "מוות לטכנו" והיה פאתט אפילו בזמן אמיתי.

.

אפילו במנאלי, ערב מסיבת הבתולין, שאלתי את ר' האלטרנסליזי שהזדמן לשם איכשהו בדיוק בזמן הנכון והיה "בעניינים" עוד מהארץ, אם לא היה מעדיף שבמסיבות האלה היו משמיעים רוק כבד, למשל. "אתה לא מבין," הוא ענה. "עם המוזיקה הזאת אתה יכול להיכנס לכל מיני טריפים," והמשיך לחיקוי של שותפתו לנסיעה שנכנסה, מסתבר, לאיזה טיק רפטיטיבי במסיבה הקודמת. עדיין, נעניתי להצעתו של אופנוען בריטי פליט סיקסטיז ללכת בטוגות. וואו, בית החיות, מגניב, חשבתי לעצמי. ולא ידעתי שהשטויות של בלושי וחבורתו היו כאין וכאפס לעומת מה שציפה לי.

.

וכך השתרכתי לי עם הסדין מטופש על כתפי בזמן שחיפשנו את המסיבה… וחיפשנו… וחיפשנו… בסביבות שלוש בלילה, כשחתכתי לבדי דרך מדרון מכוסה שרכים היישר אל אורות המסיבה הקרבים, הצלחתי לשמוט את התרמיל מכתפיי. התיק השחור התגלגל ונעלם בין השרכים, ואני "ירדתי במקום" וחיכיתי עד אור ראשון כדי לאסוף אותו. בקרבה כזאת יכולתי לשמוע את המסיבה היטב, גם אם לא לראות אותה. נגנבתי במיוחד מ"גרסת אסיד" של ווי דונט ניד נו אדיוקיישן, ולאט לאט נכנסתי לגרוב.

.

ועדיין, כשהגעתי לזירת המסיבה הקטנה, היישר לאטרף של הזריחה (לא שידעתי מה זה אז), הבנתי שאין לי סיכוי להבין מה הולך פה אם לא אקח אסיד.

אז לקחתי.

.

אני לא ממש זוכר על מה שעשיתי באותו בוקר, שנמשך לצהריים ולערב ולעוד לילה ובוקר (הכל על אותו מיקרודוט). רוב הדברים שאני כן זוכר מביכים ומשעשעים אותי עד היום. ייאמר לזכותה של המסיבה ההיא שאף אחד לא הפריע לי, אף אחד לא איים או נראה מאוים.

אני זוכר גם שמישהו ג'יגל שם קלאבּים, ואני עמדתי מרותק ממש מתחתיו והרגשתי שזכיתי למתת האלים. זמן קצר אחרי המסיבה ההיא חזרתי לנסות ג'אגלינג, אחרי כמה ניסיונות קצרי יומין וזעומי הצלחה בישראל.

.

כמה ימים אחרי המסיבה ההיא יצאתי לדרך הגבוהה והתלולה ללֶה על אנפילד 350, בהובלת מייק האופנוען הבריטי, כשמאחוריי יושבת שרון מרעננה שניסיתי לדחוק בכוח לתפקיד ה"בלונדינית" בסרט שבו חייתי אז (שהיה שייך ליבשת אחרת לגמרי). זה נגמר באופנוע שבוּק שהגיע ללֶה על משאית, עבר חידוש קלאץ'+++ ולקח אותי לרכיבת סולו, עם ווקמן באוזניים, לאורך האינדוס כמעט עד גבול קשמיר (אח, אם ההורים שלי היו מעלים בדעתם…). אחרי עוד כמה ימים בלֶה, שבהם בעיקר קראתי את החמישי בטרילוגיית הטרמפיסט לגלקסיה שיצא בדיוק אז, גלשתי ברעם מנוע חזרה למנאלי, לקראת הפול-מון הבא.

.

.

הפעם לא הייתי סקרן.

הפעם הייתי להוט.

רעב.

יצאתי ממנאלי אחר הצהריים, החניתי את האופנוע איפשהו בגבעות ועליתי ברגל לאתר המסיבה באור יום. הייתי בין הראשונים להגיע, מה שלא הרתיע אותי מלקנות טריפ ברגע שהחשיכה ירדה.

את רוב הלילה הראשון ההוא, למיטב זכרוני, העברתי בתרגול צעדי הריקוד החלודים שלי ובהתבוננות באנשים, בחיפוש אחרי אלה ש"גולשים על הקצב" כמו שקראתי לזה אז. בדיעבד, אני קולט היום שיש סבירות לא מבוטלת שהטריפ ההוא שקניתי ממקור לא מזוהה היה אסיד חלש למדי, שלא לומר ריבוע נייר רגיל בתכלית.

.

Stoned_Owls

.

.

אני זוכר שבבוקר תגברתי אותו, אני רק לא זוכר אם זה היה לפני או אחרי שמצאתי את עצמי בתנוחת "הנשר" הידועה לשמצה: מקדם את השמש העולה על סלע נישא מעל המסיבה, כשלונגי צבעוני פרוש לכל רוחב מוטת ידיי הפרושות לרווחה.

לצלילי The Age of Love . לא שידעתי אז שקוראים לו ככה. אבל זה היה הטרק הראשון שנחרת בזכרוני, חוץ מגרסת אסיד עלומה של White Rabbit שנוגנה במסיבה הראשונה ההיא, וקשרה לי את הקצוות בין הפסיכדליה של אז לזו של היום.

.

אני לא זוכר מה עשיתי בהמשך אותו יום. מן הסתם רקדתי. בערב לקחתי עוד טריפ, כדי שהיופי הזה לא ייגמר. אבל אחרי 24 שעות של ריקוד, גם האסיד לא הצליח למצוא בשבילי את הכוחות, והתיישבתי לנוח ליד מדורה.

.

וכאן, מול המדורה, כעבור חמש-שש שעות, הגיע הדיאלוג ההוא שצוטט בפתיחה, אי שם לפני המון מילים בעט ירוק.

.

זה היה הרבה לפני שידעתי שיש טכניקת מדיטציה שעיקרה התבוננות באש, ובטח שלא היה לי שמץ של מושג עד כמה היא רווחת ונפוצה במסורות שונות. אני פשוט ישבתי, והסתכלתי ללב המדורה.

תמיד אהבתי אש, הייתי פירומן קטן, לטנטי אך בקושי.

(גם) את זה ירשתי במידת מה מאבא שלי.

המדורות חיממו את מיטב רגעי הקרבה הנדירים שלנו.

בכל אופן, בהיתי.

.

חוץ מהדיאלוג הזה, עם מישהו שידע את שמי אבל לא זכור לי במאום (אם בכלל טרחתי להסב את עיניי מהאש), אני לא זוכר כלום מהשעות האלה, מהלילה ההוא.

.

מתישהו בעיבורי הבוקר השני הגיעה לאוזני השמועה שהמסיבה תימשך עוד לילה. כמדומני שהבעתי את נכונותי בבליעת עוד טריפ, אבל כעבור זמן קצר הבחורה שאיכשהו מצאתי את עצמי לידה הצליחה איכשהו לשכנע אותי שהגיע הזמן לחזור.

.

כשהתנעתי את האנפילד ויצאתי על דרך החצץ המתפתלת (ומרצדת) חזרה, הבזיקה לי בראש הכותרת "צעיר ישראלי מסומם נהרג בתאונת אופנוע בהודו". הזדחלתי בקצב צב והגעתי בחתיכה אחת לצ'אי שופ המשודרג (עם טייפ קסטות) שבתחתית אולד מנאלי, שלא אתפלא בכלל אם שמו היה "שיווה בר". אני זוכר שהשמיעו שם את The Doors . אני זוכר שרקדתי בין השולחנות (הריקים ברובם) ושהבנתי פתאום על מה ג'ים מוריסון מדבר, על מה הוא שר, על מה הם מנגנים.

.

.

.

בימים שאחרי המסיבה הזאת, הפופולריות שלי במסטולייה הישראלית עלתה משהו – אבל כעבור זמן די קצר הרגשתי שמיציתי את הקטע של לשבת באוהלים גדולים ולשיר בקול אחד שירי פתיחה של תוכניות טלוויזיה לילדים משנות ה-70, כמו פלוגת חי"ר שכיתתה חרבותיה לצ'ילומים.

.

דחיתי גם את ההזמנה של ההיא מהמסיבה לנסוע איתה לדרמסלה, בנימוק המוחץ ש"כבר הייתי שם" (ואחרי זה הבנאדם מתפלא למה הוא לא זיין בהודו), ובוקר אחד השכמתי עם שחר ויצאתי כמעט בגניבה לכיוון דלהי, בעקבות המשך ה"מסלול" שתכננתי לי מראש, שהוביל לוורנאסי בואך נפאל.

.

בימים האחרונים שלי במנאלי התחילה להסתובב שמועה שישראל והפלסטינים במגעים מתקדמים להסכם שלום. זה נשמע כמו הזיה מוצלחת שמישהו הביא מאיזה טריפ, ולא נשמע ממש משכנע גם כשאבא שלי אישר בשיחת טלפון נדירה.

לא ממש האמנתי עד שראיתי כותרת קטנה בעיתון הודי בדוכן עיתונים בצ'נדיגר, שבה "ביליתי" יומיים מוזרים בניסיון לברר מה בעיר הזאת נראה מעניין לכותבי הלונלי פלנט. (אח"כ היה זקן חסר שיניים מחוץ לצ'אי שופ באמצע שומקום שאמר לי "Israel, Palestine, peace! I hear in BBC! ", ואת טקס החתימה עצמו ראיתי באגרה, לא לפני שהחבורה שלי הסתבכה על לא עוול בכפנו בתגרת ידיים עם מוסלמי מקומי, פחות בגלל שהיה מוסלמי ויותר בגלל שהיה שיכור.)

.

מצ'נדיגר בחמש בבוקר ליום הרכיבה האחרון והמאיים אל תוך דלהי. בשעה שבע, בהפסקת פפסי בדוכן לאורך הגראנד טראנק רואד, הכביש הראשי הדו-מסלולי הצפוף והמסוכן, אני תופס פתאום את אחורי הג'ינס ושואל את המוכר באנגלית עילגת-במכוון איפה השירותים.

.

לוקח שני אימודיום מערכת העזרה הראשונה וממשיך בדרך. אל עיבורי דלהי. שיווה יודע (אולי) איך מצאתי את דרכי לפּהרגאנג', איך פילסתי את דרכי במיין בזאר עד לגסט ההואס המרכזי ההוא, שהיה לב ההתנחלות הישראלית בצפון הודו ובמרכזה.

.

הבדיקות במרפאת מזרח-מערב העלו דיזנטריה, אבל בקטריאלית "בלבד". את קבלת המרשם לאנטיביוטיקה חגגתי בסטייק חזיר.

.

פחות משבוע "התאוששתי" בדלהי, תחת גשמי מונסון עזים ובלתי פוסקים שהציפו את המֵיין בּאזאר מעל גובה הקרסוליים וגרמו הפסקות חשמל תכופות שכיבו את האוורור ואפפו את החדר בעלטה רטובה ודביקה. אני יכול למות בחדר הזה, אני זוכר שחשבתי לי באחת ההפסקות האלה, ואף אחד לא יֵדע עד שהגופה תתחיל להסריח.

.

בנימה אופטימית זו חבַרתי לעומר, שהגיע מהארץ ממש כמה ימים קודם לכן וקנה אופנוע. היה לו "ניסיון" של טיול על הונדה גולדווינג באירופה, והוא חשב שגם בהודו אפשר לגמוא בלי בעיות 500 ק"מ ביום רכיבה.

.

בגשמי המונסון. במישורי הגנגס המאוכלסים לעייפה. על כבישים דו-מסלוליים בקושי, בין טורים אינסופיים של רוכבי אופניים ומשאיות שלא שמות זין. מדלהי לאגרה לקג'וראו לאללהבד לוורנאסי, תוך שבועיים בערך.

בקג'וראו, אחרי שרכבנו שמונה שעות בגשם שלא פסק לשנייה, חתכתי מעומר ומהטרמפיסטים שלנו – הישראלי שלו והאנגלייה שלי – שבטוויסט מסקרן הפכו לזוג בדרך. זה שרכבתי עכשיו לבד לא אומר שהורדתי קצב, ו-30 ק"מ לפני אללהבד עשיתי את התאונה החמורה ביותר (למזלי) בכל המסע הזה, זמן קצר אחרי מטח גשם עז, בכביש "ראשי" שהפך בלי שום התראה לדרך עפר בוצית באמצע באזר הומה של כפר.

.

איכשהו, אחרי שפספסתי כחוט השַערה את הג'יפ שבא מולי, הצלחתי לפגוע בווספה ולדרוס קלות הולך רגל זקן. איכשהו, למרות כל סיפורי האימה על ישראלים שעשו תאונות ונמלטו בעור שיניהם מלינצ'ים, המקומיים נתנו לי לנסוע.

.

באללהבד שטתי לסָנגָם, המפגש הקדוש של נהרות הגנגס והיאמוּנה (כמו גם נהר שלישי, בלתי נראה). ברגע של התמסרות מלאה השארתי את חגורת הכסף בסירה מלאת עולי רגל הודים וטבלתי עד מעל הראש. המטביל החתים נקודה אדומה על העין השלישית שלי.

.

אין לי מושג איך הגעתי עם האופנוע לתוככי ורנאסי, עיר שהלכתי בה לאיבוד כמעט מדי ערב. הפעם התרחקתי מהנחיל הישראלי לגסטהאוס מחוץ לעיר העתיקה, וביליתי את רוב זמני בהתבוננות (והרחה) בשריפת הגופות. אפילו לשיט על הגנגס לא יצאתי. במילא רוב הזמן ירד גשם.

.

החלטתי להמשיך לנפאל, גם מתוך מחשבה נואלת ששם אחמוק מהמונסון וגם כדי להספיק לאיזשהו פסטיבל דתי מפוקפק לציון ההופעה השנתית בציבור של הקומארי, האֶלה-הילדה של הנפאלים. מן הסתם, הפסטיבל המלוקק הזה היה רחוק מלהיות מטרה ראויה, אבל העיקר שהיתה מטרה, העיקר לנוע.

כי אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה.

.

יצאנו צפונה מוורנאסי, אני והווקמן שלי, דרך מוֹטלים הודיים אנונימיים וריקים בעונת הגשמים, עד מעבר הגבול (לומפיני?). ואז גיליתי שאכן, כמו שהבטיחו לי, הדרכים בנפאל גרועות אף יותר מאלה שבהודו.

.

המראה הראשון הזכור לי מהכביש לקטמנדו הוא "מעבר מים" ברוחב שעלה על עשרה מטרים, בעומק שעלה מעל גובה האגזוז שלי. עברתי איכשהו, למוד ניסיון מערוצי הפשרת השלגים ברכסי לדאק.

.

המראה השני היה פקק תנועה סביב אוטובוס שעבר תאונה וחסם את הכביש לרוחבו, כשנהגו המת שמוט עדיין על ההגה. גם את זה עברתי איכשהו.

24 ק"מ לפני קטמנדו, כבל גז קרוע פוצץ את בועת הפנטזיה שטיפחתי מאז ימי הצבא, ובה אכנס בשערי קטמנדו עטור זקן ורכוב על אופנוע כמו עריק אמריקאי שהגיע כל הדרך מווייטנאם, 1970. בפועל, נאלצתי לשלם למקומיים משועשעים שיעזרו לי להעמיס את האופנוע על משאית, ובקטמנדו לשכור צבא סבלים כמו הקולוניאליסט-צעצוע שהייתי.

.

האופנוע תוקן בקלות למחרת, כשפגשתי במקרה את עומר ברחובות קטמנדו. אבל הדיזנטריה שהחזקתי בבטן מאז דלהי שבה והתפרצה, ושוב מצאתי את עצמי מדמדם בבדידות עד שנאלצתי לנצל פגישה עם מישהו שהיה אתי בתיכון כדי לחזור ולחסות תחת כנפי הקהילה הישראלית.

.

תחושת הכישלון הצורבת הובילה אותי למחשבות על הודאה בתבוסה וחזרה לארץ, ארבעה חודשים בלבד אחרי שיצאתי לכבוש את העולם (התוכנית המקורית והמפורטת לשלב הזה היתה לעשות טרק של שבועיים לפחות, לחזור על האופנוע להודו ולרדת דרומה עד גואה ומעבר). בסופו של דבר, אחרי כמה "ישיבות" של שגרת סוטול מרגיעה עם חבורת הישראלים שאליה הסתפחתי, השתכנעתי לקפוץ לנפוש באיי תאילנד ולהמשיך לסיבוב חוות באוסטרליה.

.


.

.

הירח בשני שליש גובה, ומחכה לי השכמה מוקדמת מהילדה. זמן טוב לעצור, לשפוך מים על המדורה (דְהוּני בּאבּא אמיתי היה מתחלחל) וללכת לישון.

היי, לא זכור לי שהבטחתי שתהיה לסיפור הזה פואנטה.

.

[17 תגובות נפלו בדרך מישראבלוג; לקריאת הדיון המלא בחלון חדש]

.