בפוסט הקודם שלי על הקסלי VS אורוול הזכרתי שאני קורא כרגע את שיבוש תרבות של קאלה לאסן. למרבה הנוחות המסונכרנת, גם לאסן משווה בין שתי הדיסטופיות ומגיע למסקנות דומות. הוא גם מסביר ומדגים את מה שפוסטמן (שצוטט בפוסט הקודם) מזכיר בחטף. כבר בפתיחת הספר לאסן מציין שאנחנו חיים בעולם הקסליאני, ובעמ' 255 הוא מרחיב, מפרט וחוצב להבות. ואם עד אז לא הצלחתי לבחור איזה מבין שלל הקטעים הנוקבים בספר לצטט בבלוג, הרי שגם השאלה הזאת נענתה.

.

אני מקדיש את הקטע לכמה בלוגרים, רציניים ומעניינים בימים כתיקונם, שהתחילו בזמן האחרון להשחית הרבה יותר מדי מילים ואלקטרונים על אחת מהפקות ה'ריאליטי'* הכי מופרכות ונבובות בתולדות הטלוויזיה הישראלית.

.

.


* שיחדש הקסליאני 001#: ריאליטי הוא אסקפיזם.


זכות הדיבור לחבר קאלה

[שפותח בציטוט של הקסלי]


רק אלה העומדים על המשמר יכולים לשמור על חירותם, ורק אלה הנותרים כל העת דרוכים וערניים, יכולים לקוות לשלוט בעצמם באפקטיביות באמצעות תהליכים דמוקרטיים. חברה, שמרבית חבריה מבלים חלק ניכר מזמנם כשאצבעם אינה על הדופק, ואינם ערים למתרחש ולעתיד להתרחש, אלא נמצאים במקום אחר כלשהו, בעולמות הלא-רלבנטיים של ספורט ואופרות סבון, של פנטסיות מיתולוגיות ומטאפיסיות, תתקשה להתנגד להסגות הגבול של אלה שמתמרנים אותה ושולטים בה.

אלדוס הקסלי קלע בדיוק למטרה, בהקדמה שכתב למהדורה המתוקנת מ-1946 של ספרו עולם חדש ומופלא, שאולי חוזה טוב יותר מכל ספר בדיוני אחר שנכתב במאה העשרים את האקלים הפסיכולוגי של תקופתנו המחוברת. אפשר להשוות בקלות רבה בין ה"סוֹמה" – סם התענוג שמחולק לאזרחים בעולם חדש מופלא – לבין תקשורת ההמונים כפי שאנו מכירים אותה כיום. שניהם מחזיקים את ההמונים מסוממים ורגועים, ושומרים על הסדר החברתי הקיים. שניהם מעניקים סיבה לתמוך בבידור ובמחשבות מקוטעות. שניהם מעודדים התנהגות אחידה. שניהם מבטלים את ערכו של העבר לטובת תענוגות חושיים של העכשיו.

שלא כמו האנשים בספרו של אורוול 1984, הממורמרים מכך שהם נשלטים בידי האח הגדול אך חשים חסרי אונים להתנגד, תושביה של הממלכה שבדה הקסלי משתתפים במניפולציות שנעשות בםה מרצונם החופשי. הם נוטלים "סומה" בשמחה. הם כלואים בלולאה חסרת מוצא, ואלוהים אדירים, כמה שהם אוהבים את זה. המרדף אחר האושר הופך למטרה בפני עצמה – הצריכה היא אינסופית, המין חופשי ומצבי הרוח מנוהלים במדויק. האנשים חשים עונג עילאי. הם מאמינים שהם חיים באוטופיה. רק אתם, הקוראים (ועוד זוג דמויות "לא מושלמות" בספר, שאיכשהו מצליח לשרוד עם אישיות אמיתית), יודעים כי מדובר בדיסטופיה. זהו גיהנום, שיכולים לזהות אותו רק אלה הנמצאים מחוץ למערכת.


גם הדיסטופיה הפרטית שלנו ניתנת לזיהוי רק מן החוץ – על-ידי "אאוטסיידרים", שמסיבה מוזרה כלשהי לא הרבו לצפות בטלוויזיה כשהיו צעירים; שקראו כמה ספרים טובים, פגשו כמה אנשים טובים, חיו זמן-מה בתרבויות אחרות, ובזכות איזו תפנית ממוזלת של הגורל לא פותו על-ידי "החלום", ולא גויסו אל כת הצרכנים המשחיתה-כל.

למרות שרובנו עדיין תקועים בכת הזאת, אנחנו מתחילים למאוס בטעמה של ה"סומה". מבעד לערפילי האושר המלאכותי, אנחנו מכירים בעובדה שאנחנו מוכרחים להפסיק את ההצגה, ושדרך המילוט היחידה שלנו היא לעצור את זרם ה"סומה", לשבור את המונופול של קרטל התקשורת על הפקת משמעות.


עד כאן שיבושיישן אוף דה תרבותיישן להפעם. בפוסט הבא, אם תרצה אלואימא, אנסה לנסח הגיגים על תרבות הראווה בעקבות הספר הזה ובכלל.

.

ועכשיו, having said all that , אני הולך לשקוע עמוק בעולם הלא-רלבנטי של הליגה הספרדית

יאללה בארסה! ;)