המון זמן לא הייתי בהפגנה. האחרונה שזכורה לי היתה בינואר בשכונת התקווה, עם היוודע ההחלטה לפנות אותו, כשתושבים מהשכונה צעדו שכם אל שכם עם פעילי שמאל וערבים – וחטפו מכות ומעצרים כמו ערבים. (איכשהו, אני לא מצליח להתנער מהחשד שיש קשר בין המסר הברור והתקיף שהעבירה אז המשטרה, לבין דעיכת טרנד הסולידריות בשכונה והשיבה לנראטיב המוכר והמאוס של הסתה ושנאת הזר.)

את ההפגנות בליין "המחאה חוזרת!"1 הצלחתי עד כה לפספס. או שהן הצליחו לפספס אותי. איכשהו, תמיד יצא שהייתי במקום אחר, עסוק במשהו אחר; ולך תיכנס לתל אביב עם האוטו ותמצא חנייה במוצ"ש. איכשהו, אולי גם המסרים הזהירים והשטחיים של ההפגנות האלה לא הפיחו בי מוטיבציה לעשות את המאמץ הנוסף ולהגיע בכל זאת, למרות שידעתי שחשוב בכל זאת והעיקר שיוצאים לרחובות וכו' וכו'.

ואיכשהו, גם הפגנה עם שם כמו "אין צדק חברתי בלי סיום הכיבוש" לא הצליחה להניע אותי לפעולה. זה נראה לי בנאלי מדי, חסר תחכום, נופל לכל הסטריאוטיפים של השמאל הישן. ואת דעתי על חגיגת יום ההולדת השנתית לכיבוש הרי תמצתתי לפני שלוש שנים: הכיבוש הוא לא האישיו. (בדיעבד, זה הפוסט הראשון שבו התחלתי לעסוק בנעשה בלוד.)

אז מה כן, רבאק?

אה, שמח ששאלתם.

יום חמישי בחצות, מסיים משמרת אחרונה של תמיכת לקוחות להשבוע, ושולח לבוסית את השיבוץ הרצוי לשבוע הבא. יום ראשון, משמרת ערב, כרגיל.

קופץ לפייסבוק, ונתקל בהזמנה הבאה:

שולח לבוסית תיקון, ומפנה לעצמי את יום ראשון אחר הצהריים.

למה דווקא ההפגנה הזאת? קודם כל כי היא קרובה לבית, ואני אוהב את האדוות שלי לוקאליות.

אבל היה משהו בניסוח הכוללני והמתפרץ של ההזמנה שעורר את סקרנותי. היא לא תאמה את הטמפלייט הקבוע של הפגנות זעם פרו-פלסטיניות, לא ניסחה דרישה קונקרטית ולא פנתה לנמען ברור. היה בה משהו כמעט… א-פוליטי, כמו שאוהבים להגיד ב#j14.

א-פוליטי, ועם זאת ערבי במובהק, החל מהאימג' האינתיפאדי וכלה ברשימת הארגונים שכללה מפלגות לצד ארגוני גראס-רוטס לצד גופים שאת שמם לא שמעתי מעולם. כולם מהמגזר, רובם מהמגדר.

 

עיריית רמלה. הפעם הקודמת שהפגנתי כאן היתה בהפגנה של דהמש לפני שנתיים. הפגנה קולניות, כועסת, לעומתית מאוד. תהיתי אם גם הפעם יהיה ככה, או אף כמו ההפגנה מול כלא רמלה לפני איזה חודשיים, שנגמרה במכות, גז פלפל, מעצרים והתעללות בעצירים. בכל זאת, ערבים הם ההיפסטרים של המגמה המשטרתית ליד קשה בפיזור הפגנות. מקדימים את זמנם. חישלתי את עצמי לקראת מה שלא יהיה.

למה שהיה, לא ממש ציפיתי.

כשהגעתי היו פחות מחמישים. לקראת הסוף היו קצת יותר מחמישים, אולי. בלי הופעות, בלי תופים, כמעט בלי שלטים. מיקרופון כן היה. כשהצטרפתי, אישה אחת חזרה שוב ושוב על רשימה מספרית – מספרי הנשים שנרצחו ברמלה בכל שנה בשנים האחרונות. שמונה בשנה ההיא, שש בשנה שאחריה, בשנה הבאה שוב שש, והשנה כבר שתיים, וכמה עוד?

זאת היתה, בקיצור, הפגנה נגד אלימות ורצח של נשים. ליתר דיוק, נשים ברמלה. ליתר יתר דיוק, נשים במגזר הערבי.

הפגנה למען נשים, שארגנו נשים, שכמעט כל הדוברות בה היו נשים. במהרה הסתבר שרשימת הארגונים המארגנים-לכאורה הורכבה בלאנקו, בלי לקבל את הסכמתם או אף לבקש אותה. החבר'ה של חוטווה, ארגון הצעירים הקטן והנמרץ מרמלה-לוד, לא התרגשו מהחתמתם ללא ידיעתם והתייצבו בנוכחות נאה. לעומתם, המפלגות לא שלחו אף נציג.

 

נו, צעקה לחיים, נגד רצח נשים. כל כך פשוט, פשטני אפילו. איפה המורכבות, איפה הרדיקליות?

הרדיקליות, מבחינתי, היתה טמונה קודם כל בריבוי הקולות ונקודות ההשקפה שביטאו הדוברות. כמעט הכל נאמר בערבית, אבל גיליתי שבהקשבה מרוכזת אני מצליח לדלות מילה פה מילה שם, לחבר לאינטונציה ולהקשר, ולהבין את רוח הדברים.2 אחת קראה לחשבון נפש של כל אחד ואחת בקהילה, להתעמתות עם הנורמות שהפכו את חייהן של נשים להפקר. מישהי אחרת הפנתה אצבע מאשימה לעירייה ולממשלה ולחברי הכנסת, שפשוט לא אכפת להם. היתה אחת שהדגישה את האפליה בין המגזר היהודי לערבי,  את הקיפוח בתקציבים, במערכי תמיכה, בשירותי רווחה.

וכולן צדקו. כולן אמרו אמת. והפרספקטיבות שלהן לא התחרו זו בזו אלא השלימו וחיזקו זו את זו. וכולן דיברו מהלב, בכאב שאי אפשר לטעות בו באף שפה.

אני ניגש לפידא, שהכרתי לפני שנה וחצי על חורבות הבתים של משפחת אבו-עיד, כשניסינו לארגן לילדי המשפחה עזרה בלימודים, גייסנו מתנדבים ושריינו מועדים רק כדי לגלות שהילדים ממש לא רוצים את זה, ובדיעבד גם לא היו צריכים את זה. היא מעדכנת אותי בקורות המשפחה – כל בתי האב עזבו את העיר והלכו לגור עם קרובים בצפון, חוץ מבית-אב אחד שנדחק על שבע נפשותיו בשני חדרים. עוד שורה בסטטיסטיקה של ייהוד לוד, קורבנות הג'נטריפיקציה.

פידא היא גם זו שגילתה לי שכל הארגונים החתומים על ההזמנה, חוץ מנע"ם, הם בבחינת מוזמנים ולא מארגנים. גם היא ראתה את ההזמנה בפייסבוק. מסתבר שפורסמה רק ביום חמישי, בתגובה ספונטנית לרצח של עוד אישה, שבכלל הוברחה עד לגליל, למקלט לנשים בסיכון, ואיכשהו נחשפה ונרצחה כשיצאה לקניות.

"וזה בכלל לא על כבוד המשפחה וכל השטויות האלה," אומרת לי פידא.3 "כולם יודעים מי הולך לרצוח, ולא עושים כלום."

היא מספרת לי על רצח אחר, לפני חודש בלוד. אישה שחטפה שישה כדורים ברגל, אושפזה חודש בבית חולים ונרצחה מיד כשיצאה ממנו. לדברי פידא, זה היה אמור להיות רצח כפול, אלא שחציו השני סוכל ברגע האחרון. "ידעו שהוא הולך לרצוח, ולא עשו כלום," היא אומרת. אני שואל אם הנשים פחדו להתלונן. פידא עונה דווקא שתיהן הגישו תלונה, אבל המשטרה לא האמינה שהוא באמת יעשה את זה, וגם לא עצרה אותו על ניסיון הרצח מחוסר ראיות. אחרי שהוא רצח את האישה לעיני בתה, היתה להם עדת ראייה ואפשר היה לאסור אותו.

אז למה? אני שואל. למה בעצם הוא עשה את זה? למה שבן אדם ירצח שתי נשים?

כי נמאס לו מאשתו, היא אומרת. הוא עשה עסקה עם חבר שכל אחד ייתן לשני את אחותו לאישה. אבל הנשים לא הסכימו לעסקה. אז הרגו אותן.

מזווית העין אני קולט גבר ושתי נשים שנעצרים ברחוב, ליד ההפגנה. הם נראים יהודים, אבל הוא נראה יהודי-ערבי. ברור גם שהוא מבין את דברי הנואמות הרבה יותר טוב ממני. הנשים מנסות לדרבן אותו קדימה. "אבל הן צודקות!" הוא אומר ברגש ונכנס למתחם ההפגנה. "הן צודקות! נמאס להן שמתייחסים אליהן כמו לסחורה!"

לביאה צעירה בחיג'אב לוקחת את המקרופון, ושואגת קצובות עם הקהל.

"בּדנן עיש! בּדנן עיש!"

רוצות לחיות, מתרגמת לי פידא. כמה פשוט, כמה נוגע ללב. מה אפשר להגיד מול סיסמה כזאת?

את המשפט השני שהן קוראות, שנגמר באוסקוט, אני מבין בלי תרגום. לא נשתוק.

וגם את זה על הנשים הערביות שרוצות להיות חופשיות. גם בערבית זה מתחרז: ערבּיֶיה… חוּריֶיה.

משהו התחולל פה, בשעה מאז שהגעתי. או אולי משהו התחולל אצלי. הקולות הדהדו, הכאב חלחל. המנחה מודה למשתתפים ומבטיחה שזאת תחילתה של דרך ארוכה, שלראשונה בהיסטוריה הנשים הערביות קמות להילחם על מעמדן. אני מסתכל על הנשים האלה, הצעירות והמבוגרות, חלקן בלבוש חילוני, חלקן בחיג'אב, מנסה לשווא לתאר לעצמי איזה אומץ צריך כדי לקום ולהגיד שהגיעו מים עד נפש, לצאת נגד מסורת ודימוי ודיכוי, לוותר על העמדה המתקרבנת והמתגוננת והמתחננת, ולדרוש שינוי אמיתי, שורשי, ערכי ומערכתי כאחד.

ולשם שינוי מרענן, הנשים ששמעתי היום דיברו כנציגות שמנסות לתת קול לציבור אילם, ולא כקבוצת לחץ שדורשת פיצוי ותגמול. הן דיברו על מוסר, וכבוד, וחיים, לא על "הכיבוש" ולא על "יוקר המחייה".

בקיצור ולסיכום, קומץ הנשים האלה היום ברמלה היו מחאה שורשית ועממית ואמיצה ומרעננת.4 החזית המשולבת שהן פותחות, במיקרו האישי/קהילתי ובמאקרו הפוליטי/שלטוני, מתווה את כיוון הפעולה לכל תנועה שחפצה בשינוי פוליטי אמיתי. קל מדי לבוא בטענות אל השלטון ו/או ציבורים אחרים, קשה וחשוב הרבה יותר לשלב את המבט הזה החוצה עם חשבון נפש אמיתי וכן של מנגנוני הדיכוי וההפליה אצלי בבית, בקהילה, במשפחה.

*  *  *

פוסט-פוסט

לפני שיצאתי להפגנה יצא לי, לגמרי במקרה, לדבר עם כתב בחדשות ערוץ 2, מהבודדים שעוד עומדים בגבורה מול מכבש היח"צ ומתעקשים לשדר חדשות בעלות ערך. "נו, אתה בא לסקר?" שאלתי אותו. " אני יכול לסקר, אבל לא יהיה לי למי למסור את זה," הוא התוודה בעצב. "את העורך לי זה לא מעניין."

בהפגנה סיפרתי את זה לענבר מהסנגור. היא הבינה מיד על מה אני מדבר. זאת ההפגנה השלישית בנושא אלימות שבארגונה היא משתתפת בשניות עבודתה בלוד. אף אחד מהן לא זכתה לסיקור, שום ציוץ. "הכותרת," היא אומרת, "היא שאת ההפגנות האלה לא מסקרים."

ואל תגידו לי שזה בגלל העניין המספרי. הפלצות של אם תרצו שמוציאות לשטח פחות אנשים כן מקבלות סיקור. אני חושד שלא מסקרים את זה כי זה לא משתלב באף נראטיב, זה מורכב מדי, זה מערער את הסטריאוטיפים המונוליטיים של השבטים בישראל (בערך כמו שיח פתוח בין תושבי שכונת התקווה ופליטים). הימין לא רוצה לשמוע שבקרב הערבים יש קולות פרוגרסיביים; לשמאל קשה לשמוע שהחברה הערבית היא לא שה תמים על מזבח הדיכוי הציוני.

אז מאחר שלא תקראו על ההפגנה הזאת באף כלי תקשורת מסחרי/ממסדי (וגם כאן, אשמח להפרכות + לינקים!) (מתקן בשמחה – דיווח במעריב; דיווח בYNET; ופה יש תמונות מהאירוע), ומאחר שגם בשיח ה"אלטרנטיבי" על מיטב מוחותיו פושה נגע המהותנות האסטרטגית, כמו שקרא לזה נדב, ראיתי כחובתי להביא מהשטח את הדיווח הגולמי הזה, גם אם הוא לא מתכנס לכדי מסר חד-משמעי שאפשר להדגיש ולתמצת לסאונד-בייט.

  1. עונה שנייה ללהיט שסחף את העם! מהאנשים שהביאו לכם את שלמה ארצי ואייל גולן! []
  2. אחר כך עוד וידאתי שהבנתי נכון עם ענבר מהסנגור הקהילתי בלוד, הזכורה לטוב מפועלה מעל ומעבר לדרישות התפקיד בימי המאהל. []
  3. ומכאן ואילך אני מצטט את דבריה כפי שנאמרו, בלי לחפש סימוכין. מוזמנים לאשש או להפריך בתגובות. []
  4. ומחקתי מהמשפט הזה את המילה "הכי" כדי לא להיכנס לתחרות השתנה גברית. []