עברת את הבוחַן
פתחת את הראש בשעה טובה
הבעיה היא שלא נשאר לך
מקום להסתיר בו את לבך.
מה ששלה היה שלו
סמן את הטריטוריה שלך אם תוכל
ותבין רק
שהחרא הולך לפגוע במאוורר
ממש כמו שהגלים מתנפצים על החול
אתה יודע שהחרא הולך לפגוע במאוורר ממש בקרוב...
 .

אתה נלחם במלחמה
אבל הקורבנות גדולים משחזית
אז אתה תר אחר עוד
כשהשחר מאדים כדם על הגורל שבחרת
להיות דלת שכל אחד יכול לעבור בה בכלל.
בחייך, אתה אולי עני
אבל אינך עני מכל
בהחלט אינך עני מכל
שמא תגמיעני
משלמך העולה על סך חלקיו.
 .

אתה יודע, תמיד הייתי לך אוהד מספר אחד.

השיר היפהפה הזה, שהבאתי פה בתרגום מילולי וחסר השראה רק כדי לעודד אתכם להתעמק במילותיו, עולה לי בראש כל פעם שאני חושב על הבלוג לאחרונה. (ואני חושב עליו הרבה, ככל שאני לא כותב, כי יש פה איזה קלוז'ר שצריך להיעשות.) כבר העליתי את השיר הזה פעם, זמן קצר אחרי שעברתי לוורדפרס, בפוסט סתום שבישר את ההישאבות שלי לטוויטר, הפרגמנטציה של החשיבה, ההיסחפות לעולם התופעות.1

יום אחרי זה עוד כתבתי פוסט שניסה להיאחז באפקט האדווה, להתכחש לנחשול העכור שעמד להתנפץ עלי כמו חרא שפוגע במאוורר. זה היה הרבה לפני הוויפסנה, עוד לפני שהכרתי בכלל את השם דהמש, כשניסיתי להחזיק את עצמי מלהצטרף למקהלת הצועקים חמס. כבר ידעתי שאני לא יכול להסתיר את לבי בשום מקום, רק לא ידעתי מה לעשות עם זה, ומה הקורבנות הצפויים.

נו, מה כבר אפשר לעשות? התגייסתי, צירפתי את קולי למתריעים בשער. זה היה הרבה יותר מלהיב מהספר המחורבן שהיה לי לתרגם אז, בכל אופן. עברתי להתמקד בסימפטומים, למרות שיכולתי הרי לראות בבירור את הדינמיקה הבסיסית שמניעה אותם אל קיצם הבלתי נמנע, את תנופתו הבלתי ניתנת לעצירה של גלגל הדהרמה.

באיזשהו שלב אפילו השתעשעתי ברעיון להפוך את המאבק לפרנסה, מה שכמובן הוסיף לכל העסק עוד רובד עכור של מודעות עצמית ושקילת מילים, עוד לפני שראיתי מזה שקל. מיתוג עצמי, עלק. הזנחתי את המרכז, את הבסיס, הפניתי את הכוחות החוצה וחשפתי את הלב לעוד ועוד עוול, עוד ועוד סבל. ובדרך איבדתי את הפרספקטיבה האורגנית, את הסבלנות והרגישות לניואנסים, גלשתי לסיסמאות, איבדתי את הקול שלי בהמון. אה, ובדרך גם נהייתי הרבה יותר עני, בכל מובן. כל פוסט, כמו אוברדרפט בלתי נמנע.

הרחבתי את תחום המאבק עד שלא נותר אלא מאבק. בכל כך הרבה חזיתות, בכל כך הרבה גזרות וגזירות. והלב החשוף שותת דם, וכבר לא מסוגל לתעדף את הכאבים ולאזן בחיוּת. ואני כבר לא מסוגל לכתוב על שום דבר בלי הצורך להרחיב את התמונה ולהציג את הפרופורציות ולסייג באילוצים ולעדן בפרספקטיבה ההיסטורית. וככל שהתרחישים שחזיתי הלכו והתממשו מול עיניי – כשפוסטים שעוררו עלי תגובות נזעמות והאשמות בחיפזון הפכו למסקנות של ועדות חקירה, למשל – נהיה יותר ויותר קשה להוסיף עליהם פרשנות בעלת משמעות, ועוד לעשות את זה בדרך שתמשוך תשומת לב אינטרנטית יקרת-מציאות ממישהו מעבר למעגל המשוכנעים הקבוע. ואם כל דבר שאני אומר מרפרר למשהו שכבר כתבתי, בשביל מה להוסיף ולהכביר עוד? עדיף כבר שתעקרי לעצמך את העיניים, קסנדרה. ובין לבין עלו שוב תהיות וספקות לגבי התרומה שלי לתנופת הגלגל, ההשלכות הבלתי צפויות והמזיקות שיכולות להיות גם לגלים שאני מעורר. ובכל דבר שאני אומר, אני מודע למה שהשמטתי. ואני לא יכול להרחיב את היריעה בלי לאבד את "הקורא", אותו קורא ערטילאי שיקרא וישתכנע ויראה את האור. וכובד הציפיות משתק אותי. לא שחסרים רעיונות, אבל לא יכול להתפנות לזה כשחרב ההישרדות מתהפכת כל הזמן מעל ראשי, ויש לי משפחה לפרנס ולגדל וגם ככה אין מספיק שעות ביממה. ולא יכול לכתוב על שום דבר אחר. לא יכול לכתוב על דברים קלילים כשכל הכובד הזה מעיק עלי. לא יכול לכתוב פוסטים אישיים כשהחיים האישיים שלי במערבולת כזאת של אי ודאות, מוטל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ומסתחרר בין קטבים סותרים, ולך תכתוב פוסט על הורות למשל כשכל מילה נשמעת כמו התפארות ומליצה ריקה. ומי אני ומי שָׂמֵנִי ומה פתאום אני מאמין להייפ על עצמי. המלך הוא עירום, מעצם היותו מלך. באתי, ראיתי, הפסדתי. לא מצאתי את הכפתור שידליק עלינו את האור ואז אולי נפקח את העיניים. ובחיפושיי הקדחתניים זנחתי את דרך הפעולה המוכחת היחידה שהיתה לי, התכחשתי לאדוות ומצאתי את עצמי תקוע במי אפסיים, מדשדש בביצה שהולכת ומתעפשת.

את הלב שלי אני לא יכול להסתיר יותר. אאלץ לשאת בתוצאות. לעומת זאת, את טוויטר ופייסבוק קל לי יותר להסתיר, אפילו את קורא הרסס עם כל הבלוגים המרתקים והבלוגרים שהפכו לחברים. לרגעים עולה בי המחשבה למחוק הכל, לעשות התאבדות כוללת לנוכחות האינטרנטית שלי. עוד לא. כמו שזה נראה כרגע, יש בי יותר מדי attachment  בכדי שזה יקרה. אבל תהיה שתיקה ארוכה, עד שאמצא שוב את הקול שלי ועד שאוכל שוב לכתוב בלי להתייסר באשמה שאני גוזל לחם מפיות ילדיי.

להיות קצת יותר כמו שאביבה מתארת, בפוסט נדיר ויפהפה:

עד כאן הכל היה אני-אני-אני. ומה עם תגובה פרי עטי למאורעות היום? שום אזכורים פוליטיים? לא למסמך השערורייתי ולא לפסק הדין השנוי במחלוקת, לא לזכייה המרעישה בתחרות המדוברת ולא לרצח המזעזע בעיר המיואשת. לא-לא, אין לי שום שמות תואר כאלה לחלק, ואף אחד מהם לא ייכנס הביתה אליי ואל ילדיי. חיינו מורכבים כעת מפעלים פשוטים. מכינים אוכל – אוכלים. יוצאים החוצה – מטיילים. פותחים את הדלת – מארחים. לובשים פיג'מה – ישנים. לא עוצרים לחשוב, מלבד על עבודות אפליקציה. לא בארץ אוכלת יושביה שכזו, שדם בנחליה כמים נוזל.

מה שאני מנסה להגיד זה שאני מתנתק, מתכנס בד' אמותיי, מתרכז בעצמי, עובר למצב הישרדות.

כאחרון הקרנפים. התחילו את המהפכה בלעדיי. איני יכול עוד.


"חוק הקרמה מתאר סיבתיות בצורתה הפשוטה ביותר, ללא גורם מתווך כזה או אחר בין המעשה ובין תוצאותיו. מאחר שהבודהיזם אינו מניח את קיומן של ישויות כלשהן, ודאי וודאי שאין הוא מניח את קיומה של ישות כל יכולה וכל יודעת מסוגו של האל המונותיאיסטי, חשוב איפה לציין שוב כי השיפוט בדבר ערכו המוסרי של מעשה אינו נתון בידיו של גורם אשר הנו חיצוני לעושה. זהו מה שמבלבל כל כך את בני הדתות המונותיאיסטיות בגישתם אל הבודהיזם: מחד גיסא אין שופט חיצוני לאדם המורה לו מה נכון לעשות או אף גומל לו לשבט או לחסד על ביצועיו; מאידך גיסא אין בהיעדרו של שופט חיצוני זה כדי להצדיק את טענת ה"סובייקטיביות" כמה שמפריך קיומו של מוסר אוניברסלי. יש מעשה נכון; יש ויש התנהגות מוסרית הולמת ובלתי הולמת, והיא אחת, והיא אמת, אבל אין היא אמת טרנסצנדנטית אלא אימננטית; אימננטית לנסיבות ולמה שמכונה בבודהיזם דהרמה: החוק הטבעי, אופן ההתנהלות הנכון של העולם. האמת הזאת מתגלית כאשר אדם נוטל אחריות למעשיו, היא אינה מתממשת כאשר אדם פועל מתוך בורות. כך או כך, האחריות במלואה מצויה בידיו של עושה המעשה. אין צורך להסתתר מפניו של אל העלול להענישך, אולם גם אין לאן לברוח: אתה לבדך נוטל אחריות מוסרית על כל צעד שתעשה בעולם הזה. זאת ועוד: אחת היא אם נטלת אחריות זו או סירבת ליטול אותה, בשני המקרים אתה הנושא בתוצאות. אבל לא רק אתה נושא בתוצאות: התוצאות נמצאות בעולם, ולא עוד אלא שנוכחותן היא נוכחות פעילה. התפיסה הבודהיסטית בהקשר זה דומה במקצת לרעיון של אפקט הפרפר: כל תנועה, ולו זעירה, בצד אחד של היקום, גורמת לתנועה בצדו האחר. גם מה שנראה שולי, זעיר, חסר חשיבות, רגעי – גם לזה יש מקום בעולם ותהודה שאין לשערה.

[...]

אין לשער תוצאותיו של מעשה, ודווקא משום שאין לשערן מוטל על האדם להיזהר במחשבותיו, בדבריו ובמעשיו כל העת. [...] דבר אינו נעלם לעולם, דבר אינו הולך לאיבוד, הכל קיים, מהדהד בדברים אחרים, תלוי ומותנה בדברים אחרים, ולכן גם משפיע השפעה שאין לשערה על כל התרחשות, גם אם מרוחקת ביותר. מאחר שהדברים תלויים זה בזה בתלות גומלין משולים היחסים בעולם לרשת של קורי עכביש עדינים, סמויים מן העין, המצויים בכל, וכל תנודה זעירה יש בה כדי לטלטל את הרשת כולה. ואם כך הדבר אזי לכל מעשה שנעשה יש השפעה, ועלינו להיות מודעים אליה ולעשות מעשים כמו גם להימנע מלעשותם מתוך מודעות זו.

[...]

חוק הקרמה הוא אם כן חוק חסר פשרות: פעולה הנובעת ממקור אנוכי תביא לתוצאה אנוכית, ואנוכיות זו תכה שורש בעולם ותוביל לסדרה נוספת של פעולות אנוכיות. אני אפגע באחר לא משום שרציתי לפגוע בו אלא משום שרציתי לפעול למען עצמי; הוא יחוש שנפגע ויחליט החלטה דומה לשלי; גם הוא אין בכוונתו לפגוע באחר, אלא לדאוג לעצמו ללא זדון. גם הוא יפגע במישהו, וזה בתורו יפגע באחר, והנה, איש מכל אלה לא היתה כוונתו זדונית, ובכל זאת רב מספר הנפגעים. כשאנו פועלים פעולה אנוכית אין אנו חושבים על תגובת השרשרת שתוארה כאן, אך הסיבה שאיננו חושבים עליה נובעת מרפיון הדעת בלבד, מניסיון להשכיח מלבנו את האחריות על מעשינו. לא נוח לנו הדבר להכיר בתוצאות הפעולות שלנו, משום שאז יהיה עלינו לחשוב היטב לפני כל פעולה. חולשת דעת וחוסר אחריות הם בחירה ולא כורח. הנצחת הרוע בעולם באמצעות פעולה פעוטה של רמייה, של גנבה, של גנבת דעת, היא בחירה ולא כורח. "הכל עושים כך" מהווה הצדקה עלובה לבחירה כזאת, שכן הכל עושים כך מתוך בורות, שנאה חמדנות ולא מתוך חוכמה ונדיבות."

אסתר פלד, להרבות טוב בעולם, עמ' 189-191

וזה, סופסוף, המשך הציטוט שהתחלתי להקליד לפני תשעה חודשים.

וזאת כל התורה כולה, ואידך זיל גמור.

  1. הפוסט שלפני זה, אני רואה עכשיו, עוד הנציח רגע של אידיליה משפחתית. כמה מים עכורים זרמו מאז בירקון. []