ועוד דילוג רחב, מהאינטימיות האישית והמשפחתית אל ערבות התיאוריה והביקורת. סגירת מעגל (וחשבון) תיאולוגי ותיק.

אחד הנושאים הראשונים שבהם התעמקתי כאן היה דמותו והגותו של אליסטייר קראולי, המכשף (או שמא "מכשף"?) האנגלי מתחילת המאה הקודמת שנודע ברבים (עד כמה שהוא נודע) בעיקר בתארים כגון "שטניסט" או (בתיאורו התמציתי של אומברטו אקו) "שרלטן".

כמו הרבה דברים מעניינים, קראולי נכנס לחיי בלונדון, בתחילה כדמות בספר של רוברט אנטון וילסון (גם הוא תגלית לונדונית), ביתר הרחבה בשיחות עם ג'יימס, מאסטר סיני זקן שהיה למעשה אנגלי בן 29, ובהמשך דרך עיון ישיר במקורות הראשוניים (המרובים, בלי עין הרע) שכתב האיש עצמו.

במשך השנים נתקלתי פה ושם באנשים שהזהירו אותי מפני קראולי ה"מסוכן", החל מהמורה שלי ללימודי דתות, דרך איריס יער אדלבאום (שגם הקדישה לי ולו כמה מילים בבלוג שלה) וכלה במוכר הטארוט הזקן בקינג ג'ורג', כשקניתי אצלו חפיסה של קלפי Thoth במתנה למישהי. למעשה, לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא עדויות למפוקפקותו של קראולי. מספיק לקרוא בביוגרפיה שכתב עליו תלמידו ומזכירו האישי ישראל רגארדי כדי להיחשף לצדדים לא-סימפטיים, שמבהירים מעל לכל ספק ש"מאסטר תֶריוֹן" (א.ק.א "פראטַר פֶּרדוּרָבּוֹ", "המפלצת 666" ועוד) לא היה שליח האלים נטול התסביכים שדימה עצמו להיות.

ועדיין, למרות הראיות המצטברות שקראולי היה אנושי, אנושי מדי, המשכתי לחשוב שיש בתורה שלו צדדים ראויים לעיון ואף ליישום. אני עדיין חושב ככה, אבל פחות, אחרי שהבנתי פתאום את הכשל המהותי (לדעתי) שבבסיס השיטה שלו.

אז נעבור, בלי שהיות, ישר לשלב הראיות:

אחד מעיקרי התורה של קראולי הוא אינדיבידואליזם קיצוני. כה קיצוני, עד שמיוחסת לו האמירה:

Power shared is power lost.

כמו שהוא מסביר בקטע הנושא את השם הפרובוקטיבי "מפלצות", כושים, יהודים וכו': "כל קבוצה חברתית [class], מתוקף היותה קבוצה חברתית, ניחנה ביותר פגמים מאשר איכויות. ברגע ששמים אנשים יחד, איכשהו הם שוקעים, במשותף, מתחת לרמתם של הפרטים הגרועים ביותר שנכללים בקבוצה."

כשקראתי את הקטע הזה לראשונה הוא קרץ לי, כמו שהוא קורץ בוודאי להרבה אנשים (ובעיקר צעירים?) בעלי רוח מרדנית שמוצאים את עצמם תקועים בקבוצה שרירותית של אנשים – בין אם אלה עמיתים לספסל הלימודים, יחידה צבאית, אנשים במשרד, נוסעים באוטובוס, שכנים בשכונה טיפוסית, שלא לדבר על קולקטיבים רחבים (ומדומיינים) יותר כמו לאום, דת או גזע.

במקום אחר באותו ספר, קראולי סוקר את שלוש אסכולות הכישוף. כשקראתי את הספר בלונדון התחברתי בעיקר לאסכולה הצהובה, שמציגה מאפיינים טאואיסטיים מובהקים ו"דוגלת בעיקרון באי-התערבות, אך בזמן האחרון לאור חומרת המצב ניעורה מרבצה," או משהו כזה. אבל מה שתפס את מחשבותיי בימים האחרונים1 היה דווקא התיאור של הבודהיזם, שאותו קראולי משייך לאסכולה השחורה.

כי הבודהיזם, אליבא דקראולי, נגוע בהתעסקות אובססיבית בצער. זוהי אסכולה ניהיליסטית, פסימיסטית, שכל מטרתה איוּן העצמי והיעלמות מעולם התופעות, עם כל העונג שהוא מציע.

מה שהאינדיבידואליסט האגו-מניאק הזקן לא הבין הוא שכאשר אתה "מאבד" את ה"עצמי", אתה לא נותר תלוי בחלל ריק. לא באמת. כי הוויתור על ה"אגו" – כלומר ההכרה שהאני אינו ישות לכידה ועקיבה אלא שטף ארעי ונזיל של גירויים ותגובות – מאפשר לך למצוא את הסנגהה, השלם שאינו נופל מסך חלקיו, אלא מפיק מהם את המיטב.

התרגום המקובל למושג "סנגהה", אחת משלוש "אבני החן" שבהן נקרא הבודהיסט לשים את מבטחו, הוא משהו כמו "אחוות הנזירים". אבל למילה (או לקרובתה מאותו שורש) יש עוד משמעות: מפגש נהרות, המקום שבו מימיהם של שני נהרות (או יותר) נמזגים אלה באלה, עד שאי אפשר להבדיל, להפריד ולזהות איזו טיפה2 "שייכת" לאיזה נהר.

כך שהסנגהה היא לא רק "אחוות הנזירים", או השותפים לדרך הרוחנית, או איך שלא תקראו לזה. סנגהה היא גם הרקמה החיה של הקיום, האנושי ובכלל. סנגהה היא רשת של יהלומים שכל אחד מהם משקף את אורם של כל האחרים. סנגהה היא ההכרה – ההבנה, האבחנה – שהכל קשור, הכל נושם יחד, וכל פגיעה בהרמוניה המורכבת הזאת היא גם, בשורה התחתונה, פגיעה בעצמי.

כמו שסיכם רא"ו בלשונו הציורית:

Jesus Motherfucking Christ, It's Alive!

איפה זה ואיפה האין הצחיח שהעלת בדעתך, מר קראולי.


הטיוטה המנטלית הראשונה של הפוסט הסתיימה פה בערך, אבל במחשבות נוספות3 עלו אצלי עוד קצוות פתוחים שכדאי לסגור.

איכשהו, בעזרת כמה תמרונים אפיסטמולוגיים4 מורכבים, קראולי הצליח ליישב את האינדיבידואליזם הבוטה שלו עם מחויבות – להלכה לפחות – לנדר הבודהיסאטווה. זה הולך ככה בערך:

ה"תחליף" שקראולי מציב מול הנירוואנה הבודהיסטית נקרא רצון אמיתי (True Will). הרצון האמיתי הוא גם "האני האמיתי", הייעוד שלי בחיים, המקום שלי בעולם. הכרה ברצון הזה וקבלתו מכניסות את החיים להרמוניה עם היקום שבה "כל דבר הוא תקשורת ישירה עם האלוהות", ובעצם הופכות את האדם לאוּבּר-מֶנש ניטשיאני.

קראולי, שטבע את המשפט הנאה Every Man and every Woman is A Star, טען שכל אדם ניחן ביכולת לממש את הפוטנציאל הכוכבי שלו. זה נשמע יפה, עד שנזכרים שזו בעצם סנונית מוקדמת המבשרת את בוא הקפיטליזם הניאו-ליברלי, שגורס גם הוא "שכל אחד יכול" תוך התעלמות מזוטות כמו נסיבות חיים ולידה, ושאר אילוצי קארמה.5

הרצון החופשי הקראוליאני נשגב מכל מערכת חוקים אחרת, או לפחות מעל "מוסר העבדים" הוויקטוריאני שבתוכו גדל קראולי. וכך, בשורה האחרונה של "מגילת הזכויות התמציתית" של קראולי,6 מתיר קראולי לאדם גם להרוג את מי שמאיים על הגשמת הרצון החופשי שלו.7

איך זה מתיישב עם נדר הבודהיסאטווה, שמחייב שמירה וטיפוח של כל הברואים? גם לזה יש למאסטר תריון תשובה: אם מישהו מתנגש ברצון החופשי שלך, הוא אומר, הרי שהוא אינו מגשים את הרצון האמיתי שלו.8

רגע, אז זה אומר שאפשר להרוג אותו?

ואם כבר, האם אין גווני ביניים בדיכוטומיה הזאת, בין מי שמצא את הרצון האמיתי שלו ומי שטרם זכה? האם זה עניין של הכל או כלום, או שאפשר להשוות אחוזי הגשמה ולבדוק מי ראוי יותר להרוג את מי?

וביתר רצינות: איך יודע אדם שהגשים את הרצון האמיתי שלו? והאם (בהמשך לפוסט הקודם) אפשר בכלל להגשים באופן מלא, מוחלט ובלתי-הפיך את הרצון האמיתי שלך? להיפטר אחת ולתמיד מכל ההתניות? להניס את כל השדים?

ואתה, דוד אל, אשמאי זקן שכמוך, האם אכן הגשמת את "הרצון האמיתי" שלך, או שהאצטלה השטניסטית של The Beast 666 לא היתה אלא תגובת התרסה ילדותית כלפי אמא שלך, שגידלה אותך לאור (או לחושך) ערכי הזרם הנוצרי הפוריטני והקיצוני שאליו השתייכה?

כי מניסיוני הזוטר, אני מתקשה להאמין שמישהו יכול באמת להתביית אחת ולתמיד על הרצון האמיתי שלו. עצם הרעיון שזה אפשרי נראה לי כמו כניעה לשד כרונוזון, הלא הוא הזמן המאכל ומשנה וממית ומחייה הכל. ומי שנכנע לכרונוזון, הרי כתבת בעצמך, מצטרף באותו רגע לאחווה האפלה, המוגדרת בכך שהיא חרדה משינוי ומנסה לבלום אותו, להתכחש אליו.

ויתרה מכך: למדתי לחשוד בכל מי שמצהיר ש"מצא" וה"הגיע", בכל מי שמכריז על עצמו כ"מואר". העדויות המצטברות – חלקן בגוף ראשון – מעלות שהמתהדרים בכתרים ובתארים פשוט מבלבלים "הארה" עם תופעה נפוצה בהרבה שזכתה לכינוי "תפיחת אגו" (ego inflation). התופעה השנייה היא ה"אינסטנט הארה" ההיפית הכוזבת, שהאנטר תומפסון אבחן בצורה כה קולעת בדמדומי הטריפ האפל שלו בווגאס. ואת התיאור הכי קולע להבדל בין שתי התופעות סיפק לדעתי דגלס אדמס, כשתיאר את החוויה של זאפוד ביבלברוקס ב"מערבולת הפרספקטיבה הטוטאלית".9

בואו נחשוב על זה רגע, כל הדיבורים האלה על היטשטשות הגבולות בין "העצמי" ו"העולם", על השתקפות של העצמי בכל דבר בעולם, ויכולות להשפיע על דברים מעל ומעבר לגבולות גופי? זה לא נשמע נרקיסיסטי משהו, סוליפסיסטי אפילו? ואיך הארה, שבמהותה מחדדת את האבחנה, יכולה לטשטש את גבולות הגוף?

לא, אליסטייר חביבי, שופטים נכבדים, גבירותיי ורבותיי. איך שאני רואה את זה, מאיפה שאני רואה את זה, מה שממתין "מעבר" ל"הארה" הוא לא איזו היעלמות קסומה של הגוף והנפש באיזשהו ממד אסטרלי עמום שכולו פיות ושדונים, אלא אותו עולם בדיוק – בצירוף ההבנה שיש בו קשרים עמוקים והדוקים יותר מכפי שנראה לעין.

הנפש לא נעלמת – היא רק נראית כפי שהיא, לקט אקראי וארעי של מחשבות ורגשות ואמונות.

האגו לא נעלם – הוא רק נראה כפי שהוא: מערכת הניווט החברתית שלנו.

המציאות החיצונית לא נעלמת, מתעמעמת או מתייפה -  היא רק מאבדת מקבעונה ואשליית מוצקותה ונהיית דינמית יותר, מורכבת יותר, זורמת כמו נהר.

זה כל הקסם.

איכשהו יצא שכאילו רמזתי בין השורות שאני מואר. ובסך הכל רציתי להגיד שיש לי סנגהה.

  1. בזמן תליית כביסה, הזדמנות למדיטציה על הדרך []
  2. או מולקולה, לחובבי המטפורות הקוואזי-מדעיות []
  3. הרבה כביסה לתלות []
  4. נראה לי שזאת המילה המתאימה []
  5. נו טוב, קראולי עצמו היה אריסטוקרט חשוך ילדים שבזבז את כספי הירושה שלו על הוצאת ספריו, הקמת מסדרים ושאר תענוגות. []
  6. ואיזה מונח תמוה זה, זכות, בהתייחס למה שאמור להיות חוק טבע []
  7. מה שהחריד כבר אז את אקס-אקסטרימיסטית, יתברך. לבה הרחום, שהציעה לאהוב במקום להרוג []
  8. Love is the Law, Love UNDER Will []
  9. שבמקום להיחשף בה להבנה המחרידה והמפכחת של אפסותו ביחס ליקום, חווה אותה בלי ידיעתו בתוך יקום מקביל ופיקטיבי שבו הוא אכן היה מרכז היקום, כמו ששיגעון הגדלות שלו סיפר לו. ואם הייתי צריך להסביר לכם את כל זה, סימן שאתם צריכים לקרוא את סדרת המדריך לטרמפיסט. []