הפוסט הזה יצא כאילו רלוונטי ליום השואה, אבל הוא מתבשל אצלי כבר איזה זמן, אם כי עיתוי הפרסום שלו בערב יום השואה אינו מקרי לגמרי – אלמלא יום השואה לא הייתי כותב עכשיו אלא רואה את המשחק של ברצלונה. האבֶנט דֶה ג'וּאיש פּיפּל סאפֶרד אינאף?

.

בכל אופן, הבטחתי לא לגעת בספר החוק ואני מקיים בשמחה. רוחו המגחכת של קראולי כמעט לא טורדת יותר את מנוחת דף העריכה בבלוג, ובכל זאת, במהלך התחקיר לפוסט-שלא-נכתב נתקלתי בשניים-שלושה טקסטים שיכולים לדעתי לעניין את קוראיי הסקרנים, כי הם מתייחסים לכמה שאלות שעלו בתגובות (כגון "האם קראולי הושפע מניטשה" או התהייה מה יש לי מהקראולי הזה בכלל).

.

החיפוש אחר פרשנויות של קראולי עצמו לספר החוק הביאו אותי לספר שלו בשם Magick Without Tears.

השם "מתכתב" בכוונה עם הסגנון הרווח בז'אנר ספרי הייעוץ בזמנו ("בישול בלי דמעות" וכו'). הספר, שאמור להיות מבוא למאגיה בשפה ברורה ופשוטה, הוא בעצם אסופה של מכתבים ששלח קראולי לתלמידה שלו (שמופיעה בספר בכינוי Cara Soror ), בתשובה למכתבים שלה (שלא מופיעים בספר, באופן לא מפתיע).

.

ראיתי באחד הפורומים התייחסות לספר הזה כאל "גלולת שינה מאגית", ובקריאה ליניארית הוא בהחלט עלול לייגע, אבל בין הררי המלל חבויים כמה קטעים שממלאים בצורה לא רעה את ייעודם ומציעים תיאור ממצה וברור יחסית של עקרונות THELEMA , ובראשם האינדיבידואליזם הקיצוני שעמד בראש מעייניו של קראולי. יחד עם זאת, בין האידיאלים הנשגבים מבצבצות מדי פעם החולשות, ההכללות והדעות הקדומות של אליסטייר קראולי האיש, גבר בריטי לבן ואריסטוקרטי. אין לי בעיה עם זה שהוא רחוק מתקינות פוליטית. הבעיה היא שלפעמים נדמה שקראולי האיש סותר את מה שקראולי המורה הרוחני אומר. מה שמראה שגם הוא היה אנושי, ככל הנראה.

.

קטע כזה הוא מכתב 48, עקרונות המוסר של ליבר אל. זה מכתב די קצר, אבל קצת מתיש ומבלבל לקריאה עקב ריבוי הדימויים והנושאים שקראולי מדלג ביניהם, והפרטנות הטכנית המייגעת. בתחילת המכתב הוא מפרט את "החלקים העקרוניים" של ליבר אל (הלא הוא ספר החוק). שני הסעיפים האחרונים קובעים את הטון מבחינתי:

.

4. כפי שמטריארכיה שיקפה את נוסחת עידן איסיס, ופטריארכיה את זו של עידן אוסיריס, כך משקף שלטונו של "הילד המוכתר והכובש" את עידן חורוס. למשפחה, לשבט, למדינה אין שום משמעות; האינדיבידואל הוא האוטרך.

.

5. הספר מבשר דיכוטומיה חדשה בחברה האנושית; זו שבין האדון לעבד; האציל והמשרת; "הזאב הבודד" והעדר.

.

[הערת שוליים:] ה'אדון' מציין בכלליות את המוכשר, ההרפתקן, המקבל אחריות בברכה.

ה'עבד': המוטו שלו הוא "בטיחות לפני הכל", על כל המשתמע מכך. גזע, מוצא, ייחוס וכו' הם גורמים חשובים אך אינם חיוניים בהכרח.

.

.

מהסעיף הזה הוא ממשיך להערה "ניטשה יכול להיחשב לאחד מנביאינו". ומוסיף: 'עם האדונים' (Herrenvolk ) של היטלר הוא רעיון שאינו שונה במידה רבה (not too dissimilar idea ); אלא שאין כאן שום 'עם'; ואם היה, ודאי שלא היה זה הגרמני חובב-השגרה, בעל האובססיה למדים, שומר החוק ומבקש המקלט; הבריטי, בעיקר הקלטי, אנרכיסט מטבעו, קרוב בהרבה למטרה. הבריטים לא יתאחדו בנוגע לשום דבר אלא אם כן כל אחד ואחד מהם מרגיש מאוים ישירות.

.

זה קטע קצת משעשע. הלוגיקה היא משהו כמו "אין כזה דבר עם נבחר, אבל אם כבר יש, אלה הבריטים". יש שם לכשל הלוגי הזה, משהו עם אוסף נימוקים שמחלישים זה את זה במקום לחזק.

.

מכאן ממשיך קראולי לתיאור הגרסה שלו למאורעות השלטון הנאצי, או במילותיו הצנועות:

Now here I must tell you a story which may throw a good deal of light on much that is obscure in the political situation of '25 to date.

.

הסיפור בתמצית: נציגת המסדר של קראולי בגרמניה עקבה אחרי המתרחש באירופה והגיעה למסקנה שהיטלר הוא "הילד המאגי" שלה (משהו בין יורש למשיח; למונח יש חשיבות רבה, וקראולי כתב ספר שלם שהוקדש ל"ילד המאגי" שלו), ושמחובתה להקדיש את חייה לחינוכו המאגי. ביודעה שההגמוניה העולמית תיפול בחיקה של האומה שתקבל ראשונה את חוק תלמה, היא נחפזה להפקיד את ספר החוק בידי 'ילדהּ'. קראולי מניח שהיטלר התרשם עמוקות מהספר ומשבועת הסודיות שהשביעה אותו הגברת, שגם שלחה לו מפעם לפעם מכתבים עם קטעים רלוונטיים (לדעתה) מכתבי הפרשנות של קראולי.

.

Had Hitler been a less abnormal character, no great "mischief," or at least a very different kind of "mischief," might have come of it.

.

קראולי טוען שהשיחות הפרטיות של היטלר תובלו בשפע של אמירות שנשמעו כמעט כמו ציטוטים מדויקים מתוך ספר החוק. "אבל אדם ציבורי יכול לחזור על שיחותיו הפרטיות מעל גבי הבמה רק אם הוא מוכן לסכן את חייו הפוליטיים; והוא הגיש להמונים רק את התרכובות שגירו את בלוטות הטעם הגסות שלהם. גרוע מכך, הוא היה משועבד לקדחתנות הנבואית שלו; הוא לא לקח על עצמו את המשטר המאזן של לוח הזמנים של [המסדר]; וגרוע מכל, הוא היה רחוק עד מאוד מלעבור חניכה מלאה, אפילו במונח המתירני ביותר של המושג. כתוצאה מכל, ראיית העולם (Weltanshauung ) שלו היתה ערבוביה של דעות קדומות אישיות ופוליטיות; לא היתה לו שום תפיסה קוסמית אמיתית, שום הערכה אמיתית של עקרונות היסוד; והוא הושלך אנה ואנה על ידי שלל הכוחות הסותרים שמיקדו את האנרגיות שלהם עליו, מדרך הטבע, בריכוז שהלך וגבר ככל שמעמדו האישי הפך לגורם דומיננטי יותר ויותר, ראשית בפוליטיקה הפנימית ואז באירופית. הזהרתי את [הגברת הגרמנייה] שוב ושוב שעליה לתקן את הנטיות האלה; אבל היא כבר ראתה את הצלחת תוכניותיה בהישג ידה, וסירבה להאמין שההצלחה הזו עצמה תזעיק את העולם לשתף פעולה ולהרוס אותו."

.

.

אני חייב להודות שהלקח שקראולי מפיק מהסיפור הזה נשאר סתום עם כל הניסיונות שלי לפענח אותו:

Of course, as you know, it has happened as I foresaw; only a remnant of piety-purefied Prelates and sloppy sentimentalists still hold out against the Book of the Law, sabotage the victory, and will turn the Peace into a shambles of surrender if we are fools enough to give ear to their caterwauling – as in the story of the highly-esteemed tomcat, when at last one of his fans obtained an interview; "all he could do was to talk about his operation."

.

אני די בטוח שהניצחון שעליו הוא מדבר הוא לא הניצחון על היטלר, ושהוא לא יוצא נגד "יפי-הנפש" בפוליטיקה הבריטית במובן הפוליטי המקובל (או שאולי כן?). יכול להיות שהוא בכלל חוזה את הסיקסטיז (לא ברור בדיוק מתי נכתב המכתב הזה; ההתכתבות התחילה ב1944 והספר יצא ב1954).

.

.

מכאן עובר קראולי לנושא אחר, ומתגונן נגד הטענה שספר החוק מחזיר אותנו לפראות פרימיטיבית באומרו ששם בדיוק אנחנו נמצאים עכשיו.

.

את המשך המכתב אפשר לסכם במילים "כשחוטבים עצים – עפים שבבים". קראולי מבהיר שחילופי העידן יהיו כרוכים בהכרח במהומות ופורענויות, כמו שקרה כשעידן איסיס התחלף בעידן אוסיריס. או בלשונו הציורית:

בקטקליזם האדיר ההוא, לא רק אימפריות אלא ציביליזציות שלמות קרסו בזו אחרי זו. שלושה רבעים מהעידן חלפו עד שהיין מאותו בציר היה ניתן לשתייה באמת.

.

הוא מסיים בנבואת נחמה שנשמעת כאילו נלקחה היישר מההייפ של האינטרנט:

אני צופה, אני מקווה, שהפעם (כשהתקשורת ברחבי העולם מבוססת יותר, היסודות יציבים יותר, ובאופן כללי דברים זזים מהר יותר) נזכה אולי ליהנות מהקציר תוך זמן קצר בהרבה…

.

האופטימיות נמשכת:

הסימפטום שנראה לי מעודד מכל הוא זה: הספר עצמו עם מערכת הקישוף המבוססת עליו, לצד פשיטת הרגל של כל המערכות הקודמות, אכן מציידים את כולנו בשיטה ברורה, תמציתית ומעשית (נקייה מכל זיהום של דבר איוולת הנובע מאמונה ודעה קדומה) שבעזרתה כל אחד מאתנו יכול להגיע ל"היכרות ותקשורת עם המלאך המגונן הקדוש"…

.


.

משהו חסר לכם בביקורת של קראולי על היטלר? אולי שלילה חד-משמעית ונחרצת של אנטישמיות ושנאת האחר? או בכלל אזכור של אנטישמיות ושנאת האחר? אני מניח שאם לי זה דגדג בעין, קוראים יותר ציוניים ממני כבר מחזיקים את הראש. אל חשש, הרשו לי לקחת אתכם ביעף למכתב 73 הנושא את השם הפרובוקטיבי "מפלצות", כושים, יהודים, אבל למעשה הוא שיר הלל לאדם באשר הוא אדם ו(שוב) לאינדיבידואליזם. במכתב קראולי לא מתייחס בעצם לכושים וליהודים בפני עצמם, אלא רק כחלק מסדרה שלמה של מעמדות וקבוצות חברתיות, ו"אני בספק אם יש קבוצה כלשהי שאינה נתעבת בעיני קבוצה אחרת".

.

Artists, police, the clergy, "reds," foxhunters, Freemasons, Jews, "heaven-born," women's clubwomen (especially in U.S.A.), "Methodys," golfers, dog-lovers; you can't find one body without its "natural" enemies.

.

והעוינות הזאת, לדבריו, נובעת אך ורק מפחד.

כדאי לקרוא את הרטוריקה המבריקה והמתחכמת של קראולי עצמו, אבל לטובת חסרי הסבלנות שלא נכנסים ללינקים (כולל המרמיטה, בגידה מבית!), הנה עיקר הרעיון במילים שלי:

לכל אדם כשלעצמו יש מישהו שאוהב אותו, ויש סגולות כאלה או אחרות שמחבבות אותו על מישהו אחר. אבל כשאנשים מתחברים לקולקטיבים, התכונות הטובות שלהם מתעמעמות והרעות מתחזקות, כך ש"ברגע ששמים אנשים יחד הם שוקעים איכשהו, בשיתוף פעולה, מתחת לרמתו של הגרוע מבין הפרטים המרכיבים [את הקבוצה]."

.

במילים אחרות, כל המון הוא המון נבער וכל ציבור הוא אספסוף. אני חושב שמבט חפוז על הדינמיקה החברתית ברוב המוחץ של הקהילות בעולם יוכיח את נכונות הגישה הזאת (*שיעול* דוגוויל */שיעול *).

.

מצד שני, כמו שכבר הזכרתי (איפשהו באמצע), כשקראולי לעג לניסיון להכתיר את קרישנמורטי כמורה של העידן החדש הוא תיאר את זה במילים "הניסיון לשכנע את העולם לקבל עליו כמוֹרֶה משיח נגרואידי". וזה נכתב באותו ספר!

.

המכתב הזה מעניין מאוד בעיניי, ושופך קצת אור על התפיסה הפוליטית של קראולי, אבל הפוסט הזה כבר עבר את אלפיית המילים מתקרב לאלף חמש מאות מילה, אז הניתוח המורחב של המכתב יישאר לפוסט הבא בסדרה. אם יספיק המקום, אנסה להציג עוד מכתב מהספר, שמאיר את האינדיבידואליזם של קראולי מהפן החברתי-משפחתי.

.


.

ובלי קשר לכלום, משפט מקסים שתפס לי את העין במהלך הגיגול לפוסט הזה (מהדף הזה אם אתם מתעקשים… מואהאהאהא):

.

"You can't fight off the darkness with a stick! – Try some tender Light"

.

נו, ברור שעם קשר, להכל באופן כללי. ובפרט לזוועה הלאומנית והלוחמנית שנהייתה ממה שנקרא אצלנו "מורשת השואה".)

.

Every Man and Every Woman is A Star

תדליקו אור רך.

.


.

ובינתיים בגרמניה:

(הידעתם? זאת התוצאה השנייה שמקבלים בגוגל תמונות כשמחפשים Love)


.

[21 תגובות נפלו בדרך; לקריאת הדיון המלא בישראבלוג]