אליסטר קראולי: אין אלוהים מלבד האדם, אבל גם השטן לא פראייר
בפוסט הקודם על אליסטר קראולי ניתחתי ברפרוף את עיקרי ה"דת" שהוא ייסד, תֶלֶמָה, תורת הרצון האמיתי.
Do what thou wilt shall be the whole of the Law
.
הבטחתי להרחיב יותר בהמשך על האיש עצמו, פועלו והשפעתו. האמת היא שחלק מהטקסט שלהלן היה כתוב כבר אז, לפחות בראשי פרקים, אבל החלטתי לפצל לשני פוסטים כדי לא להעמיס עליכן יותר מדי. גם ככה הפוסטים שלי רחוקים מלעמוד בדרישה ל300 מילה+פואנטה.
.
אבל אז נבהלתי קצת פתאום מכובד המשימה. מילא לכתוב תיאור קצר בהערת מתרגם, אבל מאמר שלם על קראולי, איש כל כך מורכב ורב-פנים? למה מי אני? לכן חשוב לי להבהיר שהפוסט הזה לא מתיימר להיות סקירה עובדתית מקיפה, אלא רק להאיר כמה נקודות בקורותיו של המורה האפל. כרקע כללי, למי שפספס את הלינק בפוסט הקודם, אני ממליץ לקרוא את המאמר של יואב בן דב שסוקר את חייו והשפעתו של קראולי בצורה די מאוזנת לעניות דעתי.
.
.
בינתיים, זיו קיטרו הקדים אותי וכתב חלק ממה שרציתי להגיד במסגרת פוסט מאלף על העידן החדש ואחריות אישית, או היעדרה. (צריך להיזהר מהבונים החופשיים האלה, אני אומר לכם, הם קוראים מחשבות (-:)
.
אז הנה, אני הולך על זה…
.
אחד הדברים הבודדים שאני יכול להגיד בנחרצות על אליסטר קראולי (Alistair Crowley ; או אליסטייר קרולי או אפילו קרואולי, כדי לכסות את כל האפשרויות בגוגל) הוא שיש לו מוניטין מחורבן. בחייו (1875-1947) נקשרו בשמו שערוריות על כל שעל, שתועדו בהרחבה בעיתוני בריטניה הוויקטוריאנית; אומברטו אקו קרא לו "שרלטן"; חסידי הרציונליות המדעית מגיבים להזכרת שמו במילים "ממבו-ג'מבו", "אברקדברה" או "מי?"; שמעתי גם אזהרות מאנשי ניו-אייג' לא מעטים על כך שהוא "מפחיד" ו"מסוכן". מהכתבים שלו משתקפת אישיות מגלומנית, גרפומנית, אנאלית. הוא משלב טרחנות ורצינות תהומית עם רצפים אסוציאטיביים הזויים, מסתלבט על עצמו, על הקורא ועל העולם בכלל, סותר את עצמו בלי להניד עפעף, ולפעמים מתעוררת התהייה אם הוא עצמו האמין במה שכתב. אפילו חסידי תורתו יסכימו שהאיש רחוק מלהיות דמות מופת – לפחות השפויים מבינינו שמבינים את משמעות ה"שוטה" בצירוף "חסיד שוטה":
קראולי עבד קשה על המוניטין המחורבן הזה. הוא העניק לעצמו שלל כינויים, ביניהם "החיה" (The Beast ) ו666. הוא התנסה באורגיות דו-מיניות ובפולחנים פגאניים (או שמא אורגיות פגאניות ופולחנים דו-מיניים) ולא ניסה להסתיר את זה, התחתן והתגרש אי-אילו פעמים, אשפז בנות-זוג ומעריצים בבתי-משוגעים, בזבז להנאתו ירושה דשנה והסתכסך עם חברים וקולגות על ימין ועל שמאל. לזכותו ייאמר שלא התיימר אף פעם להיות צדיק. הוא הצהיר שבכוונתו לזעזע את אושיות המוסר הוויקטוריאני והכנסייתי ולשבור כמה שיותר טאבואים באופן כמה שיותר פומבי כדי להפיץ את בשורתו. יכול להיות שהוא קיבל את הרעיון הזה מהטנטרה ההודית, תורה שקראולי נמנה על הראשונים שהפיצו אותה באירופה.
.
טנטרה לא היתה התורה היחידה שקראולי ייבא לאירופה, והפתיחות לתרבויות שונות היא אולי הסיבה העיקרית שהוא נמנה על חלוצי העידן החדש. הוא התחיל את דרכו המאגית במסדר "שחר הזהב" שהשתייך למסורת הקלאסית של האלכימיה ההרמטית, המבוססת בעיקר על סימבוליקה יוונית ואנלוגיות מתחום המטלורגיה (תורת המתכות). אבל הפרקטיקה המאגית שגיבש כשיצא לדרכו העצמאית כללה מרכיבים משלל תורות אזוטריות מרחבי העולם: מצרים העתיקה, הטאו-טה-צ'ינג, קבלה, סופיזם, הדרואידים הקלטים… הוא כתב רשומות (שאותן כינה Liber , ספרי קודש) בערבית ובכתב חרטומים, השתעשע בגימטריה ברצינות מייגעת ועירב בקלפי הטארוט שלו (שאותן ציירה למעשה תלמידה שלו) שלל סמלים ודימויים. קראולי ניסה ליישם את המתודה המדעית המודרנית במאגיה:
.
We pledge no alliance to Virgin or Pigeon
Our method is Science
Our aim – Religion
.
בהתאם לזאת, הוא פיתח מערכת סבוכה של הקבלות ואנלוגיות שהקיפה בין השאר את קלפי הטארוט, גלגל המזלות, גרמי השמיים, אותיות האלף-בית, סימני האי-צ'ינג, ועץ החיים. הנה חלק מהמערכת הזאת, לא כולל האי-צ'ינג:
.
.
.
החיבור הזה בין כל כך הרבה מערכות שונות של סמלים ומילים שמתארות למעשה את אותו מצב תודעתי, שנעשה כמעט במקביל להגותו הפסיכולוגית של בן גילו המפורסם הרבה יותר, הפך את קראולי לאחד האבות המייסדים של העידן החדש, הפוסט-מודרני. יחד עם זאת, הקפדנות המדעית והירידה האובססיבית-משהו לפרטים ממחישה את היותו בן העידן המודרני במובנים רבים. כחניך האסכולה הקלאסית, השתית את המסדר שהקים על היררכיה נוקשה של דרגות וטקסי חניכה. עם כל הבוז שרחש לחברה הוויקטוריאנית, האיש שכתב…
Every man and every woman is A Star
…לקה ברבות מהרעות החולות של האריסטוקרטיה בזמנו ובזמננו: בוז לחלכאים ולנדכאים, יחס מזלזל לנשים (בד בבד עם האלהת האישה), שנאת האחר. בעקבות הניסיון (המופרך כשלעצמו) של התנועה התיאוסופית להכריז על קרישנמורטי כ"מורה הרוחני לעידן הדלי", לעג קראולי לרעיון להמליך על העולם משיח "נגרואידי" (שימו לב להערת השוליים המשעשעת הזאת בכתבי המסדר. אופסי). כשהתקוטט עם ישראל רגארדי (Regardie ), אמריקאי ממוצא יהודי שהיה תלמידו ומזכירו האישי שנים רבות, הפיץ קראולי ברבים מכתב שבו כתב עליו משהו כמו "יהודי מאונן ומזדיין בתחת", רק במילים של אריסטוקרטים. רגארדי הגיב בהערה מבודחת על נפלאות ההשלכה הפסיכולוגית. זה לא הפריע לו לכתוב את הביוגרפיה של קראולי, על כל 700 עמודיה.
.
הידע הזה על הצדדים השנויים במחלוקת של פראטֶר פֶּרדוּראבּוֹ, עוד אחד משמותיו של הדוד החביב אל, מפחית את הסיכון שמישהו יתפתה להלביש עליו אדרת גורו. מה שיפה הוא שהוא לא מבקש את זה, לא באופן מוצהר לפחות. בהקדמה לאחד מספריו נכתב "פראטר פרדורבו הוא המורה הרוחני היחיד הפועל בימינו שאינו אומר "האמינו לי!" אלא "אל תאמינו לי, נסו בעצמכם!" (מצד שני, את ההקדמה הזאת כתבה תלמידה, אז לך תדע.)
.
הספר הזה, ספרון למעשה, נכתב בשיתוף פעולה עם אותה תלמידה (סוֹרוֹר ויראקאם AKA מרי ד'אסטה סטרג'ס) ונועד לשמש כמבוא פשוט למאגיה מעשית. חציו השני הוקדש ליסודות המאגיה הטקסית וחציו הראשון ליסודות היוגה והמדיטציה; הוא יצא לאור ב-1913. קראולי הפיץ את בשורת העידן הגלובלי החדש והרחבת התודעה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, כשבקארנבי סטריט עוד הסתובבו ג'נטלמנים בכרכרות.
הרבה לפני שג'ין לידלוף פגשה את היקואנה, הדוד אל הוויקטוריאני כבר חזה את קץ העידן הפטריארכלי, או במונחים שלו, עידן אוסיריס האב:
.
.
ואת לידתו של עידן חורוס הילד (המפונק):
.
ואם כבר הגענו לאלים מצריים, אי אפשר לכתוב סקירה על קראולי בלי להזכיר את קשריו המפוקפקים עם מלאכים, שדים ושאר בריות אסטרליות, וכמובן הזיקה שלו לסיטרא-אחרא נומרו אונו, לוציפר בכבודו ובעצמו. פרשנים אוהדים מייחסים את התהדרותו של אליסטייר קשישא בכינוי The Beast 666 למלחמת החורמה שלו בכנסייה בפן הציבורי, ולנקמה פרוידיאנית באמו הנוצרייה-קיצונית בפן הפרטי. מהבחינה התיאולוגית ראה קראולי במלאך הסורר לוציפר בדיוק מה שמשתמע משמו: "מביא/נושא האור", סרבן-מצפון שמרד באדנותיות הפטריארכלית של הרמטכ"ל אדונָי צבאות. אני מניח שזה יכול לזכות את קראולי בכינוי "שטניסט", אבל למי אכפת מהגדרות פשטניות בנוסח שטיפת המוח של האחווה השחורה.
.
יאללה יאללה, לוחצים אותי הרציונליסטים לקיר. עזוב אותך מתיאולוגיה. כל השדים האלה שהכתיבו לו תקשורים, היו או לא היו? בשלב הזה אני שולף את הג'וקר היונגיאני וממלמל משהו על ארכיטיפים ועל השדים בנשמת האדם. התשובה הזאת (שנכונה בעיניי גם לגבי פנתיאון השדים הנרחב של הבודהיזם הטנטרי) משביעה בדרך כלל את דעתם, אבל לי היא רק מזכירה שבעצם אני לא יודע, כי לא ניסיתי מעולם להעלות באוב שום דבר בצורה מכוונת ושיטתית. המלאכים והשדים שפגשתי בחיי התגלמו בדמותם של אנשים אחרים, וכשהתנפלו עלי עשו זאת בדרך כלל ללא צורה מוגדרת – בפחדים, בעכבות, בדעות הקדומות ובמעצורים הנפשיים. מעולם לא היה לי פגיון טקסי (לא במודע, לפחות) ועל המזבח שבניתי פעם שמתי פטיפונים ומיקסר. אני די בטוח, על סמך התנסויות וחוויות אישיות, שיש משהו "מעבר" שאינו נמדד בעיני החומר, אבל אני מעדיף לא להתעמק בשאלה מהו בדיוק המשהו הזה, כי אני לא מרגיש שהיא רלוונטית לחיי היומיום שלי. להגנתי אני יכול להגיד שגם קראולי סיפק גרסאות סותרות על מקורן ומהותן של הישויות האלה, לפי מצב הרוח שלו אולי, או שמא לפי יכולת הקליטה של התלמיד שעמד לפניו.
.
אז אולי זה מה שהמוח הבורגני שלי מסוגל לקלוט, אבל כנראה שמהבחינה הזאת אני קרוב יותר לקישוף כאוטי, Chaos Magick , הדור הבא של המאגיה ששאב השראה רבה מתורת THELEMA. איך שאני רואה את זה, ההִשתנוּת והיצירה הן מעשי קישוף (אחלה תחדיש) בפני עצמן. כל מעשה יצירה, כשהוא נעשה בכוונה נכונה, הוא צעד נוסף לשינוי המציאות בהתאם לרצון. כל הרגל מגונה שנשבר אחרי עבודה עצמית מאומצת הוא עוד נדבך בשינוי המוח הפרטי בהתאם לרצון האמיתי:
Brain-Change-Willed
.
לאלה מקוראיי שלא מקבלים את הגירסה הרכרוכית שלי ורוצים בכל זאת לזַמֵן יצורי שְאוֹל לביקור בסלון, אני ממליץ בחום לקרוא כמה מילים חכמות על ענווה ומוכנות נפשית מתוך הקדרה המבעבעת של כוהנת אמיתית, סוכנת בכירה במסדר מפיצי האופטימיות, האהבה וההארה.
.
.
קריאה נוספת לחובבי פנטזיה ביזארית (בעברית): "מסדר האריה הלבן", פרק שתרגמתי מתוך ספר משובח ומומלץ. (*התרגום די ישן וצולע, אתכן הסליחה**הספר מאוד מגוון, והפרק הזה הוא לא ממש מדגם מייצג. הנה כמה עמודים אחרים מתוך המקור בPDF)
.
.
בפוסט הבא בסדרה, אם ארהיב עוז לכתוב אותו (ובהנחה שאף שד מצרי או אילומינטי בחליפה שחורה לא ידפוק על הדלת ויבקש בנימוס שאפסיק כבר להרעיש), אנסה לערוך קריאה מודרכת של קטעים נבחרים מתוך "ספר החוק", Liber Legis , הלא הוא הטקסט המכונן של תורת THELEMA ובשורת העידן החדש, שהוכתב למאסטר תֶריוֹן (נחשו מי…) על ידי השד אייוואז בשלושה מפגשים בני שעה אחת, בין השעות 12:00-13:00, בימים ה8, ה9 וה10 באפריל 1904. סדר צריך להיות (-:
.
היי, לשטן בספר המעולה בשורות טובות קוראים קראולי.
אוף, אני חושבת על כל רבדי הידע שנסתרים ממני, ונעצבת.
כולנו ככה, לא? כשקראתי את הערת המתרגמת ב"לוליטה" הבנתי כמה לא הבנתי במהלך קריאת הספר.
), מצבנו טוב.
זה כמו להצטער שלא ידענו לפני חמש או עשר שנים מה שאנחנו יודעים היום על החיים. זו דרכו של עולם. כל עוד אנחנו שואפים לצמוח ולהתפתח (וגם שואפים ונושפים, כמובן
הוא לא השטן – הוא שד
מרמיט, נהניתי מאוד מהכתבה, קשרתי מהבלוג ברשימות לכאן ולכתבה הראשונה עליו.
איריס ב-15 פבר' 2007 בשעה 20:10 #
רשימה נוחה וממצה לכל הבורים, כמוני, בתחום הזה. חוסר ההתלהבות שלי מהתגלית כביכול של קראולי (כפי שאתה מציג זאת) על האחריות האישית והרצון וכולי, הוא שזה פשוט לא נכון. אחריות אישית יש לבעלי כוח ופריווילגיה, כל השאר שורדים מתחת למגפיים. זה גם לא ממש חידוש. חידוש מעניין זה אסטרטגיה אנושית שיכולה להסדיר עשרה אנשים בלי רצח כל שבוע…
אני יכולה להבין למה הוא מפתה ישראלים ומדוכאים אחרים שהורגלו לחיות "בשביל אחרים" ולבטל את רצונם. לכן אני יכולה להבין את המשיכה. ניראה לי רק שזה גם קשור לכך שישראל אף היא הופכת לאימפריה בשקיעה נרקבת, כך שהדברים שהתאימו להם, ניראים רלוונטיים גם כאן. הכרתי תלמאי חביב מאן ארבור, בערך בן גילך, גאון עם אספרגר או משהו כזה, שהיה קורבן לעינויים בילדותו, וזה פתח לו את דלת היציאה, אבל הרגשתי שזה פילוסופיה של מתבגרים, משהו כמו איין ראנד לאנשים יותר אנינים ובעלי נטיה אנגלומיסטית.
בכל מקרה, ענף בורגני.
וואו, איזה כבוד, תודה רבה
אז את אומרת שקראולי גם חתר נגד הבורגנות וגם חיזק אותה? מעניין.
את מזכירה לי גם בעל גסטהאוס שדיברתי איתו בוורנאסי, שטען שההינדואיזם והבודהיזם נולדו כשהודו היתה אימפריה עשירה וכיום הם מתאימים יותר למערבי השבע מאשר להודי העני.
לגבי האחריות האישית אני נאלץ לא להסכים. זה מתקשר לי גם לדיון שהתפתח בעקבות מה שכתבתי על גניבת אופניים בפוסט הקודם. גם לקורבן המדוכא נתונה הבחירה אם להעביר את המצוקה שלו הלאה ולפגוע באנשים אחרים בשם הסבל שלו. רחמים עצמיים עלולים לחולל נזק רב לא פחות מחטאים מוסריים אחרים (וגם את זה כבר כתבתי באיזה פוסט).
שימי לב שאני מבדיל בין אשמה לאחריות – אנשים לא אשמים בנסיבות הלידה והחיים שלהם, אבל כל אחד אחראי על מה שהוא עושה עם החיים שלו. ברור לי שרוב האנשים לא מסוגלים לקחת על עצמם את האחריות הזאת, ומעדיפים להטיל אותה על "שליט עליון" כלשהו, אנושי או אלוהי. הייאוש יותר נוח.
איריס ב-15 פבר' 2007 בשעה 23:58 #
אשליית חופש הבחירה היא חלק מן האשמה שמעביר האדון לעבד או השליט לנשלט. זה בעצמו חלק ממעשי השטן כמו שאומרים בניו אייג’, כלומר , שליטה באמצעות אשמה. נכון שיש הבדל בין אחריות ואשמה, כמו לא רוצה ולא יכול המפקד…אבל בפועל, וגם ביולוגית, אפשר אפילו לצפות את הפגיעה שלך באחר, אחרי שפגעו בך. זה קצת מתעתע כל הסיפור של אחריות, במצבים שבהם אתה נטול כל כוח או שליטה על עצמך. קודם כל, אפשר להביא כמעט כל אדם (כמעט, זה 99 אחוז בערך) לפגוע באחרים. שנית, כאשר אתה לאורך זמן בנסיבות של דיכוי, אלימות, פחד מוות, ונטול כל זכות, המושג של אחריות הופך לריק מתוכן ואפילו מעליב. אתה מדבר על סיטואציה של אדם חופשי, בעל רכוש, אזרח בעל זכויות, משכיל, שאולי קרה לו איזה אירוע והוא משתמש בזה כתירוץ לפגוע באחר. זו סיטואציה לא מעניינת. רוב העולם חי במצב שונה לחלוטין, ורוב האנשים מעולם לא חוו חירות בסיסית, או בטחון אישי וכלכלי, ובודאי לא חוו זכויות אדם מלאות. קראולי, וגם אתה, זה מיעוט לא מענין במובן העקרוני והכללי, ויתכן שהוא אפילו הרחיק לכת ויצר רעיונות המצדיקים את הפריווילגיות שלו -זה בעיטה בבורגנות לטובת מה ?
ג’ני ב-16 פבר' 2007 בשעה 9:56 #
"כאשר אתה לאורך זמן בנסיבות של דיכוי, אלימות, פחד מוות, ונטול כל זכות, המושג של אחריות הופך לריק מתוכן ואפילו מעליב" – זו טענה עם הרבה עוצמה והרבה אמת פוליטית, אבל אני חושבת שבסופו של דבר היא לא נכונה.
מה שנכון הוא שאדם שבע או חופשי לא יכול לומר לאדם רעב או משועבד לקחת אחריות על חייו, וגם לא להטיף לו כיצד לעשות זאת. זה באמת ריק מתוכן ומעליב. ששרי אריסון תמצא את השלום בתוכה עד מחרתיים מצדי, ותעזוב אותי בשקט.
מצד שני, אני חושבת שגם בנסיבות איומות של עוני או דיכוי או פחד מוות יכולה להיות הבחנה בין חיים שיש בהם dignity לבין חיים שאין בהם. בין חיים שבהם המשועבד שומר על איזשהו קשר עם הזהות שלו והרצון שלו ועל הבחנה בינו ובין השיעבוד, וחיים שבהם הוא נעלם לגמרי בתוך השיעבוד. מהדברים שלך משתמעת רדוקציה מוחלטת של האדם לנסיבות החומריות או הפוליטיות שבהן הוא חי, וזה נראה לי מעליב לא פחות.
מה שכן, בכלל לא בטוח שיש קשר בין הדיגניטי שדיברתי עליו ובין אושר.
היי, איזו עבודה רצינית עשית פה. כל הכבוד. לא הספקתי לקרוא את כל הקישורים שנתת, אני משאירה את זה להמשך השבוע, והתפתח כאן גם דיון מעניין בשאלת האשמה והאחריות, חופש ושעבוד, שלדעתי עוד צריך להתרחב ולהתפתח (הדיון), אבל אני רוצה קצת לסטות מהנושא הזה, המעניין והחשוב כשלעצמו.
ברור לי שיש בעייתיות רבה בגישה הניו-אייג’ית ובקשר שלה למעורבות חברתית (תודה על הלינק לבלוג של המכשפה, היא נהדרת). מהיכרות שלי עם ניו-אייג’יסטים, אף אחד לא הגיע לזה מתוך שלווה, השלמה וקבלה של המציאות שבה הוא חי, אלא להפך – ניסה לברוח ממנה, לא להתמודד ולא לשנות, למצוא לעצמו קבוצה שתאשר את חוסר שביעות רצונו מהמציאות הקיימת ותיתן לו דרכים פרטיות לגמרי לבנות ולהסתגר במגדלי השן שלו. שזה בסדר, אם כי אני לא מצליחה לראות איך שיפור עצמי ופנימי בלבד יכול לשנות משהו בחברה שהולכת וחוזרת אל חוק הטבע הישן מכולם: החזק שולט, והברירה הטבעית, שתצמיח לנו דור אחרי דור של בעלי פריבילגיות.
(תיכף המשך)
(המשך)
בניסיון למצוא במאמר שלך את החיבור האישי שלך לקרולי ולדרכו, את הפרשנות שלך, בחרתי במשפט הזה:
"כל הרגל מגונה שנשבר אחרי עבודה עצמית מאומצת הוא עוד נדבך בשינוי המוח הפרטי בהתאם לרצון האמיתי".
האם התכוונת כאן להפרדה הפרוידיאנית בין האגו, הסופר-אגו והאיד? והאם אתה באמת מאמין, מתוך ניסיון אישי, שיש אפשרות לחיות את חייך בהתאם ל"רצון האמיתי"? ומה זה בעצם אומר?
אני נזכרת בסדרה שפעם ראיתי, "בובות של נייר", על מהגרי עבודה פיליפינים שהם גם טרנס-ג’נדרים, בוא נאמר, המיעוט הכי מיעוטי שיש, הנדכאים הכי חלכאים שיש, ואין בהם שום התמרמרות, להפך. ואחד מהם אמר דבר מעניין, שיש משהו באופי של העם הפיליפיני, שתמיד רוצה לעזור, לטפל, מצד אחד, ומצד שני הוא נורא רגיש, סנטימנטלי, אפילו קיטשי. מצאתי שהאנשים האלה, שאנחנו רואים אותם כמשועבדים בני משועבדים, גילו משהו יוצא דופן על הנפש שלהם, ודווקא מתוך השעבוד מצאו את החופש הגדול, ללא תחושת השפלה כלל, ודווקא תוך כדי "שיתוף פעולה" עם החברה הגלובליסטית החולה שלנו (תרתי משמע).
קצת התפרשתי כאן לכל מיני כיוונים, אבל אנ
(נקטע, סורי…)
מקווה שהכוונה הכללית היתה ברורה – עבודה עצמית שהיא מתוך איזושהי נורמטיביות חברתיות, הכנעה וקבלת גורלך, שמביאה לשינוי תודעתי ולהגשמה, לקבלת עצמך, בניגוד להיבדלות, הסתגרות והקמת מובלעות מנותקות מהעולם.
ואם לסגור קצוות, השאלה שלי היא בעצם אם את אותם "הרגלים מגונים" צריך לשבור, או להפך, ללכת איתם, ודרכם להגיע לרצון האמיתי.
איריס ב-16 פבר' 2007 בשעה 15:23 #
ג’ני אכן כן אני רק בספק רב עם זה שימצא את הדיגניטי יגיע לכך מקריאת הטקסים המשונים והאורגיות של קראולי ויגיד "ואוו, מצאתי את האור". האיזכור של שרי אריסון הוציא לי את המילים מהמחשבות, בדיוק חשבתי עליה כאשר כתבתי את התגובה. היא "בועטת בבורגנות" מלמעלה כמו שאומרים, וזה מה שקראולי עושה. האישה הזו מוציאה שם רע לשם הרע. כאשר נתאסף כולנו בככר מלכי ישראל (השם הנכון יותר למקום הזה), אריסון אצלי בעשיריה הפותחת לגיליוטינה, במקרה שלה אני מתפשרת על תליה הפוכה, והשלכת עגבניות עד שהיא תמצא את הדרך אל האושר הפנימי.
עם שרי אריסון יש עוד בעיה, כשקולה הקורא לשלום פנימי לא נשמע לגינוי מעשיו של בעלה. זו לא סתם בעיטה בבורגנות מלמעלה, אלא ישר ברחם. וכשהשניים האלה מהלכים שלובי זרוע, מחייכים אל נתיניהם, התחושה היא שהאפוקליפסה כבר הגיעה, ודווקא לכאן, מכל המקומות שבעולם.
גליה ב-16 פבר' 2007 בשעה 17:03 #
וואו, מרתק ודוחה בו זמנית (קראולי). ולקריאת התגובות (והבנתן) אצטרך להשקיע עוד איזה יום שלם..
הנה, את רואה למה חששתי לכתוב את הפוסט הזה? כי ידעתי שאקבל בתגובה שאלות קשות ומאתגרות כמו שלך
שהתשובות עליהן דורשות מגילות שלמות בפני עצמן.
מה גם שאני קצת שפוך כרגע, אז רק בראשי פרקים:
*מסכים איתך לגבי אשליית הרצון החופשי. והנה, קראולי חוזר ומדגיש שמציאת הרצון האמיתי דורשת *הרבה עבודה קשה*. ופה בדיוק הוא נבדל משרלטני הניו-אייג’ הפופולרי.
*נוטה להסכים איתך שהיכולת להתפנות לכל העבודה הזאת היא פריבילגיה של מי שצרכיו הבסיסיים מסופקים במידה שמאפשרת קיום בכבוד. נו, אז עדיף שהאנשים האלה יקדישו את חייהם ל"עשייה לביתם"? כמו שכתבתי בפוסט הקודם. ה"רצון האמיתי" מעצם מהותו אינו יכול לבוא על חשבון הרצון האמיתי של אנשים אחרים, והגילוי הזה לא מאפשר הסתגרות במגדל-שן אליטיסטי.
(המשך..)
(…)
*מסכים, וכתבתי בעצמי, שקראולי היה אריסטוקרט. מה שכן, הוא לא טען אף פעם שהדרך שלו מתאימה לכווולם. נהפוך הוא. דרך אגב, גם הטאו-טה-צ’ינג נכתב כספר הדרכה למלכים וגם בודהה היה נסיך. הבודהיזם והג’יינים התבססו בהודו בעיקר בקרב הסוחרים העשירים, לפחות בהתחלה. אפשר לקרוא לזה כיסוי-תחת בורגני מתחסד ואפשר לקרוא לזה שאיפה להפוך את העולם למקום טוב יותר – גם עבורי וגם עבור אלה שגורלם שפר עליהם פחות.
אבל יש הבדל של שמיים וארץ בין
"העבודה הגדולה" (כלומר שאיפה לאיזשהו ’שלום פנימי’ עתידי ולא-בהכרח-בר-השגה)
לבין "השלום מתחיל בתוכי" (כלומר השלום כבר קיים, ואני כבר מושלם, אני רק צריך ’להתחבר’ לעצמי והכל יהיה נפלא).
אפרופו שרי אריסון, הנה קטע ממשהו שכתבתי עליה בפורום אחר, במסגרת דיון על הסרט "מועדון קרב". הדיון ההוא משיק לזה הנוכחי בנקודות רבות:
"אי אפשר להגיע להארה לבד, כשהעולם סביבך ממשיך להתבוסס בייסורים. זה הורס את כל הנירוואנה, הרעש הזה של הבכי והצרחות. אי אפשר להתאחד עם האושר העילאי – להתאחד אתו *באמת ובתמים* – כשיצורים חיים סביבך סובלים. פה קבור הבודהה, ופה בדיוק נבדל היוגי (במובן של ’הצועד בדרך ההארה’) האמיתי מהאוננות הניו-אייג’ית הריאקציונרית של זותי שהשלום מתחיל בתוכה וחבר מרעיה. אין ספק – המתקתקות הניו-אייג’ית מספקת לאנשים אליבי להתרכז בעצמם ולעצום עיניים מול כל החרא מסביב. השרלטנים שמפיצים את הפטפטת הקוסמית הזאת גורמים נזק כפול: הם משכנעים אנשים שהם מחוללים מהפך תודעתי אמיתי בעוד שהם נשארים אותה פקעת-עצבים סבוכה כשהיו; וחמור מכך – הם מנכסים לעצמם את עולם המונחים והניסוחים של הרוחניות האמיתית (שאיננה ידידותית למשתמש הבורגני, או לממסד הבורגני, ואותה אי-אפשר ללמוד בסדנאות של סוף שבוע), ובכך מרדדים את המונחים והניסוחים האלה, מוציאים אותם לזנות, ממאיסים אותם על חלקים נרחבים בשכבות החושבות של האוכלוסייה – ומביאים עלי תגובות כמו זאת שלך למעלה…
"…או, במשפט אחד: השלום מתחיל בתוכי? רק אחרי שאנצח במלחמה עם הטיילר הפרטי שלי. עד אז, כל ה’’מסע הרוחני’’ שלי הוא קבוצת תמיכה. כדי שגנדלף האפור ייוולד מחדש כגנדלף הלבן, הוא צריך לעבור דרך תהום הנשייה במוריה – לבד. זה מה שנקרא במאגיה ההרמטית crossing of the abyss – חציית התהום (או חציית השאוֹל, ואני שמח שיש ניקוד). תסתכלו על קלף השוטה בטארוט: נכון שהוא עומד על פי תהום? טוב, נו, אצלי כן."
יאללה, אני מכבה ת’מחשב והולך לנוח.
לכל מגיבותיי. כל הזמן אני אומר לעצמי שאני כותב את זה כמאמר ולא בשביל התגובות, וכל פעם התגובות מחממות לי
זה לקוח מפה:
http://www.fisheye.co.il/story?id=1466&anchor=163413#163498http://www.fisheye.co.il/story?id=1466&anchor=163413#163498">http://www.fisheye.co.il/story?id=1466&anchor=163413#163498>
רואה מה קרה? וזה עוד כשניסיתי לקצר
שלל
עבודה מאגית היא ההפך מבריחה מעצמי. היא חפירה אינסופית במעמקים הכי אפלים של הנפש. לגבי האסקפיזם, נראה לי שהתגובות שלי למעלה רלוונטיות גם כאן. והרגלים צריך לשבור מעצם זה שהם מקבעים את המחשבה (אמר זה שמתחיל להזיע אחרי שעתיים בלי סיגריה
).
קחי ת’זמן. ככה זה בבלוג הזה, הכל זז לאט
…ת’לב
ג’ני ב-16 פבר' 2007 בשעה 20:31 #
טוב, בעל הבלוג די ענה, אבל בכל זאת. גם אני לא התרשמתי שקראולי מדבר לחלכאים (אגב, גם לא אליי – ניסיתי פעם לקרוא משהו שלו ונשברתי אחרי שני משפטים). האם לדעתך רק דיבור לחלכאים הוא לגיטימי או מעניין? זו שאלה רצינית, לא רטורית.
ואני מניחה שאני לא אוהבת את שרי אריסון יותר ממך, אבל נראה לי שההשוואה בין ההטפה השטחית, המתנשאת והחצופה שלה לבין הגישה של קראולי די מחטיאה את העניין. למיטב הבנתי (וכמו שכתב בעל הבית) קראולי אכן דיבר על עבודה מאוד קשה כדי למצוא או לזקק את הרצון האמיתי הזה – לא מדובר בשלווה אינסטנט כמו זו שהגברת אריסון מוכרת. נכון שנחוצים תנאים מסוימים כדי להתפנות לעבודה כזאת, אבל התנאים האלה לאו דווקא מסתכמים בחופש מרעב וכד’. אני בספק, למשל, אם חיי משפחה ועבודה בורגניים מאפשרים זאת. וזה לא אומר שרק מי שעשיר יותר מהבורגנים יכול, זה אומר שרק מי שחי אחרת – עם סדרי עדיפויות אחרים – יכול.
איריס ב-17 פבר' 2007 בשעה 9:23 #
חלכאים זה כולנו אחרי שאריסון תגמור את העבודה שלה. אני לא מחלקת את העולם ככה. אני חושבת מאד פשוט. במקום הזמן שמתבזבז על קראולי אפשר לנצל אותו לשנות בפועל את מצב "החלכאים". קראולי יכול להגיד לך שהדרך אל האושר כרוכה באונס של שלושה קטינים (מה שהוא עשה כניראה) או מגע מיני בזמן המחזור. בעיני הוא מאונן, ומאיין את האחר, כאילו יש הבדל בינו ובין "חלכא". הבודהה מדבר אל כולם במובן זה שהוא הבין שאני ואתה זה נפרד מחד גיסא אבל גם אותה היחידה מאידך גיסא. כלומר, האגו חשוב (כל אחד הוא אלוהים, ואני מאמינה בזה באמת) ומכאן נגזר שכל עוד יש אדם ש"חלכא" אז גם אתה לא שלם ולא תגיע לשלמות האגו שלך. זה איזון עדין, שעליו מבוססות הדתות כולן. יהודים אמורים להיות בצד העובד דוקא, כלומר, לאזן את הצד של ה"כולם" לעומת האגו. כך שקראולי לא ממש במשפחה הלוחמת הזו, ומכאן אולי המשיכה אליו בבחינת "הצד השני". הכשל שלך מרמיט, לענ"ד הצנועה, זה שאתה מתמקד ב"אני" שלך, ומתעלם מכך שכל היצירה המפוארת הזו יכולה להתרסק מהומלס אחד שידקור אותך. במציאות, יש לך אינטרס לבחון מה
איריס ב-17 פבר' 2007 בשעה 9:26 #
מה קורה במציאות כי אריסון לא יושבת ועושה מדיטציה אלא קונה בנקים בלי הכרה, והכסף שלך יושב שם עד ש…
אני מסכימה שיתרונו של קראולי למשל על אריסון הוא בזה שהוא בסך הכלל דיבר, כתב, קישקש ואולי העלה כמה שדים באוב, לעומת מזיקים של ממש עם אימפריות וצבא. אבל הוא משום מה הפך לכרטיס הביקור הרוחני של המזיקים הכי גדולים, כך שזה אומר משהו. הוא נתן כוח ורוח גבית לאריסונים יותר גרועים. משום מה כל מפלצת אנושית קשורה איכשהו לקראולי…זה מקרי ?
איריס ב-17 פבר' 2007 בשעה 9:35 #
But there’s something else that distinguishes Satanism, at least if we may use it as shorthand for an ethos rather than as an attitude of devotion towards a fallen angel. And that’s the Ye shall be as gods come on, that manifests both as radical individualism ("Do what thou wilt") and a lack of pity towards the "herd." ("We should not protect the weak and vicious from the results of their own inferiority," said Crowley.)
In The Occult, Colin Wilson writes that Crowley "had almost no capacity for natural affection. It is this that makes him a ’monster.’" The metaphysics and the sex magick were not beside the point, but they were another point. It’s by his profound lack of charity that we can rightly call Crowley Satanic,
הוציא לי את המילים מהפה
ג’ני ב-17 פבר' 2007 בשעה 16:33 #
קודם כל שימי לב שהגבת לי ולא למרמיט
את אומרת – במקום הזמן שמתבזבז על קראולי אפשר לנצל אותו לשנות בפועל את מצב "החלכאים". אני חושבת שזה לא עובד בדיוק ככה. זה לא בדיוק שכל אדם צריך להחליט האם הוא מנצל את זמנו להתפתחות רוחנית או מקדיש את חייו לזולת. יש אנשים שהפוקוס שלהם יותר פנימה והתרומה שלהם לאנושות היא בדרכים אחרות, לאו דווקא בדרך של מאבק חברתי ישיר. ויש אנשים שיותר מתאימים ומסוגלים לעבודה פוליטית או חברתית ישירה. זכרי את משל הלחם והפרח – חייבים להיות גם מגדלי פרחים, אמנים, פילוסופים, משוררים וכו’. אלה לא מותרות אלא מותר האדם (בלי לרמז דווקא על איזושהי עליונות אנושית על פני שאר הבריאה).
בנוגע לחוסר החמלה של קראולי ולצדדים השטניים שלו. אני משערת שאילו הייתי נתקלת בקראולי הוא לא היה חבר שלי. זה עדיין לא אומר שאין לי מה ללמוד ממנו, ושאין לו ערך חיובי בקריאת תיגר על מוסכמות (בורגניות או אחרות) ובחשיפת צדדים של נפש האדם שלרוב אנשים מעדיפים לטייח. [המשך]
ג’ני ב-17 פבר' 2007 בשעה 16:39 #
לא יודעת מי המפלצות שאת מזכירה שהושפעו מקראולי, אני מכירה רק את אלן מור וגרנט מוריסון, שלא הייתי קוראת להם מפלצות – בטח לא למור, שנראה לי שגם את היית יכולה להזדהות עם הממד הפוליטי בכתיבה שלו.
אה, עוד משהו בעניין העדר החמלה – זו טענה שניתן להעלות גם כלפי גישות שמזוהות הרבה יותר עם אקטיביזם פוליטי-חברתי-כלכלי. לא יודעת אם קראת את "סראיא בת השד הרע" של אמיל חביבי, יש שם קטע נפלא שבו הוא מצטט את משל המערה של אפלטון ומתחשבן עם המפלגה הקומוניסטית שנטשה בצד הדרך את כל מי שלא התיישר לפי הקו שלה. (מובן שזה חשבון נפש אישי של אמיל חביבי עם עצמו.)
עוד משהו – אהבתי את הפוסט שלך על ילדים למשפחות פשע. אני לא אוהבת להגיב ברשימות, זה תמיד מרגיש לי כמו לתלות מודעה בכיכר העיר, אז אני אומרת לך כאן.
איריס ב-17 פבר' 2007 בשעה 20:02 #
אני מפסיקה את השרשור ההוא כיון שזה נהיה צר ומעצבן בצד. ג’ני עניתי לשניכם כיון שהצטרפת פחות או יותר למרמיט. לא הצעתי להשתיק את הקראולי או להוציא מחוץ לחוק, הצבתי רק אמת מידה או סדר עדיפויות. אני לא קומוניסטית, ולא כל אחד צריך לצאת להפגנות כמובן. אני לא מוצאת תועלת בדבריו, זה הכל. מי שמרגיש צורך בזה יכול לקרוא מה שהוא רוצה בתנאי שלא יזיק לאחרים.
אני לא זוכרת בדיוק את השמות שיוחסו לקשרים איתו אבל אלה היו טיפוסים אפלים מהממסד המאפיונרי-כיתתי-מודיעיני של ארצות הברית, ונידמה לי שגם הבארד היה בעניין הזה. בקיצור טיפוסים בעלי תוי איפיון נאציים בעיני, כלומר אלה שמחפשים לשבור טאבואים באופן אובססיווי ומקדשים את הרצון שלהם. יש חארות בכל תנועה, גם בקומוניסטים וגם בין החרדים וגם בכל מקום. נידמה רק שאליסטייר הפך את זה לאידיאולוגיה, את החראיות, והעניק לה זוהר רוחני כלשהו. אבל כל זה אני אומרת ממקום של "יד שניה" ועדות שמועה ומה שקראתי מאחרים. זה לא מושך אותי להמשיך חקור. תודה על ההערה לגבי הפוסט שלי.
בן לילית ב-17 פבר' 2007 בשעה 22:38 #
אני חושב שקראולי היה הדוגמא הגרועה ביותר ליישום הפילוסופיה שלו עצמו.
זה הכל. הרעיונות הכלליים לא רעים בכלל.
אני חושב שמה שכולכם פספסתם בדיון על מי יכול לעמוד באחריות האישית, ולחיות רק על פי "הרצון" הוא שקראולי יצר גם מערכת מאגית שתפקידה היה לקדם את האדם למקום הזה.
לא מדובר בפילוסופיה ש"תלויה באויר".
זו, אגב, אחת הסיבות שמתקיים היום ויכוח על השאלה האם ת’למה היא דת או פילוסופיה.
בן לילית ב-17 פבר' 2007 בשעה 22:51 #
בבדיקה נוספת, דווקא הזכירו את זה.
הדרך (כמכלול) של קראולי לא בהכרח תעבוד עבור החלשים והמדוכאים בעולם, אבל אני לא חושב שהוא התיימר ללמד פילוסופיה המתאימה להמונים.
אה, ואני חשבתי שהתכוונת לצ’רלס מנסון ולהיטלר. שמעתי שהיטלר הושבע למסדר OTO בשנות ה-20.
אבל כמו שג’יני אמרה, רוע ואכזריות אפשר למצוא אצל ממשיכי דרכם של כל הנביאים – משה, ישו, מוחמד, מרקס.
לגבי תורתו של קראולי,התשובה של ג’יני יותר טובה מכל דבר שיכולתי לכתוב. ותודה לבן לילית שחידד את ההבדל בין קראולי האיש לקראולי ההוגה.
מוחמד ב-11 נוב' 2007 בשעה 16:56 #
We should not protect the weak and vicious from the results of their own inferiority. שימי לב ל-vicious. אפשר לקרוא את זה אחרת, אפשר לקרוא את זה כך: "אנחנו לא צריכים להגן על החלשים האכזריים מהתוצאות של אכזריותם" (אכזריותם היא החולשה ולא עצם היותם ’חלכאים’). אם בן אדם דופק את עצמו בכך שהוא מתנהג חרא אל אחרים, אני לא רוצה לעזור לו. כמו כן יש הבדל דק בין עזרה וכפייה, ואחד ה-guidelines של הזן-בודהיזם הוא לעזור רק למי שמבקש עזרה. אני לא אפגע בחלש האכזר, בבריון האומלל שמוציא את זה על אחרים, אבל אני גם לא אעזור לו אם הוא לא ביקש עזרה. וזה לא רק לגיטימי, גם הגיוני.
סוכן זוטר, מקסימום לבלר » הכשל של קראולי ב-08 אוק' 2011 בשעה 0:37 #
[...] הנושאים הראשונים שבהם התעמקתי כאן היה דמותו והגותו של אליסטייר קראולי, המכשף (או שמא "מכשף"?) האנגלי מתחילת המאה הקודמת [...]
yess it works
Nie mogło być lepiej. Świetnie. Pozdrawiam