בנוסף להיותו פסיכיאטר, ירדן לוינסקי נטל חלק מרכזי בכמה מיזמים אינטרנטיים שהסבו לי (כמו להרבה אחרים) הרבה הנאה ועניין, שלא לומר הרחיבו את אופקיי, כגון אתר רשימות ובראש ובראשונה הקולקטיב המשובח, שקישר אותי להרבה חומרים מעניינים על הנפש האנושית, עידן המידע וכל מה שביניהם.

לאחרונה הוא נמנה גם על מקימי מרכז רזולוציה, שמציע טיפול פסיכולוגי בגישה שנשמעת (לי לפחות) קצת יותר עדכנית וגמישה מהאורתודוקסיה הפסיכולוגית-פסיכיאטרית.

אז כשירדן מבקש קצת עזרה מחברים, אהבת לינקים שתעזור לו להתקדם בגוגל כנגד כרישי SEO ממולחים, אני שמח להירתם.

ירדן ביקש גם, אם אפשר, לכתוב כמה מילים על פסיכיאטריה. זה בא לי טוב, לאור ההצעה הידידותית שקיבלתי ממש הבוקר מאדם אהוב לשקול, אולי, היוועצות בפסיכיאטר.

בגדול, אני לא רוחש הרבה אמון לפסיכיאטריה, הדת הפופולרית של העידן המדעי כפי שאבחן נכונה קראולי כבר לפני 100 שנה, יצרה מציאות שבה ההורמונים תפסו את מקומו של אלוהים. היחס שלי לספסרי התרופות די מתמצה בקריקטורה הזאת. תחושת המצוקה והקושי, שיש לה תפקיד מכונן ומלמד בצמיחה האישית ובהתגברות על חסמים אישיותיים, כמעט ואיבדה את הלגיטימיות שלה בעולם שבו אפשר להעלים כל מכאוב (או מחשבות מציקות, רחמנא ליצלן) במחי כימיקל.

אחחח, כמה מתקתק טעמה המשכר של הדמגוגיה… והרי יכולתי בקלות לטבוע ברטוריקה של עצמי ולגזור אבדון על כל כת הרציונליות המדעית. אבל אני יודע שהמציאות מורכבת יותר. אז כן, אני סקפטי לגבי העולם החדש והמופלא שבונה לנו המדע, אבל אין בזאת כדי לשלול מכל וכל את הישגיו.

לגבי תרופות פסיכיאטריות ספציפית, אני יודע ממקור ראשון ושני על לא מעט אנשים שטיפולים תרופתיים קצרים או ארוכים שינו את חייהם והושיטו להם חבל שעזר להם לצאת מהבור שבתוכו הרגישו תקועים.

ביום שישי, כשהגענו באיחור לעצרת זכויות האדם, נשארה פעילה אחת לעמוד עוד זמן ארוך אחרי שכולם התפזרו, לבושה חלוק רפואי, ולידה מעין "גלגל המזל" שנשא שמות של הפרעות שונות – מדיסקלקוליה ועד אנורקסיה. תהיתי נגד מה היא מפגינה, אז באתי ולקחתי ממנה עלון. הכותרת היתה משהו כמו "משטר הדיכוי הפסיכיאטרי". רפרוף מהיר את האותיות הקטנות וידא את חשדי שהיא שליחה של הסיינטולוגים.

הקמפיין הסיינטולוגי מציב בפניי מראה. מציג לעיניי את הקלות שבה אפשר להפוך ולרתום מלחמה בדיכוי אחד לטובת דיכוי אחר. טיילר דירדן ידע את זה.

ופתאום עולה שוב בדעתי דרך האמצע שאת גילוייה חגגתי בפוסטים האחרונים… ואני מתחיל להתפזר, והפרנסה, מה יהיה עליה?

אז בקיצור, נניח: האבחון הפסיכולוגי הראשון שזכור לי היה בכיתה ג' בערך, ומתוכו אני זוכר רק את המשפט (שהופנה להוריי) "אתם לא רואים שהילד עצבני?", ואיך שמתי לב פתאום שהרגל שלי בועטת בשולחן בטורדנות. מאז היו אינספור פגישות עם פסיכולוגים, מזדמנות או סדירות, עם תועלת מסוימת לפרקים ומוגבלת מאוד בהזדמנויות אחרות. כדורים לא רציתי לקחת אף פעם, למרות שבשלבים כאלה ואחרים בטח היו שמחים להציע לי… אבל אני הרי בא ממשפחה של סרבני תרופות:

הו פסיכיאטר מנוסה

שמור אותי אצלך במזווה

כמו שכתב דני כמה חודשים לפני התאבדותו.

טוב, אולי זאת לא דוגמה מוצלחת כל כך. את גיא צלמוות האישי שלי, בכל אופן, צלחתי בלי כל התערבות פסיכיאטרית. האלטרנסליזי, שפוגש במסגרת עבודתו לא מעט מקרים דומים, ייחס את זה פעם לידע ולבגרות היחסית שהיו לי כשעברתי מה שעברתי. וכבר כתבתי על זה לא מעט.

אני בחרתי בדרך אחרת. לא שהיא לא היתה מלווה בכימיקלים… אחרים, במינון עצמי, תוך לקיחת סיכון שאולי רק היום אני מודע אליו. עם הכימיקלים הפסקתי כמעט לגמרי בעשור האחרון, בכל אופן, אבל מה שנשאר הוא הבחירה בפיתרונות שמקורם בעבודה, בלי קיצורי דרך נוחים.

להתעמת עם הקשיים, או השדים, או ההתניות שלי, למצוא את הטכניקות שעוזרות לי להתגבר עליהם ולהפחית את משא הקארמה (וכאן המקום לשוב ולהפליג בשבחי הפעילות הגופנית, התרופה האולטימטיבית – ההליכה בבוקר, הכדורגל עם החבר'ה, והיוגה, הו היוגה), ולהתמיד בהן.

העבודה משחררת. באמת.

אבל אם אתם לא יודעים מאיפה להתחיל, אם אתם באמת צריכים את החבל הזה שימשוך אתכם מהבור ואין לכם מושג איפה למצוא אותו, אני לא שולל פנייה לפסיכיאטר. ואם כבר פסיכיאטר, אז אחד עדכני ומעודכן, כזה שעלתה בדעתו האפשרות ש הפרעת קשב עשויה לבשר יתרון אבולוציוני עתידי, למשל, כזה ששמע (ומספר לכולנו!) על תסמונת טרומן, וזה רק על קצה המזלג.

רבאק, זה היה אמור להיות פוסט של שתיים-שלוש פסקאות. יש כדור נגד מוזה שבאה מתי שבא לה?

.

On ITV and BBC they talk about the curse
Philosophy is useless theology is worse
History boils over there's an economics squeeze
Sociologists invent words that mean 'Industrial Disease'