מכבי חיפה נגד מכבי תל אביב, משחק צמרת בליגת העל.

בשלהי המחצית הראשונה מכבי חיפה מתעוררת סוף סוף, ושתי מסירות עקב חינניות משחררות את בוקולי (?) לשעטה מול השער.

שלא נמשכת הרבה, כי רוסו ממכבי תל אביב מגיע בריצה ונותן לו דחיפה קטנה.

"עבירה חכמה," מציין שלמה שרף, פרשננו.

אז אני יודע ש"עבירה חכמה" היא לא המצאה של שרף וגם לא של רוסו, אבל מרוב עבירות חכמות נהיה משחק מה-זה דבילי ומשעמם. משחק שנעצר כל הזמן (40 עבירות בסה"כ, כלומר עבירה כל שתי דקות בערך), כשהשחקנים מפחדים לכדרר כדי שלא ישברו להם את הרגליים, כשהגולים מובקעים ממצבים נייחים (שני השערים הובקעו מבעיטות חופשיות). וזה עוד משחק איכותי יחסית.

מדי פעם אני מתפתה לראות כדורגל ישראלי, רק כדי להיזכר למה אני משתדל להימנע מזה.

ודווקא אתמול, כשהתבחבשתי עם פוסט טרחני, פספסתי רביעייה של ברצלונה, מתוכה צמד של רונלדיניו, מתוכו אחד במספרת. אוף.


בהפסקת המשחק, פרסומות. ביניהן זאת של פלאפון עם הטלפונים החדשים שמתערטלים לצלילי You Can Leave Your Hat On.

מעניין, איך הארוטיזציה של חפצים מתרחשת במקביל להחפצה של הארוטיקה.


ואם כבר פרדוקסים של דמדומי סתיו, מאמר באייל הקורא מנסה (ולא לגמרי מצליח) לתאר איך בעולם שבו הצריכה הופכת לדת, הדת הופכת למוצר צריכה.

יש פה איזשהו עניין של ביצה ותרנגולת, כי הקפיטליזם בתורו ניזון מהרלטוויזם: כשכל הערכים הופכים לסחורות בעלות ערך יחסי, שעומדות לבחירתו של הצרכן, הדבר היחידי שנותר בעל ערך מוחלט הוא סחורות. וכך הפוסט-מודרניזם הוא בעצם צאצא ישיר של המודרניזם, שפסל את ערכם של כל הדברים שאינם ניתנים למדידה כמותית-חומרית.