נתי יפת, איש "מחשבות פוליטיות" השנון, פבלש מאמר נוקב וכואב של חיים אסא על הלא-כלום הפוליטי והחברתי שמאפיין כיום את המדינה המכונה ישראל. אסא מסיים את המאמר במשאלה שמתוך הלא-כלום הזה יצמח איזשהו כוח פוליטי חדש. כבר התחלתי לכתוב אצל נתי תגובה צינית עם השאלה מאיפה בדיוק יגיע הכוח החדש הזה כשההמון המטומטם עסוק בבהייה המומה, לעיסת גרה ולינצ'ים ציבוריים בפדופילים אומללים (וחלשים, בשורה התחתונה. יש דברים הרבה יותר מסוכנים לבריאות הנפשית של ילדינו, אבל פרסומאים מקבלים הרבה כסף, לא לינץ' ציבורי).

.

טוב, נסחפתי קצת. האמת שכל מה שעלה לי בראש למקרא המאמר ההוא היה משפט שאמר פעם חבר בריטי:

"באנגליה לא תהיה אף פעם התקוממות עממית, כי בשמונה כולם ימהרו הביתה לראות איסט-אנדרס."

.

בכל אופן, בסוף החלטתי לשמור את הציניות לבלוג שלי ולא שלחתי את התגובה.

.

עכשיו, בעוונותיי,

בדיוק ברגע הזה באה הבת שלי לגנוב אותי לשעה וחצי של חסד, ורק אתמול הבטחתי פה שאני מפסיק להתחרבש ומשתקע בעבודה, אז אני אחתוך את צואת הפרים ואגש ישר לנושא שבכותרת.

.

סלבריטאים שמשתתפים בפרסומות הם לא המצאה חדשנית, או ישראלית. אני עוד זוכר את הסנסציה בבריטניה כשג'ון קליז פרסם בנק (טום וייטס, לעומתו, קיבל הצעה דשנה למכור שיר לפרסומת של יצרן רכב זה או אחר והשיב, לפי האגדה, בזריקת בקבוק ויסקי על המציע). אבל שטף הזמרים, הבדרנים והמנחים שחוצים לאחרונה את הקווים לפרסומות, במקביל לקריירה בהפסקות שבין הפרסומות (להלן "תוכניות טלוויזיה בערוצים המסחריים"), כבר הגיע למימדים שהניבו מאמר של פרסומאי שמתקומם על נדושות הקונספט. והנה, באותו עמוד בYNET התבשרנו שנינט הולכת לפרסם חברת סלולר (אחרי שהחברה הגדולה השנייה כבר עשתה עליה את הבוכטה ב"כוכב נולד"). אי אפשר כמובן לבוא אליה בטענות אחרי שמתי כספי פרסם מסטיק. אפילו מודי בר-און, מהבודדים על מסך הטלוויזיה שלי שעוד נותר לי איזשהו ריספקט כלפיהם, מפרסם בנק. וגדי סוקניק לא התיימר פעם להיות עיתונאי? אה, כן, הוא פרש. שלא לדבר על נתן זהבי; והעצבני השני מהרדיו שהתיימר להילחם בשחיתות; ורשימת הקלון עוד ארוכה וגדושה. ולא מדובר רק בפרזנטורים, אם נזכור שלא מזמן גויס אביב גפן לנהל את חטיבת המוסיקה של החברה הסלולרית המתחרה בזו של נינט. ואף מילה על החלקלק ההוא שחשב פעם שהוא לא מהממסד. גם ככה יש לי כבר בחילה.

.

.

פעם נהגתי לקלל את האנשים האלה כשהופיעו בין ג. יפית למדובבת של קינדר, עד שהמרמיטה הזכירה לי שגם הם צריכים להתפרנס. פייר אינאף. אבל היום הבנתי מה הקשר בין הכעס שלי עליהם לבין התגובה הצינית שהתעוררה בי למקרא חיים אסא המייחל לכוח פוליטי חדש שיבקע מתוך הוואקום. כי מאיפה יגיע הכוח הזה? מזמרי מחאה בנוסח לנון ודילן? מעיתונאים חוקרים בנוסח וודוורד וברנסטיין? איך אפשר לצפות ממישהו שיעמוד על דעתו מול מסואבי ההון והשלטון, כשכל מי שיכול מזדרז לאכול להם מהיד? כי הרי כל מי שנתן יד לבהמת השיווק הדורסנית יוכתם לנצח בחשד לניגוד אינטרסים ומניעים לא כשרים, וכל מי שעוד לא נתן לה יד חשוד שייתן לה יד ברגע שיתאפשר לו. במודע או שלא במודע, התאגידים (/האלפיון העליון/18 המשפחות) קונים בכספם הרב והמסנוור את כל מי שקולו נשמע ברבים, כל מי שמעז להתבלט מעל ההמון חסר הפנים. ככה הם מבטיחים שהמרמור נגדם יישאר נחלתם של החלשים והאילמים, שאין להם המשאבים לעשות משהו חוץ מלשרוד.

.

מן הסתם, ככה האלפיון גם מבטיח לעצמו חסינות מביקורת אמיתית. וכך, בעוד הממשלה והמגזר הציבורי הופכים לשק חבטות לגיטימי ומועדף (מנזקי הפוסט-מודרניזם, אבל זה כבר סיפור אחר), ותוכניות התחקירים מתמקדות בהם במקרה הטוב (ובנוכלים זעירים ועלובי-חיים במקרה השכיח; זוכרים את הפדופילים מלמעלה?), אף אחד לא יעלה בדעתו לעשות תחקיר על הכוחות שדחפו את מועמדותו של רפי גינת לראשות חברת החדשות בערוץ 2 (ראו פה אחרי הבאנר הראשון) – גם לא הערוצים המתחרים. למה להם להסתבך? אולי מחר הם ירצו להופיע בפרסומת של האחים עופר? (מישהו בכלל יודע מה בדיוק שייך לאחים עופר? אני לא.)

.

.

אני שונא לכתוב מתוך ייאוש, ואני מנסה לסיים בנימה אופטימית, אבל הכיוון האופטימי היחיד שאני יכול לחשוב עליו כרגע הוא הכיוון האישי שחזרתי ודשתי בו לאורך הבלוג הזה, מה שכיניתי בדואיזם או זן-אקטיביזם: לא לשחק במשחק שלהם – במידת האפשר. לא לקנות את הזבל שהם דוחפים לנו, לא לראות את תוכניות הטלוויזיה שלהם (פטור חריג למכורי ליגת האלופות), לא לעבוד בשבילם (זה כמובן לא ממש אפשרי, אבל לפחות לא להשתעבד לרצונותיהם או לדברר אותם), לייצר כמה שפחות זבל בכל מובן אפשרי, לא לחנך את הילדים שלנו על הסטנדרטים שהם מציבים. לא להיות זונות רייטינג ולא לצרוך שירותי זנות. נכון, זאת עבודה הרבה יותר קשה וסיזיפית מלהתלהם על השערורייה התקשורתית התורנית; נכון, מדובר בעצם במין "היטהרות" במובן היוגי ושוב גלשתי מפוליטיקה ל"רוחניות"; אבל אם אנחנו רוצים שמשהו חדש יוכל לצמוח מהרקב של הלא-כלום ("כפרח הלוטוס המגיח מאפלת הביצה," אם יורשה לי להיתלות באילנות פיוטיים), משהו אמיתי ולא עוד ספין סדרתי, זאת לדעתי הדרך היחידה.

.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

.

תאגיד מרמיט מתנצל בפני לקוחותיו על המשפטים המסורבלים, ריבוי הפסוקיות והסוגריים, וההכללות הגסות על גבול הדמגוגיה. עקב אילוצי התקציב נאלצנו להתייעל ולקצץ במשרות העריכה (וגם במנגנון הטרקבקים, והסליחה עם הבלוגרים שמחוץ לישרא). גם ככה אני מרגיש שאלה היו שעתיים עבודה שגזלתי מהפה של הבת שלי, או ליתר דיוק ממגירת בגדי החורף שלה (שלא לדבר על זה שמישהי מההנהלה הבכירה תפסה אותי על חם בדיוק כשחיפשתי קליפ). תהיו טובים, או לפחות אל תהיו מהרעים.

.