casual friday, גרסת טרום-טרום-חובה
-"אבא, היום עינב הבוגרת ישבה לידי, כי רונה לא היתה."
-"מה זאת אומרת, מתי היא ישבה לידך?"
-"ישבה לידי."
-"אה, רגע, במפגש [בוקר]?"
-"כן."
-"מה, יש לכם מקומות קבועים במפגש?"
-"כן, אבל ביום שישי כל אחד יושב איפה שהוא רוצה."
.
[מצד שני, המרמיטה אומרת שזה דווקא לא נורא, כי ילדים צריכים סדר וקביעות. יש בזה משהו כנראה, ובכל זאת.]
.
.
עזבו, לא רוצה להיכנס שוב לניואנסים. המרמיטה בכלל טוענת שאני מדמיין. אבל אני מרגיש הבדלים. הם ניכרים (ומציקים) במיוחד בהתרבותה של לשון הציווי בשפתה של המרמיטונת. בהתרבות תופעות כמו "נו תביא כבר" (ואפילו, היום, "נו, נראה אותך"). בהתקצרות הקשב והיכולת להעסיק את עצמה, בהתגברות הצורך למשוך תשומת לב ולשאת חן, בהתחלפות התימות של המשחקים והסיפורים (הרובוטים שהחליפו את הפיות, ההצפה הפתאומית של דימויים מתרבות הפופ כמו סבּייפּרמן, העושר שהתרדד), בהופעה תדירה של ביטויים היררכיים כמו "גיבור" ו"בוגר", בביטויי דלגיטימציה של בכי, בהיעלמותם הגורפת כמעט של החברים הדימיוניים, על חיי הרגש העשירים, השמחים והמגוננים שהביאו איתם.
.
אני קולט את זה, כמובן, בשירים. ברפרטואר הלעוס של שירי החגים שהחליפו את שירי העונות האנתרופוסופיים. וכשהילדה מאלתרת סופסוף (אחרי כמעט שעתיים של תזזיתיות חסרת מנוח), ויוצא לה
"עד תשרי
יום שבת
החגים מתבוננים"*
.
אני מתגעגע ללהיט של התקופה המקבילה אשתקד,
"רוח סתיו, רוח סתיו
בגננו נשב"
.
*כשאני מעלה את זה על הכתב זה נראה כמעט כמו הייקו,
ועדיין, מאיפה הגיעו פתאום כל המושגים המלאכותיים, השרירותיים האלה?
.
(שירי הפְרשות, לעומת זאת, הם להיט של כל הזמנים וזה נראה לי סבבה. גם ריבוי שירי הג'יבריש לא מפריע לי.)
.
.
רק תעשו לי טובה, אל תגידו לי לדבר עם הגננת.
"סליחה, אני חושב שתפיסת העולם שלך שגויה, אכפת לך לשנות את העקרונות האלה והאלה והאלה?"
אה-הה.
.
מה שכן השתנה בעקבות (ותוך כדי…) הפוסט הקודם, מלפני שבוע בדיוק, הוא ההכרה שאני לא "מאבד את הילדה שלי" כמו שכתבתי פעם. היא עדיין שלי יותר משל כל אדם אחר (טוב, נו, גם של המרמיטה. אם כי לא בטוח שאלקטרה הצעירה תסכים (;). היא עדיין נושאת אלי עיניים, מחקה אותי ולומדת מתגובותיי.
ואם התגובה שלי "באה ממקום" (הייתי חייב) של אנטי, עוינות, "הרעים" וכו', זה יעבור אליה, יבלבל אותה וידכא אותה.
אם התגובה שלי תהיה לבלוע את הצפרדעים, למצוא את היופי, להקשיב בסבלנות ולהיענות לפריקת המתחים (ורק אז "לעודד" את היצירתיות, אם בכלל), נוכל לשמור על העושר והחדווה של ההוויה שלה, להכיל בה את הגירויים החדשים, להתמודד עם העומסים והאתגרים שהגירויים האלה מביאים.
.
[ועכשיו, לפני השינה, היא השביעה אותי שמחר בבוקר, עוד לפני הגן, "נצייר סתם".]
.
.
אבל זה בכלל לא הפוסט שהתנסח לי בראש בשלישי בבוקר וליווה אותי כהד כל החג.
.
הפוסט ההוא נקרא משהו כמו משפחה, מנוחה או בחיק הבורגנות. הוא נסוב על המסיבה (יומיים טראנס בחוף אכזיב, יוניון ג'ק על הבוקר) שירדה מהפרק. על ההשלמה שלי עם הוויתור, מתוך הבנה שבאיזשהו מקום ברחתי לטוגדרנס הארעי של המסיבות (TAZ וכן הלאה) בהיעדרו של טוגדרנס אחר, כדי למלא את החלל שמותירות, למשל, ארוחות חג שמוטב להן שלא יתרחשו, ובכל זאת עצוב כשאינן.
.
אז במקום טראנס ואוהל על החוף קמתי ביום שלישי לניקיון של הבית לצלילי הבנות נחמה והדג נחש, שתי ארוחות משפחתיות (שתיהן מצד הכלה, כמובן), רכיבה קצרה עם חבר ביער המקומי, טיול משפחות בהרי ירושלים, ליגת האלופות עם שכנים שהם גם חברים יקרים, שלוש יממות כמעט אוף-ליין (חוץ מחיפוש מסלולי טיולים), ובאופן חסר תקדים בניסיוני מחגים ב"חיק" המשפחה – נינוחות משפחתית מרגיעה.
.
ולקינוח, הבוקר, יום משובח ופורה בבי"ס, עם המון הנאה של כל הצדדים המעורבים.
.
אבל הפוסט המורחב, עם כל הלינקים והקליפים והרפלקסיות והרקונסטרוקציות והדקונסטרוקציות, כבר לא ייכתב, כי
Life is what happens to you
When you think of blogging other things
(ואני בכלל אמור לעבוד, כזכור כרגיל)
.
.
אני רואה את עצמי בתמונות מהטיול אתמול (הודות למשפחה השנייה, שהביאה מצלמה). תמונה עם ילדה על הכתפיים, אישה מחייכת לצידי, ענפי אורן שהילדה אספה בידיים, וחיוך שכמעט קורע את השפתיים על הפנים.
לא זכור לי שקרנתי ככה באף תמונה מהטיולים, מהמסיבות, מאיפשהו בחיי.
אני מסתכל ומתקשה להאמין שזה אני שם, בתמונה הזאת.
התסריט הזה לא היה בעתידות שלי.
(אולי רק בדמעה הסוררת שמיהרתי לגנוז, לפעמים מול אינדוקטרינציה הוליוודית קומדיות רומנטיות.)
תכלה שנה ובריחותיה, תחל שנה ונחמותיה
(ראיתם איזו שקיעה היתה הערב?
אשכרה you see the sky, you cry)
אם יש משהו שגיליתי, שחברים הם משפחה אלטרנטיבית טובה לכל עניין ודבר.
1. למה לא קיבלתי עדכון? אתה יודע שאני מת על הפוסטים שלך ומחכה להם בכליון עיניים… אז למה?
2. אל תדאג. אולי זה שלב טבעי בהתפתחות הנפש של הילד. עכשיו היא לומדת לשלוט ולבנות את הביטחון העצמי שלה. היא עוד תעבור הרבה שינויים. שינויים מרגשים, מרתקים… בדיוק כמו שהעובר עובר שינויים בבטן. כל פעם היא תלמד עוד משהו ועוד משהו ואתה תלמד ביחד איתה, תהנה מזה. הלוואי ואני הייתי יכול לחוות את חווית ההורות.
בסוף הילד מגיע אל אותו מקום תמיד. בדרך הקשה, בדרך הקלה… זה כמו כדור שמתגלגל ומגיע בסוף לתחתית. יש לו הרבה דרכים להגיע לתחתית, אבל הוא בסוף מתכנס ומגיע לשם. לא משנה באיזו דרך הוא הגיע…
ולא איחלתי לך שנה טובה
אם את מדברת על המסיבות, הנוהל ההיסטורי שלי היה ללכת למסיבות לבד ולתקשר בקושי, אם בכלל. רק בזמן האחרון המסיבות נהיו עבורי אירוע חברתי.

אני לא חושב שאי פעם היו לי חברים קרובים ברמה של משפחה. כנראה שבאמת יצאת יותר "בסדר" ממני
דווקא עכשיו, במקביל למשפחה, אני לומד "להחזיק" גם חברים.
1. אין לי מושג, בחיי
אתה בטוח שלא נשלח עדכון? 

2. שמת את האצבע על נקודה שלקח לי זמן להתרגל אליה – שיש פה גם עניין של התפתחות טבעית, ושל ילדה בת שלוש שמגבשת אישיות.
בזכות ההבנה הזאת סיננתי מרשימת ה"תלונות" הרבה דברים שאפשר לייחס ל"התפתחות טבעית" (ובחיי שכמעט הוספתי הערה על זה לפוסט, אבל הוא נראה לי ארוך מספיק גם ככה).
ברור גם שהיא מתמודדת ומעכלת עכשיו הרבה חידושים, יכולות קוגניטיביות וחברתיות חדשות.
אני רק לא בטוח שהילד מגיע בסוף לאותו מקום תמיד. גם כדור מתגלגל יגיע למקום אחר אם יסיטו את מהלכו.
שנה טובה גם לך, בני יקירי
אבל מה זה הניסוח התבוסתני הזה? "הלוואי ואני הייתי יכול לחוות"? עוד תחווה, אם תרצה, בעזרת השם או דארווין או מי שלא יהיה.
בַּיִם ב-02 אוק' 2008 בשעה 22:45 #
אני גם בעד מקומות קבועים, זה נותן ביטחון לילדים החלשים שלא יצטרכו להתמודד כל יום מחדש עם החזקים וגם מאפשר לגננת להפריד בין זוגות בעיתיים שמחבלים בהנאה של שאר הילדים מהמפגש.
אם הילדה מקבלת תשומת לב בבית אז זה חזק יותר מכל השפעה רעה של הגן
מהבית מגיע הבטחון וזה מה שחשוב.
טוב, לא אגיד לך לדבר עם הגננת
אבל רגע, למה שאתה כהורה לא תיזום הפעלה לילדי הגן של מוזיקת טראנס קופצנית?
זה דווקא יכול להיות להיט גדול!
אני מרגיש שהתגובות שלך באות ממקום מאוד בריא ותומך עבור המרמיטונת, אתה קשוב אליה וזה מה שקובע.
וגם היא קשובה אלייך (’סתם נצייר’) וזה מקסים
היא רוצה אבא מאושר ושקט בבית שיוכל לסמוך עליה שהיא נשארת היא היא עצמה בגן ושהיא יותר חזקה מכל אופנה מתחלפת בזכות הכלים והאהבה שהקנו לה הוריה.
אני מעריצה אותך שהגעת לתובנה הזאת (מה שכתבת על אלקטרה הצעירה שקוראת אותך ולומדת מתגובותיך) כל הכבוד! כל הכבוד!
בוא ננסה להשאיר את ההתפלספויות הרוחניות שלנו לשלב מאוחר יותר בחייהם, ולא להכניס את השריטות שלנו מהחינוך הכה לוקה בכל דבר שיכול להיות בו רע שלנו, לחייהם היום. עוד יהיה מלא זמן לשריטות, נכון? בוא ננסה לפשט את העולם למענן. לא להכניס משמעויות ומורכבויות לכל דבר ועניין. לא לראש שלנו, ולא לראש שלהם.
ושתהיה שנה של למידה וצמיחה!
המתחזק של דנג’ה שוב עם גנג’ה ב-03 אוק' 2008 בשעה 9:21 #
יש בית בשיר של ראש השנה – שאותו השמטתי כמובן כשביקשו ממני לשיר שירי ראש השנה בגן הרי קרישנה שלנו – שממש מוקדש לך: "שנה טובה לדוד גיבור אשר על המשמרת…"

ואתה יודע, למרות שאני מקפיד לשלוח את הילדים שלי, בגילאים האלה, לגנים די אלטרנטיבים, לגדול שלי יצא להיות גם בגנים "רגילים". מהנסיון שלי, במקום להגיד לגננת "כל תפיסת העולם שלך שגויה", אפשר רק לרמוז על רגישויות מסויימות – תוכן ציוני בוטה, דוגמטיות אמנותית – וברוב המקים זה יביא לירידה חדה במינון.
ואני חייב להסכים עם ביים – כל יוזמה של הורים לפעילות "אלטרנטיבית" בגן – גם מתקבלת וגם עוזרת מאד.
וטוב שחייכת ככה בתמונות. זאת האמת, בכל זאת.
אל תחמם אותי על הבוקר עם שנה טובה לדוד גיבור.
משום מה זאת השורה היחידה שזוזו זוכרת מהשיר הזה.
ברצינות נראה לך שיש מצב להעיר לגננת על תוכן ציוני בוטה? איפה אתה חושב שאנחנו, בנימבין? בפרדס חנה? כאן זה http://www.notes.co.il/iris/46993.asp">הלב של המיינסטרים הציוני, בייבי. אם כבר, ההורים רוצים תוכן ציוני יותר בוטה והישגיות אמנותית יותר דוגמטית.
הגננת הזאת במקצוע כבר עשרות שנים. היא לא תשנה את מנהגיה בשביל אבא אחד קצת מוזר. אני לא מרגיש שיש לי בכלל פתח לתקשורת על דברים כאלה. למרמיטה יש איזשהו פתח, ואני משאיר את זה לה.
טוב, נו, אני אחשוב על פעילות ג’אגלינג או משהו
וכן, מתחת לכל זה מסתתר אושר גדול. לא חשבתי שאהבה כזאת אפשרית.
המשמעויות והמורכבויות נכנסות בלי לשאול אותי. זאת הדפיקות שלי, מאז ומעולם.

אבל נכון, בהחלט, אין מה להעביר את זה גם לה. אני משתדל לשמור על פרצוף פוקר בעת בליעת צפרדעים… ולהתעקש לראות את הטוב. לא שזה קשה. יש המון טוב. היא מקסימה, ופתאום היא נהייתה ילדה חריפה שכיף לשוחח איתה. משהו קורה להם בגיל 3. אולי הם באמת מתעצבים אז.
("להתעצב" זה כפל משמעות מעניין בעברית, לא?)
(רואה איך המורכבויות מתגנבות פנימה.)
למידה וצמיחה, אמן
זה מעניין, מה שאמרת על זה שהיא קשובה אלי.
שהיא רוצה אבא מאושר בבית.
זה מנגנון מילוי הציפיות בפעולה, מה שאליס מילר דיברה עליו.
אבל אני מניח שאי אפשר להימלט מזה.
רק להשתדל להעמיס כמה שפחות ציפיות.
האושר שלי "כלפיה", למרות השפעות הגן, היה החלטה. שלי.
ברגע שעשיתי אותה, הכל נהיה יותר קל ועליז לשנינו.
אני מרגיש שאני לא חף מהשפעה על הלחץ שלה, בגלל המסרים הלא-מרוצים ששידרתי.
הכנסת לי רעיון לראש לגבי הפעילות בגן. אולי לא טראנס, אלא ג’אגלינג.
אבל בכל מקרה זה לא יהיה עניין של קבע, ובכל מקרה (2) זה לא מה שישנה את מה שקורה בגן.
זה פשוט לא בידיי. אני גם לא יכול להפוך את הזמן שלי עם זוזו ל"עשייה מתקנת", כמו שכתבתי באחד הפוסטים האחרים. לא נותר לי אלא להמשיך להתוות את הדרך שלי, בלי להתעמת עם השפעת הגן, ולסמוך על זה שהביטחון שלי יחלחל אליה, כמו שכתבת.
לי ב-03 אוק' 2008 בשעה 13:37 #
קטע מרגש, אפילו בלי ה-music that makes you feel high
שנה של הנאה ממה ששלך.
תודה. ותודה. ואמן. וגם לך
איזה ברכות שוות יש למגיבים שלי.
(גם זה משהו שהוא "שלי", וזה מסב לי המון הנאה.)
לי ב-03 אוק' 2008 בשעה 20:00 #
אמרו לי את זה פעם וזה הדהד חזק חזק. אז שמרתי. תודה על האיחול בחזרה! ולגבי הבלוג והמגיבים – גם אצלי…
בַּיִם ב-05 אוק' 2008 בשעה 16:51 #
אני מתרשם מאוד מהפתיחות שלך לקבל דברים כאלו שאני כותב ולבחון אותם, אתה אבא אמיץ ואני מתכוון לזה בכל הרצינות.
טראנס עם גאגלינג ביחד…
ודאי שלא כקבע.
אם יצליח נזמין אותך גם לגן של בני
זה לא ישנה את הגן אבל זה בהחלט יכול להשפיע על האווירה בין הורים ילדים וגננת ועל הפתיחות לשיחה.
אגב אני כבר מנסה זמן רב ליזום חוג הורים ילדים וגננות בגנים שלנו ל’יוגה צחוק’, אין דבר יותר שובר מחיצות מזה
כאמור בסופו של יום זהו בעיקר הביטחון שאתם מקנים לילדה
בַּיִם ב-05 אוק' 2008 בשעה 16:53 #
אז גם אתה ’חוטא’ בפעילות הורה-גן ?
הייתי שמח אם ילדינו היו באותו הגן
מודי תולשששש ב-30 אוק' 2008 בשעה 18:12 #
כל פעם שאתה כותב עליה אני משוכנע יותר שטוב לי עם זה שבתי לא הולכת לגן. איזה כיף.