-"אבא, היום עינב הבוגרת ישבה לידי, כי רונה לא היתה."

-"מה זאת אומרת, מתי היא ישבה לידך?"

-"ישבה לידי."

-"אה, רגע, במפגש [בוקר]?"

-"כן."

-"מה, יש לכם מקומות קבועים במפגש?"

-"כן, אבל ביום שישי כל אחד יושב איפה שהוא רוצה."

.

[מצד שני, המרמיטה אומרת שזה דווקא לא נורא, כי ילדים צריכים סדר וקביעות. יש בזה משהו כנראה, ובכל זאת.]

.

.

עזבו, לא רוצה להיכנס שוב לניואנסים. המרמיטה בכלל טוענת שאני מדמיין. אבל אני מרגיש הבדלים. הם ניכרים (ומציקים) במיוחד בהתרבותה של לשון הציווי בשפתה של המרמיטונת. בהתרבות תופעות כמו "נו תביא כבר" (ואפילו, היום, "נו, נראה אותך"). בהתקצרות הקשב והיכולת להעסיק את עצמה, בהתגברות הצורך למשוך תשומת לב ולשאת חן, בהתחלפות התימות של המשחקים והסיפורים (הרובוטים שהחליפו את הפיות, ההצפה הפתאומית של דימויים מתרבות הפופ כמו סבּייפּרמן, העושר שהתרדד), בהופעה תדירה של ביטויים היררכיים כמו "גיבור" ו"בוגר", בביטויי דלגיטימציה של בכי, בהיעלמותם הגורפת כמעט של החברים הדימיוניים, על חיי הרגש העשירים, השמחים והמגוננים שהביאו איתם.

.

אני קולט את זה, כמובן, בשירים. ברפרטואר הלעוס של שירי החגים שהחליפו את שירי העונות האנתרופוסופיים. וכשהילדה מאלתרת סופסוף (אחרי כמעט שעתיים של תזזיתיות חסרת מנוח), ויוצא לה

"עד תשרי

יום שבת

החגים מתבוננים"*

.

אני מתגעגע ללהיט של התקופה המקבילה אשתקד,

"רוח סתיו, רוח סתיו

בגננו נשב"

.

*כשאני מעלה את זה על הכתב זה נראה כמעט כמו הייקו,

ועדיין, מאיפה הגיעו פתאום כל המושגים המלאכותיים, השרירותיים האלה?

.

(שירי הפְרשות, לעומת זאת, הם להיט של כל הזמנים וזה נראה לי סבבה. גם ריבוי שירי הג'יבריש לא מפריע לי.)

.

.

רק תעשו לי טובה, אל תגידו לי לדבר עם הגננת.

"סליחה, אני חושב שתפיסת העולם שלך שגויה, אכפת לך לשנות את העקרונות האלה והאלה והאלה?"

אה-הה.

.

מה שכן השתנה בעקבות (ותוך כדי…) הפוסט הקודם, מלפני שבוע בדיוק, הוא ההכרה שאני לא "מאבד את הילדה שלי" כמו שכתבתי פעם. היא עדיין שלי יותר משל כל אדם אחר (טוב, נו, גם של המרמיטה. אם כי לא בטוח שאלקטרה הצעירה תסכים (;). היא עדיין נושאת אלי עיניים, מחקה אותי ולומדת מתגובותיי.

ואם התגובה שלי "באה ממקום" (הייתי חייב) של אנטי, עוינות, "הרעים" וכו', זה יעבור אליה, יבלבל אותה וידכא אותה.

אם התגובה שלי תהיה לבלוע את הצפרדעים, למצוא את היופי, להקשיב בסבלנות ולהיענות לפריקת המתחים (ורק אז "לעודד" את היצירתיות, אם בכלל), נוכל לשמור על העושר והחדווה של ההוויה שלה, להכיל בה את הגירויים החדשים, להתמודד עם העומסים והאתגרים שהגירויים האלה מביאים.

.

[ועכשיו, לפני השינה, היא השביעה אותי שמחר בבוקר, עוד לפני הגן, "נצייר סתם".]

.

.

אבל זה בכלל לא הפוסט שהתנסח לי בראש בשלישי בבוקר וליווה אותי כהד כל החג.

.

הפוסט ההוא נקרא משהו כמו משפחה, מנוחה או בחיק הבורגנות. הוא נסוב על המסיבה (יומיים טראנס בחוף אכזיב, יוניון ג'ק על הבוקר) שירדה מהפרק. על ההשלמה שלי עם הוויתור, מתוך הבנה שבאיזשהו מקום ברחתי לטוגדרנס הארעי של המסיבות (TAZ וכן הלאה) בהיעדרו של טוגדרנס אחר, כדי למלא את החלל שמותירות, למשל, ארוחות חג שמוטב להן שלא יתרחשו, ובכל זאת עצוב כשאינן.

.

אז במקום טראנס ואוהל על החוף קמתי ביום שלישי לניקיון של הבית לצלילי הבנות נחמה והדג נחש, שתי ארוחות משפחתיות (שתיהן מצד הכלה, כמובן), רכיבה קצרה עם חבר ביער המקומי, טיול משפחות בהרי ירושלים, ליגת האלופות עם שכנים שהם גם חברים יקרים, שלוש יממות כמעט אוף-ליין (חוץ מחיפוש מסלולי טיולים), ובאופן חסר תקדים בניסיוני מחגים ב"חיק" המשפחה – נינוחות משפחתית מרגיעה.

.

ולקינוח, הבוקר, יום משובח ופורה בבי"ס, עם המון הנאה של כל הצדדים המעורבים.

.

אבל הפוסט המורחב, עם כל הלינקים והקליפים והרפלקסיות והרקונסטרוקציות והדקונסטרוקציות, כבר לא ייכתב, כי

Life is what happens to you

When you think of blogging other things

(ואני בכלל אמור לעבוד, כזכור כרגיל)

.

.

אני רואה את עצמי בתמונות מהטיול אתמול (הודות למשפחה השנייה, שהביאה מצלמה). תמונה עם ילדה על הכתפיים, אישה מחייכת לצידי, ענפי אורן שהילדה אספה בידיים, וחיוך שכמעט קורע את השפתיים על הפנים.

לא זכור לי שקרנתי ככה באף תמונה מהטיולים, מהמסיבות, מאיפשהו בחיי.

אני מסתכל ומתקשה להאמין שזה אני שם, בתמונה הזאת.

התסריט הזה לא היה בעתידות שלי.

(אולי רק בדמעה הסוררת שמיהרתי לגנוז, לפעמים מול אינדוקטרינציה הוליוודית קומדיות רומנטיות.)

תכלה שנה ובריחותיה, תחל שנה ונחמותיה

(ראיתם איזו שקיעה היתה הערב?

אשכרה you see the sky, you cry)

פוסטים קשורים, פחות או יותר:

  1. סלבריטאים בפרסום – גרסת הקונספירציה