(תקציר מנהלים: התשובה בגוף השאלה. יחס גורר יחס. ההשפעה הסביבתית וההתייחסות החברתית יכולות להטות את הכף.)

.

דמטריוס שאל בתגובות לפוסט האחרון אם כבר כתבתי משהו על גנג'ה, והסתבר שלא ממש, למרות שהיא מוזכרת כמעט בכל פוסט שני. כך שיש לי סופסוף תירוץ להעלות לפה לינק שמחכה בסבלנות בערך מאז פתיחת הבלוג , ולתת כבוד למרי ג'יין שהיתה הדלק הבלעדי שהניע את חוויית ההתעלוּת האחרונה שלי. זה לינק לדיון הרציני האחרון בהשתתפותי באתר האייל הקורא, בטרם היות הבלוג הזה. אף פעם לא התחברתי ממש לסגנון האנליטי והרציונליסטי (ולרוב גם קנטרני) שם. ובכל זאת ניסיתי, כשהגיעו מים עד נפש ולא יכולתי לשתוק יותר, והתוצאה היתה ניסיונות גולמיים יותר או פחות לבטא בשפה לוגית וברורה חוויות שנמצאות מעבר למילים ומעבר ללוגיקה, למשל בדיון שהתפתח בעקבות מאמר של הפסיכיאטרית טלי וישנה על קנביס פסיכוזיס. הבלגתי כמה מאות תגובות, אבל הלינק לכתבה בהארץ בשם "השרוטים" הביא לי את הטריגר.

.

.

בתגובה הזאת תוכלו אולי לזהות קול מוכר. הדיון שהתפתח ממנה נמשך והסתעף על פני עשרות תגובות, ואתם מוזמנים לקרוא את כולו. אבל כבר קיבלתי תלונות שאני שולח את הקוראים שלי למסעות מפרכים ברחבי דפי אינטרנט אינסופיים בחיפוש אחרי טקסטים שלי, אז כשֵירות לקוראינו שאין להם גלגלת בעכבר הנה כמה ציטוטים נבחרים (וחד צדדיים) מהדיון:

.

.

שימו לב לסעיף 5 ברשימת הסימפטומים [בכתבה], למטה למטה מתחת לכל החרדות: השלב האל-חושי: "הם שומעים אנשים שמדברים במרחק עשרות מטרים כאילו עמדו על ידם. כל מלה. הם מבחינים בפרטים שבחיים לא היית מבחינה. הם עונים על שאלות שלי עוד לפני ששאלתי אותן." זאת גם התשובה לתהייה [שעלתה מוקדם יותר בדיון], איך מחלות נפש יכולות להיות תלויות-תרבות:

.

(ועכשיו סליחה על הרטוריקה הדמגוגית: ) זה שאתם קוראים לו קנביס-פסיסופט, זוכה בתרבויות אחרות למעמד של שאמאן. בזמן שאתם רצים לאשפז אותו ולדכא בתרופות, הם מקשיבים קשב רב לכל מילה ותומכים גופנית ונפשית עד שההתקף/תיקשור נגמר. במצב היפר-רגיש שכזה, סביבה תומכת יכולה להכריע את הכף בין התאוששות בריאה וחוויה בונה לבין התמוטטות נפשית ואובדן עשתונות. המזל שלי, כנראה, היה שה"התקף" שלי הגיע בגיל וברמת ידע ומודעות מתקדמים יותר משל פליט צבא-גואה-גהה טיפוסי, ואחרי שהייה ארוכה בתרבות אחרת ובחברה אחרת שבה הזדמן לי ללמוד על הדברים האלה בלי היסטריה. ככה יכולתי להתייחס למה שקורה לי כאל the crossing of the abyss , שלב מעבר חשוב ומיוחל לפי האלכימיה ההרמטית (שקיים בשם זה או אחר בכל תורה אזוטרית). גם ככה זה היה קשה, ואלמלא אבא שלי שנלחם על הרגליים האחוריות נגד אשפוז כנראה שלא הייתי יוצא מהצד השני בחתיכה אחת .

.

[...]

.

אבל יצאתי, חזק ופתור יותר מאי-פעם. [...] אפשר לומר שהחוויה הזאת, בסופו של דבר, עזרה לי "למצוא את עצמי" ולהתקדם קרוב יותר לרצון האמיתי שלי, מעבר להררי הנוירוזות, העכבות וההתניות שמתחזות ל"רצון החופשי" שלנו .

.

יש לציין, למען הדיוק המדעי, שהגורם המיידי היה (אולי) 50 ג' גראס + צום כמעט מלא במשך יום כיפור מוארך, אבל ברקע היו 4 שנים עתירות כימיקלים (שהסתיימו כשנתיים לפני האירוע עצמו), התאבדות של אדם קרוב ומיני-עקירה מאירופה הנינוחה לארץ אוכלת יושביה.

.

[...]

.

גם ל"התקף" [מה שנקרא קנביס פסיכוזיס], שהוא ריכוז אקוטי של ההשפעה הרגילה של מריחואנה, יכולה להיות השפעה חיובית אם עושים עבודה מקדימה ומקבילה שמכינה את הנפש לשיגור אל חלל לא מוכר. טימותי לירי (בהתייחסו לLSD ) קבע שלושה תנאי יסוד לחוויה הפסיכדלית :

dosage, set and setting

.

השניים האחרונים הם (1) ההכנה העצמית לחוויה ו(2) הסביבה התומכת (או לא) בעת החוויה. במאמר מוסגר, זאת הסיבה שהוא התנגד בסופו של דבר לפירוש הנהנתני שהעניקו ילדי הפרחים לתזה שלו. האם זה אומר שאין נזקים פוטנציאליים בעישון? לא ולא. זה אומר שצריך להיות מודעים למה שמעשנים וללמה מעשנים, כמו שבכלל כדאי להיות מודעים לכל מה שעושים וללמה עושים אותו. המפתח הוא חינוך נכון לאינדיבידואציהIndividuation) ), אבל במצבה הנוכחי של התודעה האנושית בכלל, והישראלית בפרט, אלה חלומות באספמיה. (לקריאה נוספת: ואליס מאת פיליפ ק. דיק. "ההבדל בין שפיות לאי-שפיות דק יותר מחודו של תער, גמיש יותר מאנטילופה, חמקמק יותר מהאשליה הכי הזויה. אולי הוא בעצמו אשליה. אולי הוא בכלל לא קיים").

.


.

כל זה לקוח רק מהתגובה הראשונה, ואין לי סבלנות לצטט את השאר בצורה ברורה מחוץ לקונטקסט. אתם מוזמנים לקרוא בלינק (הנה הוא שוב). בסך הכל הדיון הזה לא נורא טרחני (הרבה פחות מההוא, דנג'ה (-;). בהמשך הדיון חושף 'אחד שהיה שם וחזר' עוד פרטים על ה"התקף" שלו (אח, חדוות האנונימיות!) והדיון מתרחב לשאלות כמו האם אפשר להגיע למצבים כאלה בלי סמים? (כן, ויש גם כמה המלצות לא-מקוריות בפנים) למה זה טוב בכלל? (תשאלו את האחים רייט) ו-לא חבל על כל כאב-הלב שגרמת להורים שלך? (חשבתם להפנות את השאלה גם לאדמונד הילארי?). יש גם התייחסות לאיוולת שבמדיניות הסמים הנוכחית, אבל זה בטח לא יחדש הרבה למי שקרא את אקסטזי אחד וחי.

.

.

טוב, עוד כמה קטעים:

.

לגבי מטרת המסע: עד לא מזמן היה מקובל להיוולד ולמות באותו כפר, כשהמסע הארוך ביותר שעשית בחייך היה לעיר המחוז הקרובה. אני מניח שרוב האנשים קיבלו את המצב הזה בהשלמה ושמחו בחלקם. הבודדים שיצאו למסעות רחוקים נחשבו תמהונים. הרבה פעמים הם לא חזרו, או חזרו פגועים בצורה זו או אחרת. גם אלה שניסו לפתח כלי תעופה נחשבו תמהונים. אבל התמהונים האלה פילסו את הדרך לכל האחרים. אני, לפחות, שמח שנסיבות חיי אפשרו לי לראות עולם, ללמוד מתרבויות אחרות ולחזור עם פרספקטיבה רחבה יותר על החיים. מה שאני מציע זה כמעט בדיוק אותו דבר, רק במימד התודעה.

.

[...]

.

כנראה היום הקונצנזוס הוא שאת הגוף מותר (ואף נאצל) לסכן, אבל הקופסה השחורה של הנפש היא נחלתם של המומחים (כוהני דת ופסיכולוגים למיניהם) בלבד. כמו מכשירים חשמליים שפתיחתם מבטלת את האחריות. ואפרופו אסטרונאוטים: קראתי שרבים מהאסטרונאוטים דיווחו על חוויות "משנות תודעה", כלומר סוג של סוטול/טריפ, באפס כבידה. יש לגילוי הזה השלכות מרחיקות לכת.

http://deoxy.org/8circuit.htm

.

[...]

.

…המסר שלי חורג בהרבה מגבולות הסיפור שלי. וכן, הוא נראה לי חשוב מספיק בכדי להטיף לו. אני אומר: רוצים להפחית את התאונות? תנו לנו ללמוד לטוס בשקט ובביטחון, עם הדרכה מועילה ולא היסטרית, ועם רשת ביטחון אמפטית שתקלוט אותנו במקרה שנתרסק. יש מחוזות רחבים שם בחוץ, ואפשר ללמוד הרבה מהמסע בהם. אבל דה-לגיטימציה מוחלטת של המסע למקומות האלה, יותר משהיא מונעת את המסעות, מגבירה את הסיכון לתאונות כשהולכים לאיבוד. אפשר למקסם את התועלת ולמזער את הסיכונים, אבל יכולתנו לעשות את זה מהמחתרת מוגבלת. הדיון הציבורי והמחקר האקדמי בעניין הזה מתנהלים במעמד צד אחד (כמו שממחיש היטב גורלו של פרופסור טימותי לירי שהודח מאוניברסיטת הרווארד, וגורלו של ד"ר וילהלם רייך, וגורלם של רבים אחרים שניסו לחקור את מה שהקונצנזוס מתאמץ להשתיק). בגלל זה הרוב המוחלט של הצרכנים לא לוקחים סמים "בעיניים פקוחות", כי הידע החיוני לא מגיע אליהם, וכל אחד נאלץ לחקור בעצמו ארץ לא-נודעת, ועוד לעשות את זה בגניבה ובחרדה שמא ייתפס (כמו שנאמר, "סמים לא גורמים לפרנויה, שוטרים גורמים לפרנויה").

.

[...]

.

היססתי הרבה לפני שנכנסתי לדיון, בדיוק כי ידעתי כמה קשה לתאר את הקשת באוזני עיוור (בהשאלה, נו אופנס) וכמה עילג זה עלול להישמע. זה לא שאני תופס עוברים-ושבים בטיילת ומרצה באוזניהם את תורתי. יש לך רק את המילה שלי בעניין, אבל אני מבטיח לך ש[אחרי ה"התקף"] חזרתי לconsensus reality יותר מאי-פעם (במאמר מוסגר – למיטב זכרוני לא הייתי ממש נוכח בה גם כילד ונער, הרבה לפני שהסמים נהיו פקטור. סכיזופרן לטנטי או שאמאן מבוזבז? תלוי בהגדרות שלך). בכל אופן, הימים שבהם חשבתי שנהגי מוניות הם סוכני ש"י ושמצלמים אותי מבעד לשקעים החשמליים עברו לגמרי, תודה לאֶלָה, ויש לי ביטחון מלא שלא יחזרו. עדיין, הרבה מהלקחים שלקחתי אתי מטיר-נא-נוג נשארו אתי, למרבה השמחה, כמשוּאה שמנחה אותי באפלת הקונצנזוס. כנראה שגם חלק מהדלתות שבהן עברתי במסע לשם ובחזרה לא נסגרו לגמרי, ולפעמים אני מריח ברוח ניחוחות משם. לא מדובר ב"כלפי פנים" ו"כלפי חוץ", אלא בריבוי נקודות מבט. להיות כאן, אבל לא לשכוח את מה שראיתי שם.

.


[16:17] רגע, רגע, כבר פרסמתי את הפוסט ולא קישרתי בין אז להיום. אז ככתוב, תקופת התעתועים המדוברת (לפני שמונה שנים) היתה מבחינתי ביקור מאתגר ומתמשך (כמה חודשים) בתהום שבין העולם הזה ל"עולם שמעבר לחושים", אחרי כמה שנים של טיול על קו התפר בין העולמות עם גלישות מזדמנות. אם לקשר לפוסט ראש-השנה, חציית אותו תהום מאפשרת את המעבר מנתיב הירח המפרך וכפוי-הטובה לנתיב השמש שמזמן פחות התנגדות. אני עדיין תוהה, בעיקר ברגעי השפל, אם באמת חציתי את התהום ההוא או שנכנסתי וקפצתי חזרה החוצה לצד שממנו באתי (אם זה בכלל אפשרי?).

.

אז טרפתי את הטארוט ותהיתי האם אפרסם את התוצאה גם אם אקבל קלף כמו failure או sorrow. ואז יצא לי (בפעם השנייה ברציפות!) הקלף הזה, מעין אות קטן שהמרכבה שלי מתקדמת בכיוון הנכון:

עכשיו נשאר רק ללמוד לדבר עם האישה 0-: