לפני כמה ימים, כשזוֹזוֹ שאלה לאן אני נוסע ביום ראשון (התשובה בפוסט הקודם), סיפרתי לה בכמה מילים על דהמש, משהו על אנשים שרוצים להרוס להם את הבית. (לפני כמה חודשים, כשנסענו יחד לאיזשהו הפנינג סביבתי, גיליתי ש"המאבק כמו שסיפרתי עליו לבתי" הוא דרך בטוחה לעורר את ההזדהות הרגשית שלי עם הפגנות וקמפיינים למיניהם.) למחרת המרמיטה סיפרה לי שבאותו לילה הילדה התעוררה מחלום רע, וגנחה שהיא לא רוצה שיהרסו לה את הבית. "הכל בגלל הסיפורים שלך," היא הפטירה.

עכשיו, מי שקרא קצת בבלוג הזה כבר יודע בוודאי שהשלמות הנפשית של ילדיי היא אחד הדברים הכי חשובים לי בעולם כולו. אני מוכן להשקיע מאמצים ניכרים כדי לחסוך מהם שריטות ומצוקות. אבל במקרה הזה לא היתה בי שום חרטה, והסיבה פשוטה מאוד:

אם הסיפור הקצרצר הזה עורר בילדה שלי כזאת תגובה רגשית עזה, מה יגידו ילדי דהמש?

לא, ברצינות. תחשבו רגע על ילדים שגדלים בצל איום מתמיד בהרס ביתם. צווי ההריסה לבתי דהמש הוצאו לפני שהילדה שלי נולדה. עראפת, דובר הכפר, חוזר ומספר על ילדים מאחד מבתי הכפר שכבר נהרסו: איך הם קמו בבוקר וחיטטו בערימות הציוד שהושלך מהבית לקראת ההריסה כדי לארגן לעצמם ילקוט לבית-הספר. איך הילדים האלה מרגישים? איך נראים החלומות שלהם? מה שלום השלמות הנפשית שלהם?

אנחנו לא חושבים על זה, בטח שלא מרגישים את זה. הרבה יותר קל – אפילו בבועה הבלוגספרית שמתלבטת בבחירות בין מר"צ וחד"ש – להדחיק דברים כאלה ולהתרגש ממשחק כדורגל, ממסיבת יום הולדת של הילדה, מהופעה נחשקת של זמר נערץ מחו"ל. אז הולכים להפגנה בכיכר, אולי כותבים פוסט נוקב, מתווכחים עם איזה פאשיסט-מחמד בפייסבוק… אבל את כל הדברים האלה אנחנו עושים כתחביב, או כמילוי חובה. כשבאג בטוויטר מאפס את הסטטיסטיקות הקדושות שלנו, זה מוציא מאיתנו יותר עוצמות רגש מאשר הריסת בית של אנשים שאנחנו לא מכירים באיזה חור.

וזה טבעי, כמובן. גם כי אדם קרוב אצל עצמו; וגם כי קשה עד בלתי אפשרי לנהל חיים נורמליים, לגדל ילדים ולקושש פרנסה, בלי להיאטם במידה מסוימת להררי העוול והסבל שמקיפים אותנו. בעיקר בישראל. בעיקר בימים אלה.

וזה בדיוק מה שהחרם הכלכלי והתרבותי על ישראל מנסה להשיג בימים אלה: למנוע מאיתנו, המיוחסים אשר בבועה, את הפריבילגיה שבהדחקה. כי הרי קל נורא להיות נגד הממשלה בבטחת הבועה המוגנת והמרופדת. לצקצק ולהגיד ש"זה לא יכול להימשך ככה" – ובכל זאת להמשיך ככה, ללכת לעבודה ולקנח בהופעה טובה, לפנטז שתל-אביב היא ברלין ושעזה (או דהמש) היא ארץ אחרת, עולם אחר; שכל העוולות שמבצעת שם המדינה שאנו אזרחיה קשורות אלינו, אבל לא באמת.

אז זהו, שלא. השתיקה-כהסכמה שלנו, עם הפגנה מזדמנת לניקוי המצפון במקרה הטוב, הן אלה שמאפשרות לעוולות האלה להימשך. עד שלא נצא לרחובות ברבבותינו ונצעק "לא עוד", נעלה על הכנסת עם לפידים וקלשונים, או לפחות נסרב בהמונינו לשרת בצבא שמבצע את הוראות הממשלה הזאת – עד אז הפאשיסטים ימשיכו לראות במחאה עניין של קומץ סהרורים אכולי שנאה עצמית.

אני מודע לגמרי לאפשרות שהחרם הזה יפגע גם בפרנסה שלי. רק היום ראיתי בפייסבוק לינק שהעלתה ידידה מתרגמת, על הוצאת ספרים שמשהה את כל הפעילות העסקית שלה עם ישראל. לידידה הזאת היה לפחות השכל להפנות את האצבע המאשימה למנהיגים שלנו, שהפכו אותנו למצורעים ביהירותם ובטיפשותם.

לעומתה, יש בינינו כאלה – מטובי סמולנינו – שטרם השכילו להבין שחרם בינלאומי הוא אולי הסיכוי היחיד שלנו להציל את ישראל מעצמה. הם מעדיפים לבוא בטענות ל"מטומטמים" שבגללם נמנע מהם לראות הופעה של זמר שהם מעריצים. הם רוצים אולי להמשיך להאמין שהם היפים אירופאים, שיכולים לראות הופעה של היפי כמוהם ואחרי זה לדסקס פוליטיקה רדיקלית בבית-קפה בוהמייני. עד כדי כך שהם "אפילו לא יודעים איך לנסח את הבוז שלהם" לתמיכה של ישראלים בסנקציות על ישראל.

אז אני כן יכול לנסח את הבוז שלי לבוז של גיא חג'ג'. אני בז ללהט שהביא אותו לכתוב מאות מילים על ביטול הופעה של זמר פולק-רוק אמריקאי, אבל לא הביא אותו אתמול לדהמש1 לראות הופעת מחאה אמיתית של ראפרים אמיתיים, כאלה שבאו מהגטו, כאלה שמנסחים את הזעם שלהם בחרוזים קצביים במקום לפנות להתנגדות אלימה או לפשע. אני רוצה להגיד לגיא ולאנשים שחושבים כמוהו: הבועה שלכם התפוצצה, סופית. איבדתם את הפריבילגיה להביע התנגדות סמלית למשטר הדיכוי הציוני בעודכם נהנים מהמעמד המיוחס שהמשטר הזה מעניק לכם. הרי פסאדת "העסקים כרגיל" ששוררת בתל-אביב2 היא הבסיס שמאפשר לממשלת המטורפים הזאת להמשיך לעשות מה שהיא עושה. זה מה שנתן לה את היוהרה והזחיחות לפעול כמו שפעלה בעניין המשט, למשל. רוצים להביא הנה את הפיקסיז, דבנדרה בנהארט, קרלוס סנטנה, גיל-סקוט הרון, אלביס קוסטלו? תוכיחו להם שאתם ראויים. בכלל, אתם צריכים לשמוח שמפילים עליכם חרמות ולא טילים. גם זה כבר אלים מדי בשבילכם? למה אתם מצפים? שיבואו ויחזיקו לכם את היד?3

יש לך בלוג מוזיקה, אתה אומר? פוליטיקה לא מעניינת אותך? צר לי, גם הפריבילגיה הזאת כבר לא בתוקף. תרצה או לא תרצה, הכל פוליטי - בטח כאן, בטח עכשיו. אז אולי תעזוב רגע את כל שוברי הקופות האלה מחו"ל ותכתוב איזה פוסט על סצנת הראפ הערבית-ישראלית? הא? אולי במקום לפטפילד, PiL ומיסי אליוט תקדם קצת את ד.א.ם, סיסטם עלי, או להקת ניחנא מין הוּן משייח ג'ראח? אולי בנוסף להופעות שעושות עונג תארגן לשם שינוי איזו הופעת מחאה, למשל? שמעתי שלזאב טנא יש כמה שירים לא רעים משלו, לא רק קאברים מתורגמים של טום ווייטס.

לא רוצים להוציא את הלשון הארוכה שלכם מתרבות המערב? אולי הגיע הזמן שתרבות המערב תזכיר לכם איפה אתם חיים.

שתיים וחצי בלילה. ואני בסך הכל עצרתי מול המחשב לסיגריה אחרונה של לפני השינה אחרי עוד ערב של מונדיאל (חרא כדורגל, אבל החבר'ה זהב). עוד מעט גם אני אקום בבוקר ליום עבודה, בשירות תאגיד ציוני זה או אחר. ולא, אני לא מרגיש שהפוסט הזה ניקה את מצפוני. וכן, יש לי משפחה לפרנס – המשפט הזה שימש הרי להצדקת כל העוולות שבעולם.

אין לי גם ציפיות ש"הרוב הדומם השפוי" יתעורר פתאום, בעקבות הפוסט הזה או מה שלא יהיה. הרוב הדומם כבר לא שפוי, הוא מחורפן ומטומטם (פעלים סבילים, לא שמות תואר). ראיתי את זה בבירור כשכמה אושיות טוויטר גייסו את השנינות שלהם לטובת הפרופגנדה הישראלית בעקבות פשיטת הקומנדו בעורף המשט, כשפלוגונת עם מקלות כתחליף לרובים ספגה תשעה חללים מידי הצבא הטוב והמוסרי בעולם. אני נוכח בזה שוב ושוב עם כל גל של תגובות נעלבות אחרי עוד ביטול הופעה. מסתבר שככלות כל הקיצים, האינדוקטרינציה הציונית שספגנו מאז הגן גוברת על הערכים הנאצלים, וגם על השכל הישר.

אולי ביום שישי אזנח שוב את המשפחה ואסע לשייח ג'ראח. למען עתיד ילדיי, אבל בעיקר למען שמחת החיים שלי: פגשתי בדהמש את החבר'ה שמפגינים שם כל שבוע, חמושים בתופים ובשלטים ובהרבה להט. תקוות השמאל הישראלי, בקצב הסמבה.

  1. דהמש כמשל, כן? []
  2. תל אביב כמשל, כן? []
  3. גם את זה יש מי שעושה, בהנחה שהרשויות שלכם מרשות לו להיכנס בכלל. []