יום ראשון, שבוע חדש.

הפעם, לשם שינוי, הצלחתי לקום עם הילדה בקלות יחסית. אכלנו כמה דברים טובים, שתינו כמה דברים טובים, לקחתי אותה לגן והמשכתי לסיבוב הליכה נמרצת בשדות. לגוף ולנשמה.

חזרתי והתיישבתי מול המחשב, עובד פורה ויצרני לתפארת המערכת הכלכלית הקורסת.

הצלחתי להשכיח מעצמי שאני דוהר בפול-גז בדרך ללא מוצא… כמעט עד השעה 12.

כי פתיתי המידע שטפטפו מטוויטר הלכו ונערמו, עד שהוציאו את המועקה ממסתור ההדחקה, העלו את הג'ננה ולחצו על שק הדמעות. מה שמביא אותי ללחוץ על "הוספת פוסט חדש".

אז קבלו את הטריגר היומי, עוד גלישה קטנה מני רבות במדרון החלקלק:

וזה מה שכתבתי כששיתפתי את התמונה הזאת בפייסבוק:

כשסתמו פיות לפלסטינים שתקתי, כי אני יהודי גאה.
כשסתמו פיות לשמאלנים שתקתי, כי הם סכין בגב האומה.
כשסתמו פיות להומואים ולסביות שתקתי, כי הם סוטים.
כשסתמו פיות לתומכי לגליזציה שתקתי, כי הם סטלנים עצלנים.

…מי הבא בתור? סטודנטים? פועלים? הייטקיסטים בחוזים אישיים דרקוניים?
ומה יהיה התירוץ הבא להרגעת המצפון?

(הקסלי צדק. לא צריך לאיים על הרוב הדומם, בנוסח אורוול. מספיק לטמטם אותו. תראו, מרינה בתלת-מימד!)

הפאשיזם כבר עבר, אם לא שמתם לב. וכל מי ששותק משתף איתו פעולה.


אז מה עשיתם ביום העצמאות?

ואם במקרה אתם רוצים לברוח מכל הגועל הפוליטי הזה למקום שקט וירוק – כמו, למשל, יישוב קהילתי בגליל הפסטורלי – תהיו מוכנים לזה שוועדת הקבלה תעלה בפניכם את השאלה שבכותרת. כך שאם השתתפתם בטקס הדלקת המשואות האלטרנטיבי, לדוגמה, או סתם החלפתם את דגל ישראל בדגל האדום ואת שירי ארץ ישראל היפה בשירי רָאי כמו שעשה שכני המקמפסט, בכלל לא בטוח שהילדים שלכם יימצאו ראויים לחלוק את אוויר ההרים הצלול עם ילדי משגב.

את זה לא אני אומר, אלא יו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט שלכם. אתם יכולים לברוח, אבל לא תוכלו להתחבא.

וכל הכבוד לתושבי משגב שיוצאים נגד חוק ועדות הקבלה האנטי-דמוקרטי. כמו שכתבתי לאורי, שהציג את הפעילות שלהם בתגובות לפוסט הקודם, זה קשה פי אלף כשאתה נאבק נגד הקהילה שלך, השכנים שלך.

בקצב הזה, רבים יותר ויותר מתוכנו, אלה שהתעוררו באיזשהו מובן, ימצאו את עצמם נאבקים נגד השכנים שלהם. (פטור לתושבי הבועה התל-אביבית, בינתיים לפחות.) צריך לתת על זה את הדעת, צריך ללמוד וללמד איך מאירים את עיניו של שכנך לעוולות שנעשות בשמו, העוולות שהוא מעדיף להדחיק, חייב אולי להדחיק כדי להמשיך לתפקד כעובד יצרני ופורה.


אז למה לי א-פוליטיקה עכשיו?

אתמול ביקרה אצלנו משפחתו של המגיב המתכנה אלטרנסליזי. We go back, אני והוא. די לציין שהוא החבר הכי ותיק שאני עוד בקשר איתו, בפער עצום מהאחרים. הוא היה היחיד שעמד לצידי ברגעים האפלים ביותר של גיא צלמוות, וגם ידע איך לעשות את זה.

השיחה התגלגלה לביקורים שלי באזורי עימות לאחרונה. בשלב מסוים, הצהיר חברי היקר שכל משחקי הקארמה האלה לא נוגעים לו, והוא בכלל א-פוליטי.

"אה, כן?" אמרתי לו, "אבל את העצומה נגד מתקן הגז של תשובה כן הפצת בפייסבוק."

-"נו מה, בטח, זה בדיוק על החוף שאני גולש בו."

ומה גורם לך לחשוב שהם יתעניינו פתאום ברצונות ובזכויות שלך, אם אתה שותק כשהם רומסים את כל האחרים?

אבל את זה לא אמרתי לו. אני חכם בדיעבד, בכתב.

להפתעתי, האלטרנסליזי לא הכיר את המונח NIMBY. ציער אותי מאוד לראות שגם הוא נהיה כזה. נראה שתרבות החוזים האישיים חלחלה גם ליחסים שלנו עם המדינה כאזרחים. סולידריות הפכה למילה ארכאית ונלעגת של מרקסיסטים לא-אופנתיים.

מקובל לראות את התאגידים הרב-לאומיים כהגמוניה המתחרה במדינה ומחלישה אותה. איכשהו, בישראל, אני מקבל את ההרגשה ששני הכוחות האלה איחדו כוחות ומטרות. החזון של אורוול, שבו תמיד יש מלחמה ברקע כדי להשאיר את הנתינים בלחץ, משתלב עם זה של הקסלי שבו הצרכנים מולעטים בשעשועים ובגירויים כדי שלא ישימו לב לזכויות הנשללות מהם, וביתר שאת מהמעמדות הנמוכים יותר.

ואולי זאת בעצם ההגדרה של הבועה: זה הקיר המרצד והמהפנט שמאפשר לך לראות רק את עצמך ואת הדומים לך, ולהאמין שכל עוד אתה בטוב, הכל טוב. זה שיר-הערש המתמשך שמאפשר לך להתכחש לקשר ההדוק שבין רווחתך ורווחתם של אחרים, להתעלם מהסבל שמאפשר את אושרך, לרקוד כשהאדמה רועדת ולישון בשלווה כשהמיטה בוערת.

הגיע הזמן להתעורר, שלא תגלו שסתמו לכם את הפה בזמן שישנתם.